מאת יגאל משיח
לקחו אותם בלילות – עדותו המדהימה של נהג אמבולנס מפרדס חנה, המספר לראשונה כיצד העביר עשרות מילדי תימן מהמעברה בעין שמר לבית חולים בחיפה, ולא החזיר אפילו אחד. מה עלה בגורלם? סיפוריהם של שני ילדים, שהוחזרו בנסיבות מסתוריות להוריהם, מסייעים לשפוך אור נוסף על פרשת חטיפת ילדי תימן, הארץ, יגאל משיח, 22.12.1995, קובץ pdf
בכתבה "להתראות ילדים" (מוסף "הארץ" 8.12.95) סופרו קורותיהן של כמה משפחות תימניות שאיבדו את ילדיהן בשנות המדינה הראשונות, מיד לאחר עלייתן ארצה. בחודשים האחרונים יושבת ועדת חקירה ממלכתית וגובה עדויות במטרה לגלות סוף סוף את גורלם של מאות ילדים שנעלמו.
"בחיים אולי שבעים וחמש. זה אתה שואל כדי לדעת בת כמה הייתי אז, אם אני זוכרת הכל. צאז תשמע, אני זוכרת הכל כאילו היה אתמול. שאני אתחיל איך הוצאתי אותה מהם, המנוולים?"
התחלתי לצחוק. מה זה אזהה אותה, היא בת שנתיים. לקחו אותה ביום רביעי. חוץ מזה יש לה סימן. בתימן, נפל קומקום קפה על היד שלה ונשארה לה אצבע מקופלת. מסכנה, זחלה על הרצפה מתחת לאש ונפל הקומקום. איך שאני מספרת לו על הסימן הוא משתתק. תחכי לי פה, הוא אומר. הלך, חזר והביא לי כוס תה ופרוסת לחם לאכול. 'תשמעי, קודם את אוכלת, כי נחלשת מאוד. אחר כך אנחנו עולים למעלה. את הולכת אחרי, לא קרוב מדי, אני אפתח דלת ואת תחפשי מיד, בצד ימין'. הוא הולך ואני אחריו, פתח לי דלת, נכנסתי, והילדה מתנפלת עלי. היו שם בחושך, צפוף, הרבה ילדים".
לקחו אותם בלילות – עדותו המדהימה של נהג אמבולנס מפרדס חנה, המספר לראשונה כיצד העביר עשרות מילדי תימן מהמעברה בעין שמר לבית חולים בחיפה, ולא החזיר אפילו אחד. מה עלה בגורלם? סיפוריהם של שני ילדים, שהוחזרו בנסיבות מסתוריות להוריהם, מסייעים לשפוך אור נוסף על פרשת חטיפת ילדי תימן, הארץ, יגאל משיח, 22.12.1995, קובץ pdf
בכתבה "להתראות ילדים" (מוסף "הארץ" 8.12.95) סופרו קורותיהן של כמה משפחות תימניות שאיבדו את ילדיהן בשנות המדינה הראשונות, מיד לאחר עלייתן ארצה. בחודשים האחרונים יושבת ועדת חקירה ממלכתית וגובה עדויות במטרה לגלות סוף סוף את גורלם של מאות ילדים שנעלמו.
בכל המקרים הודיעו להורים, בעל פה, שהילדים מתו.
התחלתי בכמה מקרים שלא סופרו לוועדת החקירה, והסיפורים התגלגלו הלאה. אף אחד מהאנשים שראייתני לא ראה מימיו את גופת ילדו המת או את קברו. לא היה מרואיין שלא שמע על כמה היעלמויות מקבריות כמו שלו.
וכך הלכתי בין הסיפורים, ומהם בחרתי שבעה שעוולתם ברורה.
הרבה מהסיפורים הנוראים האלה נותרו במחברת הרשימות, מקוצר היריעה. בכל בכל מקום שגרים יוצאי תימן יש סיפורי גניבת ילדים. כל משפחה ונעדריה, ילדי זכרונות, היום בני חמישים ומשהו, היכן שהם.
בעקבות הכתבה תרמולי כמה קוראים מידע חשוב נוסף. ציון אהרון, היום תושב אליכין, סיפר לי על שני מקרים במשפחתו. בן ובת שנלקחו וחזרו הבית, והסיפורים מדברים בעד עצמם.
"בסיפורים שלך יש רק מעקרון, יקנעם ועפולה", אומר אהרן, "אז בוא תשמע קצת סיפורים מאליכין. אחר כך, אם תרצה, נשלח אותך ליישובים אחרים".
כשהגענו אל הצריף של בדור אברהם באליכין התחיל גשם. את רוב סיפורי מות הילדים שמעתי על רקע תיפוף הגשם. ואם לא ירד גשם עם הסיפור, ירד אחר כך, בלילה, בדרך הביתה.
ביקנעם, שבועיים קודם, הובילה אותי יונה עומיסי, אמה של רשל שנעלמה, אל האמהות האחרות. כשנכנסנו למכונית הביטה בטיפות הגשם על השמשה ואמרה, "זה הדמעות על הילדים". התום מכפר על השמאלץ.
בדור אברהם מאליכין היא עדה אחרת, כדור אש. את הסיפור שלה היא מספרת כמו מערכון קומי, אולי משום שיש לו הפי-אנד. "תשבו איפה שתשבו", היא צוחקת, "לא הספקתי לסדרף אם לא הייתם באים כבר הייתי במיטה". אחר כך היא מתעטפת בצעיף צבעוני נגד הקרה, מצווה על בן אחותה להכין לנו קפה, כעונש על שגער בה על אי הסדר, ועוד לפני שאני שואל היא מזהירה אותי לא לכתוב את גילה על פי תעודת הזהות, כאילו הגעתי מטעם מפקד האוכלוסין.
– מה הבעיה עם הגיל?
"תראה, הגענו – רשמו אותנו הרבה יותר זקנים. למה, אני לא יודעת. אותי רשמו הרבה יותר מבוגרת מאמא שלי. עלן פי התעודת זהות אני בת מאה וחמש".
– ובחיים?
"בחיים אולי שבעים וחמש. זה אתה שואל כדי לדעת בת כמה הייתי אז, אם אני זוכרת הכל. צאז תשמע, אני זוכרת הכל כאילו היה אתמול. שאני אתחיל איך הוצאתי אותה מהם, המנוולים?"
– לא. תתחילי בהתחלה. מתי הגעתם ארצה, באיזה מחנה הייתם.
"הגענו עם כולם".
"הם הגיעו ב- 49'", מתערב בן האחות.
"היינו בעין שמר".
– ולמה לקחו את הילדה?
טוב, הילדה תמיד היתה מקבלת כאב גרון. באה האחות לאוהל ואמרה, צריך לקחת אותה לבית חולים.
– לאיזה בית חולים?
שאלתי לאן, אמרו לבית חולים בחיפה.
– מי אמר?
אמרו, האחות, האיש ממגן דוד. זה היה ביום רביעי. לא היה לי כסף לנסוע, אבל ביום ראשון הצלחתי לאסוף כמה גרושים. באתי לתור, שאלתי כמה עולה נסיעה לחיפה, אמרו לי כך וכך. היה חסר לי גרוש. אבל היתה שם אחת בתור שנתנה לי גרוש. מאגד הלכתי לבית החולים ברגל. זה היה קרוב. הגעתי לרמב"ם והתחלתי לחפש את הילדה.
– את מי שאלת ואיך בכלל התחלת לחפש? רמב"ם גם אז היה בית חולים גדול.
מה הבעיה. שאלתי במשרד בכניסה, אמרו לי 'אין ילדה כזאת'. אמרתי להם 'שקרנים בני שקרנים, אמרו לי שלקחו אותה לבית החולים בחיפה'. אמרו לי 'תלכי מפה'. אמרתי להם, 'אני לא הולכת מפה עד שאני מוצאת את הילדה. בעלי, הזקן הזה', אני אומרת להם, 'יש לו שבעה ילדים, שיהיו בריאים, אבל לי יש ממנו רק ילד וילדה אחת, אין לי שבעה'. אמרו לי 'לכי מפה'. אמרתי להם 'אני לא הולכת עד שתביאו לי את הילדה'.
"עזבתי אותם והתחלןתי לחפש בין הקומות, מקומה לקומה: נשים, גברים, זקנים, עד שמצאתי איפה הילדים, וגם שם לא מצאתי אותה. ירדתי למשרד ואמרתי להם: 'תשמעו, או שתביאו לי אותה, גנבים, או שאביא עליכם את המשטרה', לא פחדתי. אמרו לי, 'אם לא ראית – אין, לכי מפה, משוגעת'".
– הם קראו למשטרה?
לא קראו למשטרה ולא כלום. ואני אומרת להם, תראו, אני אשרא לישון פה, לא אזוז מפה אפילו שאין לי מה לאכול ומה לשתות. לא אכלתי מהבוקר. היו שם למזלי כמה תלמידות, כאלה שלומדות להיות אחיות. הן ריחמו עלי. ראו שאין לי איפה לישון ולקחו אותי אצלן לפנימייה. נתנו לי לאכול ולשתות וישנתן איתן בחדר".
– בבית החולים?
לא, לא, זה היה על יד, איפה שישנות התלמידות. ישנתי איתן, שלוהים יתן להן אריכות ימים. ככה באמצע הלילה, אני לא יכולה לישון מרוב פחד על הילדה, אני שומעת את האחיות מדברות: 'היא לא תוותר להם, זה ברור, למה הם לא נותנים לה כבר את הילדה, זה לא יפה'. אתה מבין, הם חשבו שאני לא מבינה עברית. עם כולם דיברתי ערבית תימנית מעורבבת בקצת עברית".
– שאלת את האחיות עם ראו את הילדה?
לא שאלתי אותן כלום. עכשיו ידעתי שהילדה בחיים. ישר בבוקר, בלי לאכול ובלי לשתות חזרתי למשרד והתחלתי לצעוק. אני צועקת והם צועקים עלי. פתאום אני רואה במסדרון תימני אחד בחלוק לבן עושה לי סימנים שאבוא בשקט. חיכיתי קצת והלכתי אליו. מתי לקחו את הילדה, הוא שואל. ביום רביעי שעבר, אני ומרת לו. את תזהי את הילדה? הוא שואל אותי.
התחלתי לצחוק. מה זה אזהה אותה, היא בת שנתיים. לקחו אותה ביום רביעי. חוץ מזה יש לה סימן. בתימן, נפל קומקום קפה על היד שלה ונשארה לה אצבע מקופלת. מסכנה, זחלה על הרצפה מתחת לאש ונפל הקומקום. איך שאני מספרת לו על הסימן הוא משתתק. תחכי לי פה, הוא אומר. הלך, חזר והביא לי כוס תה ופרוסת לחם לאכול. 'תשמעי, קודם את אוכלת, כי נחלשת מאוד. אחר כך אנחנו עולים למעלה. את הולכת אחרי, לא קרוב מדי, אני אפתח דלת ואת תחפשי מיד, בצד ימין'. הוא הולך ואני אחריו, פתח לי דלת, נכנסתי, והילדה מתנפלת עלי. היו שם בחושך, צפוף, הרבה ילדים".
– כמה בערך?
לא יודעת. הרבה ילדים. היה חושך בחדר, למרות שזה היה ביום וגם הייתי כל כך נרגשת.
– מי עוד היה בחדר?
"היתה שם אחות אחת, רק אחת. אמרתי לה, 'זאת הילדה שלי, תביאי אותה מיד'. והיא אומרת לי, 'זאת לא הילדה שלך, תסתלקי מפה'. אני אומרת לה, 'תביאי את הילדה' והיא דוחפת אותי החוצה. ירדתי למשרד והתחלתי לצעוק כמו משוגעת, ולפני שאני נכנסת מה אני שומעת – אחות אחת, כנראה המנהלת, מתרגזת עליהם שסיפרו לי, 'מי גילה לה שהילדה למעלה', רצתה להרוג אותם".
– וניצחת?
"זה לא היה קל. הם התעקשו.נשארתי שם ועשיתי צעקות עד השמים. לא הפסקתי לצעוק, 'גנבים תחזירו את הילדה'. בסוף נבהלו ממני והורידו את הילדה מלמעלה, לבושה בשמלת משבצות. לא השמלה שלה".
– הוא היה תימני, המציל שלך?
"בטח. הוא דיבר ערבית צנענית. אני אני אגיד לך, שלח לי אלוהים מלאך תימני מהשמיים".
הכותב עסק בעריכת דין למעלה מ-20 שנה וכיום לאחר לימודי תואר שני באוניברסיטה העברית וגורג טאון בארה"ב. מרצה בנושאי חוק ומשפט ופעיל חברתי בכנסת.