ברגע שראיתי אותה ידעתי שזאת הבת שנחטפה ממני - שוש מדמוני - ידיעות אחרונות - 12.9.95
רק בגיל 12 נודע למירה, שהיא בעצם מאומצת. רק בגיל 39, פגשה לראשונה את משפחתה הביולוגית. רק היןם בגיל 46, היא מוכנה לדבר על כך. "הייתי כבר נשואה אמא לשלושה ילדים, ופתאום כל העולם שלי השתנה. פתאום נולדו לי 11 אחים ואחיות" מבין מאות ילדי תימן הנעדרים, זהו כנראה המקרה היחיד של משפחה שהצליחה לאתר את יקירה
מירה מצאה את משפחתה האבודה כבר בסוף 1988. ליתר דיוק היה זה אביה, דוד שוקר, כיום בן 89 פלוס, שהצליח, בעזרתו של עורך דין זורח רוזנבלום, לעלות על עקבותיה של הבת העלומה, אחרי 40 שנה של חיפושים אינטנסיביים.
אולם רק עכשיו, לאחר שבע שנים שבמהלכן הבשיל הקשר עם משפחתה הטבעית לאט לאט, מוכנה מירה לחשוף את סיפורה. עדיין נזהרת, עדיין מעדיפה להסתתר תחת זהות בדויה. "אני עוד לא מוכנה לחשוף את הסוד לאמי המאמצת", היא מסבירה. "להורים המאמצים שלי לא סיפרתי דבר מכל מה שקרה, כי הם יקרים לי ולא רציתי לפגוע בהם. אבי המאמץ נפטר לפני כמה שנים ואמי המאמצת, כבר בת 99, היא אישה נהדרת, שנתנה לי הכל. מי יודע, אולי בקרוב אאזור אומץ ואגלה לה את הסוד".
דוד שוקר ומשפחתו עלו ארצה מתימן בספטמבר 1949, ונשלחו, כמו עולים רבים אחרים מארץ זו, למחנה ראש העין. מירה נולדה במחנה. את החודשים הראשונים לחייה בילתה בבית התינוקות המשותף לילדי העולים.
"יום אחד, כשהגעתי לבית התינוקות לבקר אותה כרגיל, גיליתי שהיא פשוט איננה שם", מספר שוקר. "אנשי הצוות אמרו לי שהם לא יודעים איפה היא, ושאני יכול להתלונן במשטרה. פתאום אחרי כמה ימים הם הודיעו לי שהיא נמצאת בבית חולים 'איתנים' בירושלים, בגלל מחלת מעיים. ביקרתי אותה שם כמה פעמים, עד שיום אחד לא מצאתי אותה. 'אישה אחת באה ולקחה אותה', אמרה לי אחות. 'איזה אישה?' צעקתי והתחלתי להשתולל, אבל אף אחד לא היה מוכן לעזור לי".
מאותו רגע יצא שוקר למסע מפרך אחר עקבותיה של בתו. שנים התרוצץ בין בתי חולים מתחנת משטרה אחת לאחרת – לשווא. כשהוקמה ועדת בהלול מינקובסקי, ב- 1967, הוועדה הראשונה שמונתה על ידי הממשלה לבירור גורלם של ילדי תימן שנעלמו – היה בין ההורים הראשונים שעלו על עודכן העדים.
בראשית 1968 הגיע שוקר למשרדו של עו"ד רוזנבלום. "נכנס אלי אדם על סף ייאוש", מספר רוזנבלום. "אחרי שגולל בפניי את מסע החיפושים הארוך שלו אחר בתו, אמר לי: 'תעזור לי למצוא אותה, הלב שלי אומר לי שהיא עוד בחיים'. שאלתי אותו: לקחת בחשבון שאולי היא לא תהיה מעוניינת בקשר איתכם? התשובה שלו חרוטה בזכרוני עד היום: 'אני כבר לא צעיר. לפני שאני הולך לעולמי אני רוצה שהיא תדע שאני אבא שלה, שלא נטשתי אותה. שאני חושב עליה יום יום ושעה שעה, וכל יום לפני השינה אני מתפלל לשלומה. אם היא לא תרצה להיפגש איתי, זאת זכותה. אבל לי חשוב שהיא תדע את כל זה, זה יספיק לי'.
"התשובה הזאת ליוותה אותי שלוש שנים", מספר רוזנבלום. "זה מה שנתן לי את הכוח לאתר אותך", הוא אומר למירה, שמתקשה באותו רגע לכבוש את דמעותיה.
בעקבות עדותו של שוקר בוועדת מינקובסקי, נפתחה חקירה שגילתה כי מירה שוקר אכן חיה וקיימת. וזו לשון הדוח שכתבה הוועדה עם סיום עבודתה: "הילדה חיה ונמצאת כיום אצל משפחה מאמצת, לפי צו אימוץ חוקי. לפי מיטב ידיעת הוועדה, אין האב יודע עד היום על העובדה הנ"ל". למרבה האירוניה, גם את המידע הזה קברו חברי הוועדה בתוך תיק עב כרס. משום מה, חשבו, כי אין לשתף בו את האב. איך נמסרה מירה שוקר לאימוץ חוקי על אף שהוריה מעולם לא ויתרו עליה – לא ברור עד היום.
"כשגיליתי את הדוח הזה הייתי פשוט בהלם,, מספר רוזנבלום. "נדהמתי לגלות איך המערכת כולה גילתה אדישות גדולה כזו למצוקה הנוראה של הורים, שהילד שלהם נעלם כאילו בלעה אותו האדמה".
רוזנבלום שולף מהתיק של מירה את המכתבים השונים שנשלחו לבית הוריה הביולוגיים, צו גיוס, תעודת בוחר, מכתבים מהמוסד לביטוח לאומי – כולם נושאים את שמה. כולם רמזים אילמים לבני משפחתה כי היא חיה וקיימת, רק לא איתם.
בגיל 12 מגלה מירה לראשונה כי היא ילדה מאומצת. עורה השחום, בניגוד להוריה הבהירים, התחיל לעורר שאלות, והתשובות היו בלתי נמנעות. על הנסיבות האמיתיות שקרעו אותה ממשפחתה הטבעית לא ידעה דבר. חלקן נשאר עלום עד היום.
"כל השנים מאז", היא מספרת, "דמיינתי איך נראית המשפחה הביולוגית שלי. בד בבד גם פיתחתי טינה גדולה לאמא שנטשה אותי, כפי שחשבתי אז. את יכולה לתאר לעצמך מה עבר עלי כשגיליתי כמה צער וייסורים עברו על בני המשפחה כל אותן שנים, כמה מאמצים השקיעו בנסיונות למצוא אותי?"
הגילוי כי בתו חיה וקיימת עדיין לא סלל לדוד שוקר את הדרך אל בתו. אבן הנגף היתה החוק המתיר רק למאומץ עצמו לפתוח את תיק האימוץ, בהגיעו לגיל 18. משמעותו של חוק זה היא אחת: רק המאומץ יכול להחליט אם ברצונו לגשר על המרחק בינו לבין הוריו הביולוגיים. הדרך היא חד סטרית.
רוזנבלום: "פניתי לפקידי האימוץ וליועץ המשפטי של הממשלה אז, והסברתי להם שהמדינה חייבת ליידע את מירה שהוריה הביולוגיים מעולם לא ויתרו עליה והם מחפשים אחריה כל השנים, כדי שתרצה לפגוש אותם. בסוף, אחרי פגישות רבות ומייגעות, הפקידים השתכנעו. אבל אז התברר פתאום שתיק האימוץ נעלם, וללא המסמכים המקוריים תמיד נשאר אחוז אחד של ספק לגבי הזהות האמיתית של המאומץ. בסוף עלה לי הרעיון שאולי השופט בהלול, שעמד בראש הוועדה שבדקה את התיק, יכול לעזור לי לעלות על עקבותיו. פניתי לשופט, והוא העלה השערה כי ייתכן שהתיק נשאר בתחנת משטרת פתח-תקווה, שבה התכנסה הוועדה. מיהרתי לשם, ואכן, באחד המחסנים מצאתי את כל התיקים שהוועדה בדקה".
בספטמבר 88', לאחר שנמצאו מסמכי האימוץ המקוריים, שהסירו כל צל של ספק כי מירה היא אכן בת משפחת שוקר, החלו ההכנות לפגישה הגורלית בין בני המשפחה לבת האובדת.
פקידי האימוץ במשרד הרווחה הכינו את בני המשפחה לאפשרות, שהבת לא תסכים להיפגש איתם, והזהירו אותם לבל ינסו להפעיל עליה סחיטה רגשית. לאח הבכור, חיים, היתה בתגובה בקשה אחת: תפני שתחליט אם היא רוצה לפגוש בנו, פנה לפקידים באמצעות עו"ד רוזנבלום, אני רוצה להעביר לידי אחותי מכתב. הפקידים נעתרו לבקשה. "אני, אחיך הביולוגי", כתב חיים לאחותו, "פונה אלייך בשם המשפחה השנייה שלך ומבקש ממך רגע של פתיחות והקשה. רצה הגורל וניתקנו, נקרעת מעלינו, ואנו מהלכים כמי שחסר אבר".
רק בגיל 12 נודע למירה, שהיא בעצם מאומצת. רק בגיל 39, פגשה לראשונה את משפחתה הביולוגית. רק היןם בגיל 46, היא מוכנה לדבר על כך. "הייתי כבר נשואה אמא לשלושה ילדים, ופתאום כל העולם שלי השתנה. פתאום נולדו לי 11 אחים ואחיות" מבין מאות ילדי תימן הנעדרים, זהו כנראה המקרה היחיד של משפחה שהצליחה לאתר את יקירה
הדוברת היא מירה (שם בדוי), 65, אם לשלושה ילדים. סיפור היעלמותה של מירה להוריה לא שונה בהרה מסיפורם של ילדים אחרים כמותה, שנולדו בשנות ה- 50 לעולי תימן. אלא שלעומתם, במקרה שלה יש הפי-אנד."זה מאוד קשה לסגור פער כל כך ממושך, אבל מפגישה לפגישה אני נפתחת יותר, מפעם לפעם נפרצות עוד חומות, והמפגשים עם המשפחה הביולוגית שלי נעשים יותר משוחררים. היום אני לא יכולה לדמיין את חיי בלי ההורים והאחים הטבעיים שלי".
מירה מצאה את משפחתה האבודה כבר בסוף 1988. ליתר דיוק היה זה אביה, דוד שוקר, כיום בן 89 פלוס, שהצליח, בעזרתו של עורך דין זורח רוזנבלום, לעלות על עקבותיה של הבת העלומה, אחרי 40 שנה של חיפושים אינטנסיביים.
אולם רק עכשיו, לאחר שבע שנים שבמהלכן הבשיל הקשר עם משפחתה הטבעית לאט לאט, מוכנה מירה לחשוף את סיפורה. עדיין נזהרת, עדיין מעדיפה להסתתר תחת זהות בדויה. "אני עוד לא מוכנה לחשוף את הסוד לאמי המאמצת", היא מסבירה. "להורים המאמצים שלי לא סיפרתי דבר מכל מה שקרה, כי הם יקרים לי ולא רציתי לפגוע בהם. אבי המאמץ נפטר לפני כמה שנים ואמי המאמצת, כבר בת 99, היא אישה נהדרת, שנתנה לי הכל. מי יודע, אולי בקרוב אאזור אומץ ואגלה לה את הסוד".
דוד שוקר ומשפחתו עלו ארצה מתימן בספטמבר 1949, ונשלחו, כמו עולים רבים אחרים מארץ זו, למחנה ראש העין. מירה נולדה במחנה. את החודשים הראשונים לחייה בילתה בבית התינוקות המשותף לילדי העולים.
"יום אחד, כשהגעתי לבית התינוקות לבקר אותה כרגיל, גיליתי שהיא פשוט איננה שם", מספר שוקר. "אנשי הצוות אמרו לי שהם לא יודעים איפה היא, ושאני יכול להתלונן במשטרה. פתאום אחרי כמה ימים הם הודיעו לי שהיא נמצאת בבית חולים 'איתנים' בירושלים, בגלל מחלת מעיים. ביקרתי אותה שם כמה פעמים, עד שיום אחד לא מצאתי אותה. 'אישה אחת באה ולקחה אותה', אמרה לי אחות. 'איזה אישה?' צעקתי והתחלתי להשתולל, אבל אף אחד לא היה מוכן לעזור לי".
מאותו רגע יצא שוקר למסע מפרך אחר עקבותיה של בתו. שנים התרוצץ בין בתי חולים מתחנת משטרה אחת לאחרת – לשווא. כשהוקמה ועדת בהלול מינקובסקי, ב- 1967, הוועדה הראשונה שמונתה על ידי הממשלה לבירור גורלם של ילדי תימן שנעלמו – היה בין ההורים הראשונים שעלו על עודכן העדים.
בראשית 1968 הגיע שוקר למשרדו של עו"ד רוזנבלום. "נכנס אלי אדם על סף ייאוש", מספר רוזנבלום. "אחרי שגולל בפניי את מסע החיפושים הארוך שלו אחר בתו, אמר לי: 'תעזור לי למצוא אותה, הלב שלי אומר לי שהיא עוד בחיים'. שאלתי אותו: לקחת בחשבון שאולי היא לא תהיה מעוניינת בקשר איתכם? התשובה שלו חרוטה בזכרוני עד היום: 'אני כבר לא צעיר. לפני שאני הולך לעולמי אני רוצה שהיא תדע שאני אבא שלה, שלא נטשתי אותה. שאני חושב עליה יום יום ושעה שעה, וכל יום לפני השינה אני מתפלל לשלומה. אם היא לא תרצה להיפגש איתי, זאת זכותה. אבל לי חשוב שהיא תדע את כל זה, זה יספיק לי'.
"התשובה הזאת ליוותה אותי שלוש שנים", מספר רוזנבלום. "זה מה שנתן לי את הכוח לאתר אותך", הוא אומר למירה, שמתקשה באותו רגע לכבוש את דמעותיה.
בעקבות עדותו של שוקר בוועדת מינקובסקי, נפתחה חקירה שגילתה כי מירה שוקר אכן חיה וקיימת. וזו לשון הדוח שכתבה הוועדה עם סיום עבודתה: "הילדה חיה ונמצאת כיום אצל משפחה מאמצת, לפי צו אימוץ חוקי. לפי מיטב ידיעת הוועדה, אין האב יודע עד היום על העובדה הנ"ל". למרבה האירוניה, גם את המידע הזה קברו חברי הוועדה בתוך תיק עב כרס. משום מה, חשבו, כי אין לשתף בו את האב. איך נמסרה מירה שוקר לאימוץ חוקי על אף שהוריה מעולם לא ויתרו עליה – לא ברור עד היום.
"כשגיליתי את הדוח הזה הייתי פשוט בהלם,, מספר רוזנבלום. "נדהמתי לגלות איך המערכת כולה גילתה אדישות גדולה כזו למצוקה הנוראה של הורים, שהילד שלהם נעלם כאילו בלעה אותו האדמה".
רוזנבלום שולף מהתיק של מירה את המכתבים השונים שנשלחו לבית הוריה הביולוגיים, צו גיוס, תעודת בוחר, מכתבים מהמוסד לביטוח לאומי – כולם נושאים את שמה. כולם רמזים אילמים לבני משפחתה כי היא חיה וקיימת, רק לא איתם.
בגיל 12 מגלה מירה לראשונה כי היא ילדה מאומצת. עורה השחום, בניגוד להוריה הבהירים, התחיל לעורר שאלות, והתשובות היו בלתי נמנעות. על הנסיבות האמיתיות שקרעו אותה ממשפחתה הטבעית לא ידעה דבר. חלקן נשאר עלום עד היום.
"כל השנים מאז", היא מספרת, "דמיינתי איך נראית המשפחה הביולוגית שלי. בד בבד גם פיתחתי טינה גדולה לאמא שנטשה אותי, כפי שחשבתי אז. את יכולה לתאר לעצמך מה עבר עלי כשגיליתי כמה צער וייסורים עברו על בני המשפחה כל אותן שנים, כמה מאמצים השקיעו בנסיונות למצוא אותי?"
הגילוי כי בתו חיה וקיימת עדיין לא סלל לדוד שוקר את הדרך אל בתו. אבן הנגף היתה החוק המתיר רק למאומץ עצמו לפתוח את תיק האימוץ, בהגיעו לגיל 18. משמעותו של חוק זה היא אחת: רק המאומץ יכול להחליט אם ברצונו לגשר על המרחק בינו לבין הוריו הביולוגיים. הדרך היא חד סטרית.
רוזנבלום: "פניתי לפקידי האימוץ וליועץ המשפטי של הממשלה אז, והסברתי להם שהמדינה חייבת ליידע את מירה שהוריה הביולוגיים מעולם לא ויתרו עליה והם מחפשים אחריה כל השנים, כדי שתרצה לפגוש אותם. בסוף, אחרי פגישות רבות ומייגעות, הפקידים השתכנעו. אבל אז התברר פתאום שתיק האימוץ נעלם, וללא המסמכים המקוריים תמיד נשאר אחוז אחד של ספק לגבי הזהות האמיתית של המאומץ. בסוף עלה לי הרעיון שאולי השופט בהלול, שעמד בראש הוועדה שבדקה את התיק, יכול לעזור לי לעלות על עקבותיו. פניתי לשופט, והוא העלה השערה כי ייתכן שהתיק נשאר בתחנת משטרת פתח-תקווה, שבה התכנסה הוועדה. מיהרתי לשם, ואכן, באחד המחסנים מצאתי את כל התיקים שהוועדה בדקה".
בספטמבר 88', לאחר שנמצאו מסמכי האימוץ המקוריים, שהסירו כל צל של ספק כי מירה היא אכן בת משפחת שוקר, החלו ההכנות לפגישה הגורלית בין בני המשפחה לבת האובדת.
פקידי האימוץ במשרד הרווחה הכינו את בני המשפחה לאפשרות, שהבת לא תסכים להיפגש איתם, והזהירו אותם לבל ינסו להפעיל עליה סחיטה רגשית. לאח הבכור, חיים, היתה בתגובה בקשה אחת: תפני שתחליט אם היא רוצה לפגוש בנו, פנה לפקידים באמצעות עו"ד רוזנבלום, אני רוצה להעביר לידי אחותי מכתב. הפקידים נעתרו לבקשה. "אני, אחיך הביולוגי", כתב חיים לאחותו, "פונה אלייך בשם המשפחה השנייה שלך ומבקש ממך רגע של פתיחות והקשה. רצה הגורל וניתקנו, נקרעת מעלינו, ואנו מהלכים כמי שחסר אבר".
 |
| ברגע שראיתי אותה ידעתי שזאת הבת שנחטפה ממני - שוש מדמוני - ידיעות אחרונות - 12.9.95 |
