מאת
יגאל משיחלהתראות ילדים – גם הישראלים הספקנים ביותר יתקשו להתעלם מהעובדות הנחשפות בוועדת החקירה הממלכתית לחקר היעלמם של ילדי תימן. מאות הורים משוכנעים שילדיהם חיים אי שם וקצתם עדיין מקווים להתראות איתם: "שיגידו לעם ישראל באופן רשמי ומוסמך: זה קרה, תסלחי לנו, גנבו את הילדים שלכם ומסרו אותם לאימוץ" – יגאל משיח – הארץ – 8.12.1995, קובץ pdfתרשום מה שאני אומר לך, מבקש אברהם פנחס.
"עוד מעט תגמור הוועדה של השופט יהודה כהן וגם אם יכתבו שם כמה שזה היה נורא, שאולי היה קשר, בטח יסבירו שזו היתה ראשית המדינה, שהיה בלאגן גדול ושהרבה ילדים באמת מתו. זה הכל. המדינה הרי לא תתגייס למצוא את אח שלי. הכל ימשיך. העדה תמשיך לחיות בחרדת גילוי עריות, סבתא תחלום שמצאו לפחות את הקבר, והבנים ימשיכו לגלגל סיפורים, מדור לדור, שלא נשכח".
ילדים שמתו והמשיכו לקבל דואר רשמי, צווי גיוס או זימון למדידת מסיכת הגז. כל יוצאי תימן שראיינתי סיפרו לי על "מעטפות האלה בדואר", ומי שהתמזל מזלו ונחסכה ממנו גרידת הפצע, תיאר את כאבי הקרובים. גם לרשל, בתם של יונה ודוד עומיסי, נשלח צו גיוס. 18 שנים לפני אותו יום, ב- 1950 הודיעו לאמה, ילדה תימנייה בת 13 בהריונה השני, שהתינוקת שלה מתה. "פתחתי את המעטפה", מספרת האם, והתחלתי לבכות. לא נרגעתי. ישבנו כל המשפחה מסביב לנייר ובכינו. אין לה קבר לרשל, לא היתה הלוויה, לא ישבנו עליה שבעה, אבל על הנייר בכינו, כאילו היה בן אדם. "ראיתי אותה בת 18, במדים, חיילת יפה".
הצו נשכח, אבל ערב אחד, כמה חודשים אחרי מועד הגיוס, דפקו בדלת שני שוטרים צבאיים. "אמרתי להם שרשל נעלמה ברמב"ם בגיל שבעה חודשים, לפני 18 שנים, הלוואי והייתי יכולה למסור לכם אותה. השוטר הסתכל עלי ואמר, רשל, על מי את עובדת? אמרתי לו אני האמא, אני לא רשל, הבאתי אותה בגיל 13, בשביל זה אני נראית ככה צעירה, אבל הם צחקו עלי, תפסו אותי ביד כמו שאני עם החלוק, דחפו אותי למכונית, ונסענו למעצר. ישבתי איזה ארבע-חמש שעות ובכיתי על הילדה ועל עצמי. אני בוכה והם כותבים, עד שבאה המשטרה וכמה קצינים ושלחו אותי הביתה.
וכך זה נמשך. עד שהסתדרה הניירת הצבאית עם המציאות המשיכו השוטרים הצבאיים לבקר בלילות. ערב אחד תפסו את הבת רחל. אני אחותה, אמרה רחל והציגה תעודת זהות. "שינית אותיות", אמר השוטר הצבאי, "עשית לנו מרשל רחל. אנחנו נראים לך כאלה אהבלים?"
רחל זה על שם רשל, אחותי שנעלמה, הסבירה האחות. הפעם לא היה מעצר. אחרי שהרפתה מהם לשכת הגיוס, הסתער משרד הפנים. פעם בארבע שנים, לפני הבחירות, מגיע אל רשל כרטיס הבוחר ומתחילות הדמעות, מין "יזכור" שכזה, באדיבות המחשב שלא עודכן.
יונה עומיסי נישאה בתימן בגיל 11. שנה אחר כך עלתה ארצה עם הוריה, ילדה בהריון. הבעל נשאר בינתיים בתימן. את רשל ילדה במעברת יוקנעם, באוהל, בצד הכביש הראשי בתוך רעש המשאיות. אחרי הלידה באו לקחת את הילדה למעון הילדים. לא הבנתי למה, אבל הסכמתי. אמרו שמי שלא ייתן את הילדים לא יקבל אוכל. הייתי מביאה אותה בבוקר ולוקחת אותה לאוהל בארבע.
– למה נשלחה הילדה לרמב"ם?
יום אחד באה האחות ואמרה שהילדה חולה מאוד. שאלתי מה יש לה, נבהלתי נורא. אמרו לי, יש לה שלשול וצריך לקחת אותה לבית חולים.
– הילדה היתה חולה?
אולי. הייתי ילדה בת 13, תמימה, פחדנית, פתיה. מה יודעת ילדה בת 13 על מחלות ילדים. לקחנו אותה לרמב"ם, האחות ואני.
– כמה זמן היא היתה ברמב"ם?
חודש.
– חודש, אז אולי היא באמת היתה חולה?
אולי. אבל היא הבריאה. הייתי באה כל יום. באה בבוקר והולכת אחרי הצהריים. תאמין לי היא הבריאה לגמרי. היתה שמחה, הלחיים שלה היו אדומות כמו פרח.
– לא ביקשת לקחת אותה הביתה?
ביקשתי והם אמרו, עוד לא הבריאה. ביקשתי עוד פעם והם אמרו לא. הייתי יושבת איתה כל היום, עד שהיו מגרשים אותי, וראיתי אותה בריאה לגמרי. הייתי באה לפני שבאה האחות, יושבת איתה, משחקת איתה. האחות היתה באה אחרי. היתה שואלת אותי, איך נכנסת, אמרתי לה, הסתדרתי, נכנסתי. בסוף תפשתי ששיקרו אותי.
– מה תפשת?
ששיקרו אותי וגנבו אותה. באותו היום באתי לחדר הילדים לפני האחות ושיחקתי איתה במיטה איזה חצי שעה. היא היתה בריאה לגמרי. תאמין לי. לפני שתבוא האחות, הלכתי והתחבאתי במרפסת, שלא תצעק עלי שנכנסתי בלי רשות. חיכיתי קצת ואז חזרתי לחדר והילדה פתאום איננה. שאלתי את האחות איפה הילדה? והאחות אומרת לי, מצטערת, הילדה מתה. מה זה מתה, אני אומרת לה, הייתי איתה לפני איזה עשרה רגעים, פה, שיחקתי איתה, במיטה הזאת. מה זה מתה. והאחות אומרת לי, מצטערת, היא מתה, ומרוב שנבהלה ברחה ממני.
– איך הגבת?
הייתי ילדה בת 13. הלכתי למשרד, בכיתי, צעקתי, קרעתי את החולצה.
– הראו לך את הילדה?
לא הראו לי אותה ולא כלום. חזרתי ליקנעם ובכיתי. בעלי היה בתימן. וכל אותו הזמן האחות בחדר הילדים ביקנעם לא אמרה כלום. הייתי ילדה. לא ידעתי מה זה תעודת פטירה. לא ראיתי קבר. לא ראיתי את הילדה. אני רק זוכרת אותה יפה ובריאה כמו פרח, איזה עשרה רגעים לפני שברחתי למרפסת להתחבא מהאחות.
– התאבלתם עליה?
בכינו, אבל לא התאבלנו. היא לא מתה. לא יכול להיות. אם לא הייתי רואה אותה כמה ימים, זה משהו אחר, אבל שיחקתי איתה כל הבוקר, מה פתאום מתה?
אחרי שנתיים עלה ארצה האב, בעלה של יונה, התחיל לחפש. ברמב"ם לא מצב זכר. כאילו לא אושפזה שם. שלחו אותו לחברה קדישא. גם הם לא שמעו דבר. במשך החיפושים נמצא גם מישהו שביקש אלפיים לירות תמורת גילוי אתר הקבורה. "אין מצבה אבל שם קברו את הילדה, תחפרו ותמצאו אותה". מאיפה ישיג עולה חדש במעברת אוהלים אלפיים לירות תמורת הבטחה מעורפלת וסימון באדמה?
לסיפור הטרגי הזה יש גם המשך מהסרטים. שנים אחר כך נשלחה ונה עומיסי לטיפול אצל גיניקולוגית בחיפה. הרופאה נראתה לה מוכרת, מישהי יצוקה בזיכרון רע, מעורפל מאוד. הטיפולים נמשכו, פני הרופאה המשיכו לבקש פשר, והתמונה נשארה מעורפלת כשהיתה. יום אחד לקחה את בתה איתה. הבת המתינה לאם בין המטופלות האחרות, ששוחחו ומישהי הזכירה את בתה המאומצת של הרופאה. רחל סיפרה זאת לאמה. "פתאום נזכרתי. הרופאה הזאת היתה ב- 1950 האחות בחדר הילדים ברמב"ם".
– מה עשית?
המשכתי לבוא לביקורים, עוד לא שאלתי אותה כלום, אבל היא כבר הבינה. יום אחד היא שאלה אותי אם לקחו לי ילדה ברמב"ם.
– ככה סתם ביום בהיר, היא שאלה אותך? נשמע מוזר.
כן. הייתי המומה. אמרתי לה, נכון, ומרוב שהייתי המומה לא שאלתי כלום. קמתי וברחתי.
– וזה הכל? זה נשמע קצת לא הגיוני.
ככה זה היה. אבל לפני החג קניתי עציץ ובאתי אליה לדבר. היא לא פתחה לי, שמה את השרשרת על הדלת. התחלתי לצעוק עליה, מה זה שרשרת, עד עכשיו הייתי מטופלת שלך ועכשיו שרשרת! לא עזר לי, היא לא פתחה לי יותר.
– מה עשית, הלכת למשטרה?
למשטרה? לקחתי תרמוס והלכתי לשבת בתחנת האוטובוס מול החלון שלה, אולי תדבר איתי, אולי תבוא הילדה לבקר.
ככה היא ישבה ימים, בתחנת האוטובוס מול התריס המוגף, ממתינה לבתה שתחזור מהעבר.
– ואולי זאת לא הבת שלך, ואולי אין לה בת מאומצת בכלל?
אז שתדבר אתי. למה היא לא מדברת אתי? בתחנת האוטובוס איפה שהייתי יושבת ומסתכלת בחלון, תפסה אותי שכנה אחת ואמרה לי, שמעי, אני יודעת מה העניין. זה נכון, לרופאה יש ילדה מאומצת והיא גרה בנהריה.
– המשכת לבוא אל הרופאה, לחקור?
באתי ודפקתי לה בדלת, פעם ועוד פעם, והיא מאחורי השרשרת. בפעם האחרונה היא צעקה לי, תלכי ולא – אני קוראת למשטרה. אמרתי לה, בבקשה, אני אשמח לדבר אתם. חיכיתי איזה עשרים רגע לפני הדלת והמשטרה לא באה.
– סיפרת לוועדה את הסיפור הזה?
לא. לא הלכתי להעיד בוועד. דווקא ביקשו ממני שאבוא, אבל המכתב – שלחו אותו בדואר רשום ושכחתי לקחת אותו מהדואר. תראה צחוק. ביום שלקחתי אותו צלצלו אלי מהוועדה לשאול למה לא באתי. אמרתי להם, תסלחו לי מאוד, אבל המכתב שלכם הוצאתי אותו רק היום. דווקא רציתי לבוא. עשו לי עוד תור ואני עוד מחכה.
קיבלתי מיונה עומיסי את כתובתה של הרופאה בחיפה, איתרתי את מספר הטלפון והתקשרתי. אשה סימפטית הרימה את השפופרת. הצגתי את הנושא והנועם נעלם. אין לי כל קשר עם הדבר הזה, אמרה הרופאה וטרקה את הטלפון.
יונה עומיסי עדיין גרה ביקנעם, בבית בורגני חמים, מרוכך בשטיחים, לא רחוק מהמקום שהיו פעם האוהל והצריף. באתי לשמוע סיפור אחד ומצאתי את עצמי מוקף רוחות רפאים, נעדרים, סיפורי מוות בלי קברים, כל משפחה ואבלה שלא תם. יונה הציעה להוביל אותי אל סיפורי העיירה האחרים. הלכנו באפלה, בין הווילות שבנה דור הבנים על צלע ההר, גבוה מעל העמק ועיר האוהלים של אבא ואמא, ועד שהגענו לביתה של לולאה סאלם, הנמיכו שמי החורף, ובתוגה שלפני הגשם היה משהו מתאים כל כך לסיפורי מות ילדים.
לקריאת המאמר השלם הקלק כאן - קובץ PDF  |
| להתראות ילדים - יגאל משיח – הארץ – 8.12.1996 |
