 |
| יהודה קנטור: ילד אחד לדוגמא - יגאל משיח - מוסף הארץ - 19.1.96 |
עשרות רבות של ילדים, ואולי מאות, שהועברו ממחנות העולים מבתי חולים, החלימו אך לא הוחזרו להוריהם. הם הועברו לבתי הילדים של ויצ"ו. כמה מהם נמסרו אחר כך לאימוץ, לא ידוע.
בתוך התעלומה הרחוקה הזאת, ההולכת ונחשפת, לא ברורה עדיין שתיקתם הארוכה של המאומצים הללו. רק מעטים, עד כמה שידוע לנו, ניסו למצוא את הוריהם הביולוגיים. קשה להבין מדוע עכשיו, בעיצומם של דיוני ועדת החקירה השלישית, הם לא נחשפים בזה אחר זה, לפחות למען ההיסטוריה, להגיד לבניהם. או אולי זה כל העניין, אחרי חמישים שנה אין כבר טעם להגיד, אין אולי טעם בטלטלת ההיחשפות, ולעזאזל ההיסטוריה. הרי יש כבר כל כך הרבה נוגעים בדבר, דור ראשון ושני, הורים מאמצים והורים ביולוגיים, ילדים ונכדים.
שתי מאומצות שחשפו את סיפוריהן בחודש שעבר ב"הארץ" סייעו להבנת הקשיים הנפשיים הכרוכים בהתמודדות עם הבעיה, למרות שלשתיהן סיפרו ההורים המאמצים את האמת כבר בגיל 12.
אחת מהן אותרה על ידי אביה הביולוגי, דוד שוקר, לפני כשמונה שנים, אבל רק לאחרונה סיפרה לאמה המאמצת על הוריה הביולוגיים. שתיהן התלבטו מאוד עד שהסכימו לחשיפה בעיתון, ומה ששכנע אותן היה דווקא העניין הציבורי.
איך קיבלה הסביבה את המאומצים והוריהם, בהווי החיים השכונתי של שנות החמישים, מרפסת מול מרפסת? וכמה זמן יכלה השכונה, אינטימית כפי שהיתה באותו דור, להמשיך בקשר השתיקה. רשעים או טיפשים היו גם אז. הייתכן שכולם ידעו ושתקו, כל האנשים כל הזמן?
השבוע החליט מאומץ נוסף לחשוף את סיפורו. שמו יהודה קנטור. הוא בן 45, חלומה של כל אם יהודייה. בוגר הטכניון בהצטיינות, בעל תואר שני בפיסיקה, חוקר בכיר במוסד מדעי, אלוף שחמט בנעוריו, צלם אמנותי, מוסיקאי. כל אלה. נפגשנו לשיחה באחד הקניונים המכוערים של פרברי חיפה, בפינת מסעדה סינתטית מהסוג שנראה תמיד כאילו הוקם לפני רגע מקוביות לגו. מקום פחות מתאים לשיחת נפש אי אפשר לבחור.
"שיניתי דעתי", אמר קנטור. "סלח לי שהטרחתי אותך, החלטתי לדחות את העניין. אני צריך לחשוב. דיברתי אתמול עם המשפחה. אני צריך לחשוב עוד קצת. אולי זה מוקדם. אבל לא אכפת לי שנשב ונדבר קצת. אבל זה לא לפרסום. עד שאחליט, תבטיח לי".
הבטחתי לו, אבל ליתר בטחון הניח קנטור רשם קול על השולחן. אני הנחתי מולו את הרשם קול שלי וכך החלה השיחה, מכשיר מול מכשיר במזללת עופות שיובאה מטקסס לתפארת קרית ביאליק.
בתחילתה היתה השיחה יבשה מאוד, שנים, תאריכים ונסיבות. אבל אי שם במשך השיבה אל העבר העירו התמונות איזה כאב ותיק ומה שהתחיל כמו עדות לפרוטוקול היה לסיפור אישי עצוב, ובעיקר בודד. בסוף השיחה אמר קנטור שאולי, בכל זאת, יחליט להיחשף. הוא יודיע לי.
הוא התקשר ביום ראשון קצת לפני חצות. "החלטתי לתת לכם את הסיפור". על הסיפור כבר שוחחנו בראיון. יהודה קנטור החליט להיחשף למען העניין הציבורי ובעיקר בניסיון להיעזר בפרסום כדי למצוא את אמו. אחרי שהסכים נמשכה השיחה עד שתיים לפנות בוקר. בכל פעם נזכר במשהו חדש, והזכרונות, עכשיו כשהחליט, היו נוגים יותר, חומה נבקעה.
שחום העור היחיד
בכיתה, בבית הספר בעפולה הישנה, הוא היה שחום העור היחיד. "אבל לא היתה אפליה בכיתה. גם לא היתה אפליה בשכונה, לפחות לא אפליה גלויה. הוא לא זוכר ביטויים בוטים, הוא לא זוכר התייחסות לצבע עורו, אבל בכל זאת היה אפוף כל ילדותו בהרגשת זרות נעלמה. ילד יפה, כהה עור, שונה כל כך בשכונה אשכנזית, מפא"יניקית, בעפולה הפרולטרית של שנות ה- 50. "צריך לחיות שם, בתוך האינטימיות השכונתית הזאת של עפולה באותם ימים, כדי להבין. פתאום מגיע ילד שחום עור לזוג אשכנזים, מבוגרים, חשוכי ילדים".
– והשכונה שתקה? איש לא גילה לך מעולם שאתה מאומץ?
"אף אחד. מעולם. אפילו לא חצי מילה".
– גם לא הילדים?
"לא ברצינות. במריבות בשכונה, לפעמים, היו צועקים אלי משהו בסגנון 'שתוק יא מאומץ אחד', אבל לזה אתה לא מייחס חשיבות, ילדים אומרים כל מיני דברים כשהם כועסקים".
– ואיש לא סיפר לך מעולם? אף אחד לא לקח אותך לשיחה מלב אל לב וגילה לך שאתה מאומץ?
"איש לא גילה לי".
– ואתה חושב שכולם יעו?
"אני יודע שכולם ידעו".
– איך?
"הייתי כבר בן עשרים וארבע. בגיל הזה כבר ידעתי, ביני לבין עצמי, אם כי הורי לא העזו לספר לי מעולם. פגשתי חברה מהעבר ושאלתי אותה ישירות אם היא ידעה, כשהיינו ילדים בשכונה. היא התפלאה. חשבה שאני מיתמם. 'מה זה ידעתי, כולם ידעו'. זה היה בשבת. אני זוכר. הייתי כבר בן עשרים וארבע. עוד באותה שבת הגעתי אל הורי, נסער מאוד. אמרתי להם, עכשיו די, עכשיו ספרו את האמתץ פעם אחת ולתמיד. בלי להתחמק, הפעם אני לא מניח לכם. אמי בכתה, התפתלה ניסה שוב לברוח מהעימות אתי. אבי ניסה לגונן, עליו, עליה. איש אציל נפש, תמיד היה, גם ברגע המר הזה".
– מה הוא אמר?
"'תעזוב את זה, מה שהיה היה'. הוא רק רמז שהיה משהו, עדיין לא הודה בפה מלא".
– אז מי סיפר לך?
"אמי, באותה שבת. הפעם לא הנחתי לה להתחמק. היא אמרה שהם החליטו לאמץ. שהיא הגיעה למעון הילדים ברחוב גאולה בחיפה, כמה פעמים".
– מעון של ויצ"ו?
"אני לא זוכר שהזכירה ויצ"ו. היא הגיעה כמה פעמים. אמרו לה, תסתובבי ותתרשמי. אני צדתי את עיניה. היא סיפרה שהייתי ילד מתוק ונחמד והיא לקחה אותי לסוף שבוע בעפולה. בכיתי בלי הפסקה, ככה היא סיפרה, והיא החזירה אותי למעון. אחרי שבועיים היא חזרה למעון ולקחה אותי".
– שמרו אותך בשבילה?
"כנראה".
– מה היא סיפרה לך על הוריך הביולוגיים?
"היא סיפרה לי שאמי היתה תימנייה, שילדה בן מחוץ לנישואים ומסרה אותו מיד לאימוץ".
– זהו?
"זהו בערך. אמי המאמצת היתה מאוד נסערת, היא היתה אז קרובה לגיל שבעים. כמעט שבעים וזו הפעם הראשונה שהיא מספרת לבנה על האימוץ, מודה בפניו. בשבת".
– ואביך?
"אבי לא התערב שיחה. הוא רק אמר שבהליכי האימוץ הוא לא היה מעורב, אבל אחרי יומיים 'נפשו נקשרה בנפשי כאילו נולדתי לו' – זה ציטוט. ככה הוא אמר, במילים האלה. הוא אהב אותי מאוד. בדרכו השקטה הנפלאה. לימים פיתח כנראה איזו חרדת פרידה. בלילות הייתי שומע אותו צועק 'יודלה, יודלה, געוואלד, אל תקחו אותו'. לא ישנתי איתם. ישנתי בחדר סמוך, הסיוטים שלו היו מעירים אותי באמצע הלילה. 'יודלה, יודלה, געוואלד, אל תקחו לי אותו'. דווקא פירשתי את זה כאות אהבה".
– ומה הוא הסביר לך, ליהודה הילד?
"שאלה סיוטים, סתם חלומות רעים. שהוא חולם שבאים לקחת אותי ממנו, למה הוא לא יודע. סתם חלומות רעים מתוך אהבה".
– הוא היה אב טוב?
"אבא נפלא, מכל בחינה. אגב, הוא היה משכיל מאוד. פועל בניין, גאה בעבודת כפיים, וגם איש ספר, בוגר מדרשה. אז היה קיים המיזוג האידיאולוגי הזה. הוא נפגע בעבודה, עבר קורס להנהלת חשבונות וירד מהפיגום למשרד. מנהל חשבונות בסולל בונה עד יומו האחרון. סיפרתי לך מה אמר באותה שבת – 'נפשו נקשרה בנפשי'. מעשיו הוכיחו זאת. הייתי מאוד אהוב עליו ועל משפחתו. הוא היה אבא נאור, מסור, תומך, תמיד מאחורי. גם כשלא הסכים אתי ידעתי שהוא שם. בסוף הוא היה תמיד בוכה איתי".
– בתחילת השיחה אמרת שפנית אלי כדי שנעזור לך למצוא את אמך הביולוגית. סיפרת לי על כל המאמצים שעשית כדי לאתר אותה. נראה לי שאתה מחפש את אמא ולא רוצה למצוא את אבא.
"טוב, אבא לא חסר לי".
– ואמא?
"כאילו אני הבן של מישהי אחרת".
– איך מגיב על זה ילד?
"כתבתי יומן חיים. כאבתי. הרגשתי שהיחס הזה לא מגיע לי מאמא. לא הבנתי את הזעם, גילויי הכעס היו קשים מאוד".
– אתה חושב שהיחס הזה, שמות הגנאי ביידיש, היו איזה תחליף? במקום לספר לך שאתה בן של אישה אחרת קראה לך בכינוי גנאי כדי שתגלה בדרך הזו?
"יכול להיות, אבל זה הפירוש שלך".
– ובמשך כל הילדות לא חשדת בכלום, למרות שמות הגנאי המוזרים האלה בהתקפי הכעס של אמא?
"לא ידעתי שאני מאומץ, אבל הרגשתי אחר, זר, לא מקובל".
– בביתך?
"חלילה. זר בחברה סביבי, בשכונה, בחברת בית הספר. הרגשה לא מודעת לגמרי. היא נבעה גם מהתייחסות הסביבה".
– אתה יכול לתת דוגמה?
"לי לא היתה האנציקלופדיה העברית. אז הלכתי לחבר הביתה לקרוא מהאנציקלופדיה שלו וההורים שלו לא הרשו לי לקרוא. דברים כאלה. בכל עפולה הוותיקה של שנות החמישים היו איזה אלף משפחות. הילדים היו אשכנזים ואני ביניהם השחרחר היחיד. הגרשת נרדף לא מודעת ליוותה אותי כל הזמן. תראה, זה לא שהייתי איזה כישלון, נהפוך הוא. הייתי ידוע מאוד בעפולה של אז, הייתי אלוף נוער בשחמט. זכיתי בחידון התנ"ך לנוער במקום השני, הייתי תלמיד מצטיין, הייתי קריין באירועים ציבוריים. זה הרגיז אותם. מין קנאת הורים שכזאת".
– קנאת הורים , אבל מה זה שייך לאימוץ?
"היתה לי ההרגשה שבמשפחות האשכנזיות אמרו בבית, תראו את קנטור הזה, לקח ילד מבירא עמיקתא והילד הזה עולה על הילד שלנו. גם בבית ספר הרגשתי לא שווה. הרגשתי שמסתכלים עלי אחרת, הבנות בעיקר. כאילו לי אסור לגשת אליהן. לא במעמדי, אבל אולי זאת לא ההגדרה. לא טוב מספיק. היתה לי הרגשה כזו, הרגשת ילד מאומץ לא מודעת, אם כי לא ידעתי כלום, לא באופן פורמלי.
– בשנים אחר כך , שוחחת על זה עם חברי הילדות?
"כן, ארגנו פגישת מחזור, עשרים שנה לבית הספר היסודי. פגשתי שם את הבנות מהכיתה ושאלתי אותן על הילדות. למה נתנו לי להרגיש כך, למה נותרתי בחוץ. והן, הבנות, אומרות לי, מה פתאום, זה היה בראש שלך, אהבנו אותך, רק חיכינו לצעד ממך ולא באת. אבל לי היתה הרגשת זר".
– אז אולי זו היתה רק הרגשה שלך?
"במשחקי שח, למשל, הייתי מרגיש איזו התלכדות של כולם נגדי, איזו ציפייה קבוצתית לתבוסה שלי. מוכרחים להביס אותו בתחרוריות הרגשתי איזו עוינות קבוצתית. אני חושב שזה מה שספגנו הילדים בבית".
– איך התייחסו הוריך בילדותך לתמינים, אתה זוכר משהו?
"לאמי היה קשר רגשי עמוק לתימנים, מעניין. היתה פעילה ב'עזיזה'. עפולה היתה מוקפת משקים תימניים. 'עזיזה' הוקמה כדי לעזור להם בגידול הצאן והעזים. ייעוץ וטרינרי. אמי היתה פעילה שם מאוד. אתה יודע מה, אני נזכר, היה שם תימני אחד, איש יפה, עם זקן כזה של נביא. בכל פעם שהיה בא, היה מחבק אותי, מניף אותי באוויר. מורדוף. שמו היה מורדוף, תראה, נזכרתי בשם".
אחד משלנו
יהודה קנטור הוא איש מצליח. ועם זאת, למרות ההכרה שהעניקה לו החברה "הצלחה עם קבלות", שבו וחזרו גם בשיחותינו הטלפוניות שני מוטיבים: דחייה ואהבה. אביו אהב אותו ללא תנאי, אמו אהבה אותו בדרכה המיוסרת. הם היו הורים נפלאים ועם זאת מלווה המבט לאחור כעס גלוי. למה לא סיפרו לו. אולי, משתמע מסיפורו, לוא היו מספרים לו, לא היה אפוא כל ילדותו הרגשת ניכור מייסרת, חסרת פשר.
פתאום הוא מספר על בן דוד אחד שלא הגיע לחתונתו. הוא לא הבין למה. הרי עברו יחדיו ילדות רומנטית בעפולה, שני בני דודים בני אותו גיל. כעבור שנים פגש קנטור חבר משותף שפתר לו את התעלומה. הוא בכלל לא בן דוד שלי", סיפר לחבר בן הדוד מהילדות. "הוא מאומץ, למה שאלך לחתונה שלו?"
"אהבתי את הבן דוד הזה כל כך כל כך", מחייך קנטור. "היתה קנאה ותחרות במשך הילדות. הייתי טוב ממנו בכל התחומים, אבל הייתי מוותר לו. בשביל החברות. וככה הוא מחזיר לי. זה אדם מבוגר שמתנהג כך, לא ילד. אתה מבין, הוא נזכר בילדות ואומר לעצמו, אה, הוא היה מאומץ. המאומץ הזה גבר עלי. ואני נזכר במכתב שכתב הדוד, שהבן שלי לא פחות טוב מהבן שלך. אגב, בן הדוד ניתק קשר לגמרי".
יהודה קנטור, לשעבר ודעני, אולי ידעני, בנה של זהרה, שאולי ילדה אותו מחוץ לנישואים ונטשה אותו, ואולי לא. הוא היום אב לבנים, מנסה להסתדר עם סיפור הנטישה הכאוב הזה מאז אותה שבת לפני עשרים שנה. לו היה יודע את האמת היה יכול לסלוח, או לנסות להבין. אבל אמת אין, כרגיל. גם פקידת הסעד לא הוסיפה לו פרטים, אפילו סירבה להראות לו את התיק.
האימוץ היה חוקי, נאמר לו, השאר נסתר. עוד אימוץ שתחילתו במסתורין. ילד שנלקח ממעון הסב אושר רב להורים חשוכי ילדים, אבל מי יערוב לו שלא נחרבו חיים אחרים. "אושר של משפחה אחת לא יכול לבוא על חשבון עוולה למשפחה אחרת", אמר לי יהודה קנטור בשיחתנו האחרונה, ביום שני לפנות בוקר. "כתוב שאני תימני בנה של זהרה ודעני, אבל אולי לא".
כך או כך, תימנים נמשכים אליו. "דודתי שכבה בבית חולים והלכתי לבקר אותה. היתה שם משפחה תימנית במחלקה ואיך שאני נכנס הם מסתכלים עלי, ככה בפליאה. הם עלי ואני עליהם, לא מבין את פשר המבטים התמהים ופתאום נופל האסימון. מה עושה הבחור התימני הזה אצל הדודה הפולנייה. הרי הוא משלנו. הם הזמינו אותי אליהם הביתה, ישבנו, שוחחנו וגיליתי להם שאני מאומץ. היית צריך לראות. נפלו על צווארי ממש, כמו על בן אובד, נפלו מהרגליים. ידענו מיד שאתה משלנו, אנחנו המשפחה שלך, אנחנו אוהבים אותך, איזה חום ואהבה הרעיפו עלי".
יהודה קנטור שוחח עם פקידת משרד הרווחה. בתיק האימוץ לא הורשה לו לעיין. אין בו כלום, נאמר לו.
בידיו תעודות רישום של משרד הפנים בחדרה שמספרה ה/08562. בתעודה נכתב: "הננו מאשרים כי ודעני (השם הפרטי שמור במערכת) בן זהרה שנולד ביום שמיני לחודש אוקטובר 1950, הגר באופן קבוע בעין שמר נרשם בספר התושבים". התאריך: 27.11.51.
עין שמר ג' הוא אחד ממחנות העולים שהוקמו אז ליד קיבוץ עין שמר. יהודה קנטור מבקש באמצעות פרטים אלה למצוא את אמו. כל היודע דבר על מקום הימצאה, או שברשותו מידע העשוי לסייע באיתורה, מתבקש לפנות למערכת מוסף "הארץ".
 |
| ילד אחד לדוגמא - יגאל משיח - מוסף הארץ - 19.1.96 - תחקיר מאת יגאל משיח |
