01.11.2018 - מתברר שדבריה של לורי שם טוב הוקלדו תדיר בצורה לקויה ובמקרים לא מעטים לא מובנים או שנושאים שלמים הושמטו. לכן הוגשה הבקשה לתיקון הפרוטוקול. (בש"פ 6589/18 מה 09.10.2018)
שם טוב דיברה בצורה רהוטה. לדוגמא, ובדיון טענה כי חשה מוטרדת ופגועה מדבריו של סולברג בש"פ 1999/17 מה- 03.03.2017 שבה השווה אותה לזונה אפיקורסית. דבריה אלו של שם טוב הושמטו לחלוטין מהפרוטוקול.
מצורף צילום הפרוטוקול הדיון סולברג מה- 09.10.2018.
להלן דבריה של שם טוב שנאמרו בדיון ב- 09.10.2018 בפני השופט סולברג:
"אני מודעת לכך שבית המשפט רואה בהליך הנוכחי להארכת מעצר ב—150 יום סתם מכשול בדרך להרשעה שכן כאשר הוגשה הבקשה לדיון הנוכחי ונקבע מועד ה- 20.09.2018, השב"ס הודיע שהוא נופל על מועד הוכחות אצל כב' השופט בני שגיא ודיון נוסף אצל כב' השופט הימן.
ואדוני הוציא החלטה ב- 16.09.2018 ממנה משתמע שאינו מוצא לנכון שאני אנכח בדיון שלי בבית המשפט העליון, ושעדיף לתת עדיפות למועד ההוכחות אצל בני שגיא. כלומר נתבקשתי לוותר על נוכחותי בדיון שאמור להשפיע על השחרור שלי שלא משיקולי זכות היסוד שעומדת לי לקבל הזדמנות כנה להתמודד עם הראיות של התביעה ולהציג את הגנתי, אלא לטובת "קידום ההליך השיפוטי", ולטובת נוכחות בדיון שבו לפי הסטטיסטיקה יש 99% הרשעה. הדבר מעיד שבית המשפט העליון רואה בדיון בבקשה להארכת מעצר הליך סרק, שכן כנראה הוא כבר יודע מראש מה תהיה התוצאה.
לפני 20 חודשים כבודו כתב עלי. "כִּי נֹפֶת (דבש) תִּטֹּפְנָה שִׂפְתֵי זָרָה, וְחָלָק מִשֶּׁמֶן חִכָּהּ . וְאַחֲרִיתָהּ מָרָה כַלַּעֲנָה, חַדָּה כְּחֶרֶב פִּיּוֹת (חרב דו צדדית)". (בש"פ 1999/17 מיום 03.03.2017 פיסקה 9)
בית המשפט חיפש בכל התנ"ך פסוק שיהיה משפט מחץ כדי להתאים אותו לי, ואני אמורה לקבל את הפסוק הזה בגאווה ובראש מורם.
אני לא דוברת שפות תנכיות ומקראיות, ולא מבינה את הפסוק הזה. אני צריכה שיפרשו לי את הפסוק הזה, ואכן קיבלתי פרשנות והבנתי שבית המשפט עשה לי שיימינג, הטרדה מינית והחפצה מינית.
אני הוטרדתי מינית ע"י בית המשפט אשר אמר עלי בפומבי, בלי לראות אותי שאני זונה אפיקורסית שמפתה גברים, שהשפתיים שלי נוטפות דבש, שאני לא יודעת בכלל מה זה השמן שנוטף לי מהשפתיים, ושהגברים שאני מפתה מסיימים עם לענה מרה, ושאני מסתובבת עם חרב פיות חדה ומסוכנת ותוקעת בהם את החרב.
אלו הדברים שבית המשפט אמר עלי בתאריך 3/3/2017 רק 5 ימים לאחר שנעצרתי, ועכשיו אני פה אחרי 20 חודש ואני מבקשת שבית המשפט יגיד לי איפה הנופת שנוטפת מהשפתיים שלי? איפה השמן חיכה שאמורה לנזול לי מהשפתיים? איפה החרב פיות שלי?
האם בית המשפט בכלל יכול לתאר לי את החרב שלי? למה היא דומה? לשברייה של ערבים או לחרב של סמוראי יפני?
האם בית המשפט ראה את השפתיים שלי שהן נוטפות נופת? ואיפה חרב הפיפיות שבית המשפט מייחס לי?
האישה הזרה שכבוד השופט נועם סולברג דיבר עליה מתוארת בפרשנויות החכמים כאשת זנונים, פתיינית, שמציעה את השפתיים שלה והחמוקיים שלה לגברים, ואחר כך דוקרת אותם בחרב חדה. יש כאלה שחושבים שהכוונה לאשת פוטיפר, יש כאלה שחושבים שהכוונה למלכה איזבל בת אתבעל מלך צידון, ויש כאלה שחושבים שהזרה בפתגם היא סתם זונה פתיינית.
בכל פסקה 9 בש"פ 1999/17 (כב' השופט סולברג) אין ניתוח מסוכנות,
התביעה שבאה לבית המשפט ומבקשת לעצור אותי לעוד 5 חודשים, לא מספרת לבית המשפט מי אני באמת. אותם מעניין לכוון למשבצת שבחוק המעצרים שמצריכה אותם להלביש עלי תווית של מסוכנת. אז אני אסביר מי אני.
אני הייתי אמא , מדהימה לשני ילדים. יום אחד פקידת סעד שלחה משטרה לחטוף ממנו את הילדים באופן אלים ומפחיד. מאז אין לי ילדים, ואני אימא שכולה לשני ילדים חיים. יכולתי להתבוסס ביגון ובטרגדיה, אבל החלטתי להיאבק בתופעות האלה ע"י פרסום האמת שהחונטה מסתירה אותה. מה באמת מסתתר מאחורי המניעים של עובדים סוציאליים ושופטים, שזה בעיקר כסף, כבוד והשתייכות לחונטה של קליקה של מי שחושבים שהכול מגיע להם.
מה שמייחסים לי זו ביקורת פוליטית. כעיתונאית חשפתי אין ספור כתבות תחקיר שאחרי שפורסמו אצלי התגלגלו אל ערוצי התקשורת הרגילים.
אני חשפתי שבפנימיות ובאומנה שאליהם מעבירים את הילדים שוררת ההזנחה, אלימות, זנות, סמים ומכות. אני אומרת שכל הכתבות בישראל היום בנושא רווחה, זהירות פקידי סעד, פנימיית רננים, הכל התחיל ממני, מי שחוגג הם בעלי העמותות שמושכים לעצמם משכורות עתק. אני חשפתי שהמדינה מעדיפה לשלם 17,000 ₪ ללד בחודש במרכז חירום, ולא לתת שקל למשפחה הנזקקת. אני חשפתי מקרים מזעזעים של אבות בגירושין שמנתקים מהם את הילדים, שמים אותם במרכז קשר, חולבים מהם מזונות פי 3 או ארבע מכל מדינה אחרת, והשופטים מתייחסים אליהם כמו זבל. משנת 2009 אני הייתי ממובילות הפעילות בנושא חטיפת ילדי תימן מזרח ובלקן.
חוק המעצרים נחקק כדי להקטין את המעצרים המיותרים עד תום ההליכים. זה היה ב 1996. מאז מה קרה? המעצרים הוכפלו פי 15. היום בתי הכלא כל כך מפוצצים בעצורים ואסירים, שאין יותר מקום בכלא. בית המשפט העליון הורה לשב"ס להכפיל לעצורים את מרחב המחייה, השב"ס מצפצף, עובר על החוק. במקום לשחרר עצירים שלא צריכים להיות עצורים כמוני, המכונה המשומנת ממשיכה לשנע עוד ועוד עצירים לכלא באמצעות דו"חות סודיים, תסקירים שקריים ופרשנויות הפוכות למטרת המחוקק.
אני כבר בשלב זה טוענת שלאור פסה"ד של כבוד השופט רובינשטיין שהשב"ס חייב להכפיל את שטח המחיה של העצירים פי 3, צריך לשחרר אותי, כי המדינה היא זו שעוברת על החוק, אבל כמובן זה לא מזיז לאף אחד.
הדבר השני שאני טוענת היא שהשופטים לא מסוגלים לשמוע ביקורת. במקום להפנים שהמחוקק ביקש לצמצם את המעצרים המיותרים, בתי המשפט בתחבולות מצאו דרכים להכפיל את מספר העצורים באמצעות שני כלים מזעזעים ולא דמוקרטיים: הלכת זאדה, והמסוכנות.
מסוכנות פיקטיבית
לפני שאדבר על זאדה, אטען בקצרה על המסוכנות. בגלל שלתביעה משתלם להחזיק אנשים במעצר כי זה משפר את סיכויי ההרשעה, ואת הסיכוי שהעצירים יתחננו לעסקת טיעון אז מדביקים לכל אחד תווית של מסוכנות בקלי קלות. השופטת רונית פוזננסקי כץ עצרה אישה שגנבה פחית קולה ו 10 שקלים לקופת צדקה ואמרה שהיא מסוכנת. זה מאוד משתלם למערכת, נותן פרנסה לקציני מבחן, נותן פרנסה לשופטים, וזה שיימינג בחסות החוק של שופטים ותובעים על האזרחים.
בנושא המסוכנות טענתי בהרחבה בכתובים. מדובר במסוכנות באמצעות שימוש במקלדת. אין עילת מעצר שכזו ובית המשפט תפר לי עילת מעצר תפורה במיוחד בשבילי. מעצר בגלל שימוש במקלדת. אני מזכירה שקו פרשת המים הוא נזק גוף. אף מתלונן לא התלונן על נזק גוף. 37 עדים התלוננו וכולם התלוננו על נזק לשם טוב לדעתם.
נזק לשם טוב לא מצדיק מעצר, וגם לא אכיפה פלילית. בשביל זה יש סעדים אזרחיים, ואני לא שונה מאלפי אנשים שתובעים אותם בבתי משפט אזרחיים על לשון הרע. מי שמפסיד בלשון הרע בתביעה אזרחית לא נכנס לכלא.
אף מתלונן לא הגיע לתחנת משטרה עם פנס בעין או רגל שבורה. מתלוננים רבים שחושבים שיש להם שם טוב, בכלל אין להם שם טוב. שופטת שמפלה נגד גברים ובגללה אבא התאבד, לא יכולה להתלונן על השם הטוב שלה כשיש מכתב התאבדות שמאשים אותה במוות. שופט שניתק אמא מהילדים שלה הוא שופט שצריך לדעת לספוג ביקורת. שופטת שצורחת בבית משפט ומסלקת עורכי דין מהאולם שלה, וחושבת שבגלל הדלתיים הסגורות אסור שזה יתפרסם, היא שופטת שאין לה שם טוב.
ובכל זאת כל השופטים שספגו ביקורת ממשיכים לעבוד, מקבלים קידום. שופטת קיבלה קידום. שופט אחר קיבל קידום פעמיים. הפסיקה אומרת שהם צריכים לפתח סיבולת לביקורת עליהם. הפסיקה בכלל דורשת ודאות קרובה לפגיעה בשלום הציבור כדי להעמיד לדין.
בענייני אין שום ודאות קרובה לסכנה לשלום הציבור.
עובדה שהמשטרה אומרת שבנובמבר 2015 נכנסו אלי הביתה באופן חשאי והטמינו תוכנות ריגול במחשב ובבית. אם הם ראו את הביקורת שאני כותבת בזמן אמת בנובמבר 2015, ואם הייתה מסוכנות, היו צריכים לעצור אותי בנובמבר 2015. לדעתי, כל מתלונן שפורסם עליו משהו אחרי נובמבר 2015 יכול לתבוע את המשטרה, כי איך יכול להיות שבנובמבר 2015 לא הייתה מסוכנות, ולא עצרו את התופעה, ופתאום בפברואר 2017 יש מסוכנות בוודאות קרובה לשלום הציבור שמצדיקה מעצר לכמה שנים?
כמו שהסברתי הרבה מתלוננים בכלל לא ידעו על פרסומי ביקורת עליהם. השופטים הימן ובני שגיא בכלל לא נחשפו לזה. התפוצה היא מינימלית, ואם זה לא הגיע לידיעת שופטים, זה מראה שאין מסוכנות כי לא הייתה תפוצה.
הכלי השני שבאמצעותו שופטים פוגעים באזרחים במסגרת הליכי מעצר היא הלכת זאדה. המחוקק בחוק המעצרים רצה לייצר מסננת מפני מעצרי שווא. בשביל זה המחוקק דרש ששופט נפרד מהתיק העיקרי יעבור על הראיות ויבדוק שלא מבקשים סתם להכניס אנשים למעצר. ומה קרה בפועל? המציאו את הלכת זאדה שלפי כל דבר שאפשר להגיד עליו שיש פוטנציאל להרשעה זה מספיק בשביל מעצר לשנה שנתיים ואולי גם שלוש וארבע.
הנה אני עצורה כבר שנתיים בלי ששופט בכלל בדק את הראיות נגדי עם זאדה או בלי זאדה. במקרה שלי הפעיל עלי השופט הימן לחץ להודות בראיוות לכאורה. גם העו"ד מהסנגוריה הפעיל עלי לחץ להודות בראיות לכאורה. למה זה בכלל קורה? למה עו"ד צריך להגיד לשופט שהוא חושב שיש "ראיות לכאורה"?
אני טוענת שהגיע הזמן שבית המשפט יקשיב לדברים שאמרה שופטת המיעוט דליה דורנר בפס"ד זאדה. היא אמרה שכדי לעצור אנשים, שופט כמו השופט הימן צריך לדרוש מהמשטרה ראיות ברמה של מעבר לספק סביר, כמו הרמה הנדרשת להרשעה.
במקום זה מה קורה אצל שופטי מעצרים כמו אצל השופט הימן? קורה שם רצח אופי ושיימינג מובהק. התביעה מגישה בקשה בלי נספחים, ואת חומרי החקירה התביעה מעכבת חודשים על גבי חודשים. השופט מאשים את הסנגורים שהם מבקשים דחיה. בענייני גם השופט בני שגיא אמור לצאת לחופשת שבתון בחודשים ינואר פברואר 2019.
אני לא מסכימה לראיות לכאורה. אני סבורה שתפקידו של בית המשפט לבדוק ברצינות את הראיות הללו, ולא סתם לנפנף אותי לטעון טענות בתיק העיקרי. אני סבורה שבית המשפט שמאריך מעצר צריך לקרוא גם את העובדות הנטענות ואת חומרי החקירה, ולא רק את הכותרות, ושהוא צריך לבדוק אותן בקנה מידה של "מעבר לספק סביר", ולא לעצור אנשים סתם על סמך איזה פוטנציאל ערטילאי.
אני גם טוענת שלשופט אין זכות לשאול את הסנגור אם הלקוח מסכים לראיות לכאורה. אין זה מתפקידו של הלקוח לתת מתנות לתביעה, אם נתתי הסכמה לכאורה בגלל לחץ ויעוץ שגוי של הסנגוריה הציבורית, הרי זו מתנת חינם וזכותי לדרוש לבטל את המתנה.
זה משפט שיתנהל לפחות עוד שנה וחצי. יש 260 עדי תביעה. עד כה העידו 37 עדים קלים וקצרים. המספר 260 לא כולל עדי הגנה. אני מתכוונת להביא לפחות כ 100 עדי הגנה שמכירים את המתלוננים, שופטים או עובדות סוציאליות ויפרטו איך הן פגעו באזרחים והרסו את חייהם. אני צופה ל 400 עדים. זה יקח שנתיים. האם אני אמורה לשבת במעצר 4 שנים?
אני טוענת שעל סמך פסיקה השוואתית לטווח העונש, העונש במקרה הכי גרוע לא יהיה יותר משנתיים. יש לי רשימה של מקרים בתגובתי בכתב. התביעה לא טרחה להביא פסיקה השוואתית משלה כדי להראות איך היא מצדיקה מעצר של 4 שנים, כשהעונש הצפוי הוא לא יותר משנתיים. השופט הימן אמר שזו השערה והוא לא יכנס לזה.
זה שוב מראה שהשופט מוטה לטובת התביעה. הרי החוק עצמו מטיל על התביעה להראות פסיקה השוואתית בשלב העונש. בגזר הדין שופטים גוזרים עונש על סמך השוואה של טווח העונש ומקרים קודמים. הם לא פוסקים לפי השערות. מציגים להם תקדימים והם בודקים מה טווח העונש המינימלי והמקסימלי. הימן לא רצה לעשות את זה כי זה לא לטובת התביעה.
לכן אני שואלת שוב, למה אני אמורה להיעצר ל 4 שנים, כאשר העונש הצפוי הוא לא פחות משנתיים?
אני מזכירה לסבית המשפט שאישומי לשון הרע, זילות, העלבת עובד ציבור דורשים אישור היועמ"ש. בלי אישור היועמ"ש, האישומים בטלים. זו הפסיקה. אני עומדת פה ומבקשים לעצור אותי, ואין להם אישורי יועמ"ש. אני טוענת שמבקשים לעצור אותי על סמך אישומים בטלים.
אני טוענת שלבית משפט מחוזי אין בכלל סמכות. הסמכות היא בבית משפט שלום, אבל לסנגורים מטעם הסנגוריה יש ניגוד אינטרסים לטעון את זה כי הסנגוריה תפחית להם 50% מהשכר. אני טוענת שכל סיפורי הבדים על עו"ד XXX שנסחטה בגלל רמיזות לרומן עם עו"ד הוא המצאה אחת גדולה שהמציאו אותה בשביל להגיע אל השופטים הימן ושגיא במחוזי.
עובדה שהתביעה לא מוכנה להתחיל את המשפט עם העדים של אישום 1 ולזמן את XXX ועו"ד XXX, כי אז בית המשפט המחוזי יישאר בלי סמכות, והתיק ירד לבית משפט השלום.
צווים שיפוטיים בהליך החקירה ומעצר הימים
הליך החקירה בתיק הנוכחי החל בחצי השני של שנת 2015. עד יום מעצרי למעצר ימים ה- 27.02.2017 היה הליך החקירה סמוי. ב- 06.04.2017 הסתיים הליך החקירה ומעצר הימים והוגש כתב האישום.
הליך בחקירה שנמשך עד יום הגשת כתב האישום לקוי מיסודו ולאורך כל הדרך. הליך החקירה נעשה ללא ביקורת שיפוטית על פי פרקטיקה של מדיניות שיטתית ורחבה של בתי המשפט, הפרקליטות, והיחידה החוקרת לפגוע באופן חמור בכבודי, חירותי, פרטיותי, קנייני וצנעתי.
כל צווי החיפוש, חיפושים בדברי מחשב, חיפושים במסמכים, צווי המצאת מסמכים, וצווי קבלת נתוני תקשורת בהליך החקירה לקויים, כולם ללא יוצא מן הכלל ובוצעו שלא כדין. הצווים השיפוטיים הוצאו כלאחר יד ללא ביקורת שיפוטית. הצווים חסרים חלק מפרטים מהותיים החל ממספר תיק בית משפט, שם השוטר שהופיע בפני השופט והוזהר כדין, ציון מהות החשד והעילה למתן הצו, מילוי פרטים מלאים של המחזיק, הנמקה מדוע החיפוש במחשב יבוצע ללא עדים, ולפעמים גם שם השופט. לפעמים אין התאמה בין הצו לבקשה.
באף אחד מהצווים לא צוין כי אני עיתונאית. לפעמים חסר הצו רק פרט אחד ולפעמים יותר.
אין מדובר בליקוי אחד או ליקויים בודדים אלא המדובר בכל עשרות הצווים שהוצאו על ידי בתי המשפט במהלך החקירה. המעשים הפסולים האלו בוצעו כחלק ממדיניות הרשויות הנוגעות, פרקטיקה רחבה ושיטתית של פגיעה חמורה בכבודי חירותי, צנעתי, קנייני, ופרטיותי תוך הסכמה מלאה של כל הרשויות הנוגעות בדבר.
איני הקורבן היחידי של הפרקטיקה הזוועתית הזו אלא גם נאשמים מוטי לייבל וצבי זר וחשודים אחרים בתיק ובני משפחותיהם. מדובר בהתנהלות שערורייתית שיש להוקיע החל מהרגע הראשון שבו היא מתגלית.
חוות דעת 98/05 של כב' השופטת שטרסברג על "כתיבת החלטות על טופס" שהובאה בסעיף 16 בבקשה 182 הנדונה, הופכת לכלל יסוד בתיק הנוכחי שניתן לנסחו כדלקמן:
הצווים הנוגעים להליך החקירה פגעו כולם בזכויות יסוד האדם. כך, למשל, צווי החיפוש בביתי. בית המשפט לא נתן דעתו לכך שחיפוש בביתי ובמחשבים שלי פוגע בזכותי כאדם לפרטיות ולצנעה, זכות שנקבעה כזכות יסוד בסעיף 2 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. כך גם באשר לצווים אחרים שאפשרו כניסה של המשטרה למקום מגורים או פעולה אחרת שפגעה בזכויות יסוד שלי שחלקן בעלות מעמד חוקתי, כגון חירותי או זכותי לכבוד ולקניין. זאת ועוד. מילוי הצווים בצורה לקויה פגעה בזכותי לקבל את יומי בבית המשפט. החלטות שופטי המעצרים ניתנו כלאחר יד, ללא שיקול דעת וללא ביקורת שיפוטית של היושב על כס השיפוט. שיקול הדעת השיפוטי שהוא יסוד מוסד במלאכת השפיטה לא נעשה, ולכן התפקיד השיפוטי לא יצא לפועל".
אני אבקש בעניין תסקירי שקר
מאגר ההכפשות של המבקשת נגדי אינו מסתיים בתחום הזנות, האפיקורסיות וגרימת המוות בהרעלה וחרבות. במאגר של המבקשת יש הכפשות גם מתחומים נוספים באמצעות תסקירים מכפישים ישנים מלפני שנה שאינם רלוונטיים למצבי הכלואה במעצר מזה כשנה ותשעה חודשים.
יתרה מכך, על פי חוק סדר הדין הפלילי סעיף 21.א.ב: "תסקיר מעצר יכלול את נסיבותיו האישיות של הנאשם, משמעות המעצר, החלופות למעצר ולשחרור, או המלצה בדבר תנאים מיוחדים לשחרור בערובה והפיקוח עליהם". החוק בא לבחון את נסיבותיו האישיות של הנאשם, משמעות המעצר, החלופות לשחרורו בערובה, וזאת מתוך ראיה כי חזקת החפות עדיין עומדת לו. "מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים, וְסֶלֶף בָּהּ שֶׁבֶר בְּרוּחַ" (משלי טו 4). התסקירים המוצגים על ידי המבקשת הם תסקירים מסולפים המכפישים אותי בדעות שונות ומשונות על מסוכנות כדי לשבור את רוחי מאחורי סורג ובריח ואינם ממלאים את ייעודם על פי חוק. אילו היו ממלאים ייעודם המשיבה הייתי היום מחוץ לכלא. אני אציין שהתסקיר הראשון המליץ לשחרר אותי ללא איזוק אלקטרוני".
שם טוב דיברה בצורה רהוטה. לדוגמא, ובדיון טענה כי חשה מוטרדת ופגועה מדבריו של סולברג בש"פ 1999/17 מה- 03.03.2017 שבה השווה אותה לזונה אפיקורסית. דבריה אלו של שם טוב הושמטו לחלוטין מהפרוטוקול.
מצורף צילום הפרוטוקול הדיון סולברג מה- 09.10.2018.
להלן דבריה של שם טוב שנאמרו בדיון ב- 09.10.2018 בפני השופט סולברג:
"אני מודעת לכך שבית המשפט רואה בהליך הנוכחי להארכת מעצר ב—150 יום סתם מכשול בדרך להרשעה שכן כאשר הוגשה הבקשה לדיון הנוכחי ונקבע מועד ה- 20.09.2018, השב"ס הודיע שהוא נופל על מועד הוכחות אצל כב' השופט בני שגיא ודיון נוסף אצל כב' השופט הימן.
ואדוני הוציא החלטה ב- 16.09.2018 ממנה משתמע שאינו מוצא לנכון שאני אנכח בדיון שלי בבית המשפט העליון, ושעדיף לתת עדיפות למועד ההוכחות אצל בני שגיא. כלומר נתבקשתי לוותר על נוכחותי בדיון שאמור להשפיע על השחרור שלי שלא משיקולי זכות היסוד שעומדת לי לקבל הזדמנות כנה להתמודד עם הראיות של התביעה ולהציג את הגנתי, אלא לטובת "קידום ההליך השיפוטי", ולטובת נוכחות בדיון שבו לפי הסטטיסטיקה יש 99% הרשעה. הדבר מעיד שבית המשפט העליון רואה בדיון בבקשה להארכת מעצר הליך סרק, שכן כנראה הוא כבר יודע מראש מה תהיה התוצאה.
לפני 20 חודשים כבודו כתב עלי. "כִּי נֹפֶת (דבש) תִּטֹּפְנָה שִׂפְתֵי זָרָה, וְחָלָק מִשֶּׁמֶן חִכָּהּ . וְאַחֲרִיתָהּ מָרָה כַלַּעֲנָה, חַדָּה כְּחֶרֶב פִּיּוֹת (חרב דו צדדית)". (בש"פ 1999/17 מיום 03.03.2017 פיסקה 9)
בית המשפט חיפש בכל התנ"ך פסוק שיהיה משפט מחץ כדי להתאים אותו לי, ואני אמורה לקבל את הפסוק הזה בגאווה ובראש מורם.
אני לא דוברת שפות תנכיות ומקראיות, ולא מבינה את הפסוק הזה. אני צריכה שיפרשו לי את הפסוק הזה, ואכן קיבלתי פרשנות והבנתי שבית המשפט עשה לי שיימינג, הטרדה מינית והחפצה מינית.
אני הוטרדתי מינית ע"י בית המשפט אשר אמר עלי בפומבי, בלי לראות אותי שאני זונה אפיקורסית שמפתה גברים, שהשפתיים שלי נוטפות דבש, שאני לא יודעת בכלל מה זה השמן שנוטף לי מהשפתיים, ושהגברים שאני מפתה מסיימים עם לענה מרה, ושאני מסתובבת עם חרב פיות חדה ומסוכנת ותוקעת בהם את החרב.
אלו הדברים שבית המשפט אמר עלי בתאריך 3/3/2017 רק 5 ימים לאחר שנעצרתי, ועכשיו אני פה אחרי 20 חודש ואני מבקשת שבית המשפט יגיד לי איפה הנופת שנוטפת מהשפתיים שלי? איפה השמן חיכה שאמורה לנזול לי מהשפתיים? איפה החרב פיות שלי?
האם בית המשפט בכלל יכול לתאר לי את החרב שלי? למה היא דומה? לשברייה של ערבים או לחרב של סמוראי יפני?
האם בית המשפט ראה את השפתיים שלי שהן נוטפות נופת? ואיפה חרב הפיפיות שבית המשפט מייחס לי?
האישה הזרה שכבוד השופט נועם סולברג דיבר עליה מתוארת בפרשנויות החכמים כאשת זנונים, פתיינית, שמציעה את השפתיים שלה והחמוקיים שלה לגברים, ואחר כך דוקרת אותם בחרב חדה. יש כאלה שחושבים שהכוונה לאשת פוטיפר, יש כאלה שחושבים שהכוונה למלכה איזבל בת אתבעל מלך צידון, ויש כאלה שחושבים שהזרה בפתגם היא סתם זונה פתיינית.
בכל פסקה 9 בש"פ 1999/17 (כב' השופט סולברג) אין ניתוח מסוכנות,
התביעה שבאה לבית המשפט ומבקשת לעצור אותי לעוד 5 חודשים, לא מספרת לבית המשפט מי אני באמת. אותם מעניין לכוון למשבצת שבחוק המעצרים שמצריכה אותם להלביש עלי תווית של מסוכנת. אז אני אסביר מי אני.
אני הייתי אמא , מדהימה לשני ילדים. יום אחד פקידת סעד שלחה משטרה לחטוף ממנו את הילדים באופן אלים ומפחיד. מאז אין לי ילדים, ואני אימא שכולה לשני ילדים חיים. יכולתי להתבוסס ביגון ובטרגדיה, אבל החלטתי להיאבק בתופעות האלה ע"י פרסום האמת שהחונטה מסתירה אותה. מה באמת מסתתר מאחורי המניעים של עובדים סוציאליים ושופטים, שזה בעיקר כסף, כבוד והשתייכות לחונטה של קליקה של מי שחושבים שהכול מגיע להם.
מה שמייחסים לי זו ביקורת פוליטית. כעיתונאית חשפתי אין ספור כתבות תחקיר שאחרי שפורסמו אצלי התגלגלו אל ערוצי התקשורת הרגילים.
אני חשפתי שבפנימיות ובאומנה שאליהם מעבירים את הילדים שוררת ההזנחה, אלימות, זנות, סמים ומכות. אני אומרת שכל הכתבות בישראל היום בנושא רווחה, זהירות פקידי סעד, פנימיית רננים, הכל התחיל ממני, מי שחוגג הם בעלי העמותות שמושכים לעצמם משכורות עתק. אני חשפתי שהמדינה מעדיפה לשלם 17,000 ₪ ללד בחודש במרכז חירום, ולא לתת שקל למשפחה הנזקקת. אני חשפתי מקרים מזעזעים של אבות בגירושין שמנתקים מהם את הילדים, שמים אותם במרכז קשר, חולבים מהם מזונות פי 3 או ארבע מכל מדינה אחרת, והשופטים מתייחסים אליהם כמו זבל. משנת 2009 אני הייתי ממובילות הפעילות בנושא חטיפת ילדי תימן מזרח ובלקן.
חוק המעצרים נחקק כדי להקטין את המעצרים המיותרים עד תום ההליכים. זה היה ב 1996. מאז מה קרה? המעצרים הוכפלו פי 15. היום בתי הכלא כל כך מפוצצים בעצורים ואסירים, שאין יותר מקום בכלא. בית המשפט העליון הורה לשב"ס להכפיל לעצורים את מרחב המחייה, השב"ס מצפצף, עובר על החוק. במקום לשחרר עצירים שלא צריכים להיות עצורים כמוני, המכונה המשומנת ממשיכה לשנע עוד ועוד עצירים לכלא באמצעות דו"חות סודיים, תסקירים שקריים ופרשנויות הפוכות למטרת המחוקק.
אני כבר בשלב זה טוענת שלאור פסה"ד של כבוד השופט רובינשטיין שהשב"ס חייב להכפיל את שטח המחיה של העצירים פי 3, צריך לשחרר אותי, כי המדינה היא זו שעוברת על החוק, אבל כמובן זה לא מזיז לאף אחד.
הדבר השני שאני טוענת היא שהשופטים לא מסוגלים לשמוע ביקורת. במקום להפנים שהמחוקק ביקש לצמצם את המעצרים המיותרים, בתי המשפט בתחבולות מצאו דרכים להכפיל את מספר העצורים באמצעות שני כלים מזעזעים ולא דמוקרטיים: הלכת זאדה, והמסוכנות.
מסוכנות פיקטיבית
לפני שאדבר על זאדה, אטען בקצרה על המסוכנות. בגלל שלתביעה משתלם להחזיק אנשים במעצר כי זה משפר את סיכויי ההרשעה, ואת הסיכוי שהעצירים יתחננו לעסקת טיעון אז מדביקים לכל אחד תווית של מסוכנות בקלי קלות. השופטת רונית פוזננסקי כץ עצרה אישה שגנבה פחית קולה ו 10 שקלים לקופת צדקה ואמרה שהיא מסוכנת. זה מאוד משתלם למערכת, נותן פרנסה לקציני מבחן, נותן פרנסה לשופטים, וזה שיימינג בחסות החוק של שופטים ותובעים על האזרחים.
בנושא המסוכנות טענתי בהרחבה בכתובים. מדובר במסוכנות באמצעות שימוש במקלדת. אין עילת מעצר שכזו ובית המשפט תפר לי עילת מעצר תפורה במיוחד בשבילי. מעצר בגלל שימוש במקלדת. אני מזכירה שקו פרשת המים הוא נזק גוף. אף מתלונן לא התלונן על נזק גוף. 37 עדים התלוננו וכולם התלוננו על נזק לשם טוב לדעתם.
נזק לשם טוב לא מצדיק מעצר, וגם לא אכיפה פלילית. בשביל זה יש סעדים אזרחיים, ואני לא שונה מאלפי אנשים שתובעים אותם בבתי משפט אזרחיים על לשון הרע. מי שמפסיד בלשון הרע בתביעה אזרחית לא נכנס לכלא.
אף מתלונן לא הגיע לתחנת משטרה עם פנס בעין או רגל שבורה. מתלוננים רבים שחושבים שיש להם שם טוב, בכלל אין להם שם טוב. שופטת שמפלה נגד גברים ובגללה אבא התאבד, לא יכולה להתלונן על השם הטוב שלה כשיש מכתב התאבדות שמאשים אותה במוות. שופט שניתק אמא מהילדים שלה הוא שופט שצריך לדעת לספוג ביקורת. שופטת שצורחת בבית משפט ומסלקת עורכי דין מהאולם שלה, וחושבת שבגלל הדלתיים הסגורות אסור שזה יתפרסם, היא שופטת שאין לה שם טוב.
ובכל זאת כל השופטים שספגו ביקורת ממשיכים לעבוד, מקבלים קידום. שופטת קיבלה קידום. שופט אחר קיבל קידום פעמיים. הפסיקה אומרת שהם צריכים לפתח סיבולת לביקורת עליהם. הפסיקה בכלל דורשת ודאות קרובה לפגיעה בשלום הציבור כדי להעמיד לדין.
בענייני אין שום ודאות קרובה לסכנה לשלום הציבור.
עובדה שהמשטרה אומרת שבנובמבר 2015 נכנסו אלי הביתה באופן חשאי והטמינו תוכנות ריגול במחשב ובבית. אם הם ראו את הביקורת שאני כותבת בזמן אמת בנובמבר 2015, ואם הייתה מסוכנות, היו צריכים לעצור אותי בנובמבר 2015. לדעתי, כל מתלונן שפורסם עליו משהו אחרי נובמבר 2015 יכול לתבוע את המשטרה, כי איך יכול להיות שבנובמבר 2015 לא הייתה מסוכנות, ולא עצרו את התופעה, ופתאום בפברואר 2017 יש מסוכנות בוודאות קרובה לשלום הציבור שמצדיקה מעצר לכמה שנים?
כמו שהסברתי הרבה מתלוננים בכלל לא ידעו על פרסומי ביקורת עליהם. השופטים הימן ובני שגיא בכלל לא נחשפו לזה. התפוצה היא מינימלית, ואם זה לא הגיע לידיעת שופטים, זה מראה שאין מסוכנות כי לא הייתה תפוצה.
הכלי השני שבאמצעותו שופטים פוגעים באזרחים במסגרת הליכי מעצר היא הלכת זאדה. המחוקק בחוק המעצרים רצה לייצר מסננת מפני מעצרי שווא. בשביל זה המחוקק דרש ששופט נפרד מהתיק העיקרי יעבור על הראיות ויבדוק שלא מבקשים סתם להכניס אנשים למעצר. ומה קרה בפועל? המציאו את הלכת זאדה שלפי כל דבר שאפשר להגיד עליו שיש פוטנציאל להרשעה זה מספיק בשביל מעצר לשנה שנתיים ואולי גם שלוש וארבע.
הנה אני עצורה כבר שנתיים בלי ששופט בכלל בדק את הראיות נגדי עם זאדה או בלי זאדה. במקרה שלי הפעיל עלי השופט הימן לחץ להודות בראיוות לכאורה. גם העו"ד מהסנגוריה הפעיל עלי לחץ להודות בראיות לכאורה. למה זה בכלל קורה? למה עו"ד צריך להגיד לשופט שהוא חושב שיש "ראיות לכאורה"?
אני טוענת שהגיע הזמן שבית המשפט יקשיב לדברים שאמרה שופטת המיעוט דליה דורנר בפס"ד זאדה. היא אמרה שכדי לעצור אנשים, שופט כמו השופט הימן צריך לדרוש מהמשטרה ראיות ברמה של מעבר לספק סביר, כמו הרמה הנדרשת להרשעה.
במקום זה מה קורה אצל שופטי מעצרים כמו אצל השופט הימן? קורה שם רצח אופי ושיימינג מובהק. התביעה מגישה בקשה בלי נספחים, ואת חומרי החקירה התביעה מעכבת חודשים על גבי חודשים. השופט מאשים את הסנגורים שהם מבקשים דחיה. בענייני גם השופט בני שגיא אמור לצאת לחופשת שבתון בחודשים ינואר פברואר 2019.
אני לא מסכימה לראיות לכאורה. אני סבורה שתפקידו של בית המשפט לבדוק ברצינות את הראיות הללו, ולא סתם לנפנף אותי לטעון טענות בתיק העיקרי. אני סבורה שבית המשפט שמאריך מעצר צריך לקרוא גם את העובדות הנטענות ואת חומרי החקירה, ולא רק את הכותרות, ושהוא צריך לבדוק אותן בקנה מידה של "מעבר לספק סביר", ולא לעצור אנשים סתם על סמך איזה פוטנציאל ערטילאי.
אני גם טוענת שלשופט אין זכות לשאול את הסנגור אם הלקוח מסכים לראיות לכאורה. אין זה מתפקידו של הלקוח לתת מתנות לתביעה, אם נתתי הסכמה לכאורה בגלל לחץ ויעוץ שגוי של הסנגוריה הציבורית, הרי זו מתנת חינם וזכותי לדרוש לבטל את המתנה.
זה משפט שיתנהל לפחות עוד שנה וחצי. יש 260 עדי תביעה. עד כה העידו 37 עדים קלים וקצרים. המספר 260 לא כולל עדי הגנה. אני מתכוונת להביא לפחות כ 100 עדי הגנה שמכירים את המתלוננים, שופטים או עובדות סוציאליות ויפרטו איך הן פגעו באזרחים והרסו את חייהם. אני צופה ל 400 עדים. זה יקח שנתיים. האם אני אמורה לשבת במעצר 4 שנים?
אני טוענת שעל סמך פסיקה השוואתית לטווח העונש, העונש במקרה הכי גרוע לא יהיה יותר משנתיים. יש לי רשימה של מקרים בתגובתי בכתב. התביעה לא טרחה להביא פסיקה השוואתית משלה כדי להראות איך היא מצדיקה מעצר של 4 שנים, כשהעונש הצפוי הוא לא יותר משנתיים. השופט הימן אמר שזו השערה והוא לא יכנס לזה.
זה שוב מראה שהשופט מוטה לטובת התביעה. הרי החוק עצמו מטיל על התביעה להראות פסיקה השוואתית בשלב העונש. בגזר הדין שופטים גוזרים עונש על סמך השוואה של טווח העונש ומקרים קודמים. הם לא פוסקים לפי השערות. מציגים להם תקדימים והם בודקים מה טווח העונש המינימלי והמקסימלי. הימן לא רצה לעשות את זה כי זה לא לטובת התביעה.
לכן אני שואלת שוב, למה אני אמורה להיעצר ל 4 שנים, כאשר העונש הצפוי הוא לא פחות משנתיים?
אני מזכירה לסבית המשפט שאישומי לשון הרע, זילות, העלבת עובד ציבור דורשים אישור היועמ"ש. בלי אישור היועמ"ש, האישומים בטלים. זו הפסיקה. אני עומדת פה ומבקשים לעצור אותי, ואין להם אישורי יועמ"ש. אני טוענת שמבקשים לעצור אותי על סמך אישומים בטלים.
אני טוענת שלבית משפט מחוזי אין בכלל סמכות. הסמכות היא בבית משפט שלום, אבל לסנגורים מטעם הסנגוריה יש ניגוד אינטרסים לטעון את זה כי הסנגוריה תפחית להם 50% מהשכר. אני טוענת שכל סיפורי הבדים על עו"ד XXX שנסחטה בגלל רמיזות לרומן עם עו"ד הוא המצאה אחת גדולה שהמציאו אותה בשביל להגיע אל השופטים הימן ושגיא במחוזי.
עובדה שהתביעה לא מוכנה להתחיל את המשפט עם העדים של אישום 1 ולזמן את XXX ועו"ד XXX, כי אז בית המשפט המחוזי יישאר בלי סמכות, והתיק ירד לבית משפט השלום.
צווים שיפוטיים בהליך החקירה ומעצר הימים
הליך החקירה בתיק הנוכחי החל בחצי השני של שנת 2015. עד יום מעצרי למעצר ימים ה- 27.02.2017 היה הליך החקירה סמוי. ב- 06.04.2017 הסתיים הליך החקירה ומעצר הימים והוגש כתב האישום.
הליך בחקירה שנמשך עד יום הגשת כתב האישום לקוי מיסודו ולאורך כל הדרך. הליך החקירה נעשה ללא ביקורת שיפוטית על פי פרקטיקה של מדיניות שיטתית ורחבה של בתי המשפט, הפרקליטות, והיחידה החוקרת לפגוע באופן חמור בכבודי, חירותי, פרטיותי, קנייני וצנעתי.
כל צווי החיפוש, חיפושים בדברי מחשב, חיפושים במסמכים, צווי המצאת מסמכים, וצווי קבלת נתוני תקשורת בהליך החקירה לקויים, כולם ללא יוצא מן הכלל ובוצעו שלא כדין. הצווים השיפוטיים הוצאו כלאחר יד ללא ביקורת שיפוטית. הצווים חסרים חלק מפרטים מהותיים החל ממספר תיק בית משפט, שם השוטר שהופיע בפני השופט והוזהר כדין, ציון מהות החשד והעילה למתן הצו, מילוי פרטים מלאים של המחזיק, הנמקה מדוע החיפוש במחשב יבוצע ללא עדים, ולפעמים גם שם השופט. לפעמים אין התאמה בין הצו לבקשה.
באף אחד מהצווים לא צוין כי אני עיתונאית. לפעמים חסר הצו רק פרט אחד ולפעמים יותר.
אין מדובר בליקוי אחד או ליקויים בודדים אלא המדובר בכל עשרות הצווים שהוצאו על ידי בתי המשפט במהלך החקירה. המעשים הפסולים האלו בוצעו כחלק ממדיניות הרשויות הנוגעות, פרקטיקה רחבה ושיטתית של פגיעה חמורה בכבודי חירותי, צנעתי, קנייני, ופרטיותי תוך הסכמה מלאה של כל הרשויות הנוגעות בדבר.
איני הקורבן היחידי של הפרקטיקה הזוועתית הזו אלא גם נאשמים מוטי לייבל וצבי זר וחשודים אחרים בתיק ובני משפחותיהם. מדובר בהתנהלות שערורייתית שיש להוקיע החל מהרגע הראשון שבו היא מתגלית.
חוות דעת 98/05 של כב' השופטת שטרסברג על "כתיבת החלטות על טופס" שהובאה בסעיף 16 בבקשה 182 הנדונה, הופכת לכלל יסוד בתיק הנוכחי שניתן לנסחו כדלקמן:
הצווים הנוגעים להליך החקירה פגעו כולם בזכויות יסוד האדם. כך, למשל, צווי החיפוש בביתי. בית המשפט לא נתן דעתו לכך שחיפוש בביתי ובמחשבים שלי פוגע בזכותי כאדם לפרטיות ולצנעה, זכות שנקבעה כזכות יסוד בסעיף 2 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. כך גם באשר לצווים אחרים שאפשרו כניסה של המשטרה למקום מגורים או פעולה אחרת שפגעה בזכויות יסוד שלי שחלקן בעלות מעמד חוקתי, כגון חירותי או זכותי לכבוד ולקניין. זאת ועוד. מילוי הצווים בצורה לקויה פגעה בזכותי לקבל את יומי בבית המשפט. החלטות שופטי המעצרים ניתנו כלאחר יד, ללא שיקול דעת וללא ביקורת שיפוטית של היושב על כס השיפוט. שיקול הדעת השיפוטי שהוא יסוד מוסד במלאכת השפיטה לא נעשה, ולכן התפקיד השיפוטי לא יצא לפועל".
אני אבקש בעניין תסקירי שקר
מאגר ההכפשות של המבקשת נגדי אינו מסתיים בתחום הזנות, האפיקורסיות וגרימת המוות בהרעלה וחרבות. במאגר של המבקשת יש הכפשות גם מתחומים נוספים באמצעות תסקירים מכפישים ישנים מלפני שנה שאינם רלוונטיים למצבי הכלואה במעצר מזה כשנה ותשעה חודשים.
יתרה מכך, על פי חוק סדר הדין הפלילי סעיף 21.א.ב: "תסקיר מעצר יכלול את נסיבותיו האישיות של הנאשם, משמעות המעצר, החלופות למעצר ולשחרור, או המלצה בדבר תנאים מיוחדים לשחרור בערובה והפיקוח עליהם". החוק בא לבחון את נסיבותיו האישיות של הנאשם, משמעות המעצר, החלופות לשחרורו בערובה, וזאת מתוך ראיה כי חזקת החפות עדיין עומדת לו. "מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים, וְסֶלֶף בָּהּ שֶׁבֶר בְּרוּחַ" (משלי טו 4). התסקירים המוצגים על ידי המבקשת הם תסקירים מסולפים המכפישים אותי בדעות שונות ומשונות על מסוכנות כדי לשבור את רוחי מאחורי סורג ובריח ואינם ממלאים את ייעודם על פי חוק. אילו היו ממלאים ייעודם המשיבה הייתי היום מחוץ לכלא. אני אציין שהתסקיר הראשון המליץ לשחרר אותי ללא איזוק אלקטרוני".
פרוטוקול דיון בש"פ 659/18 מה- 09.11.2018 כפי שהופץ ע"י נעם סולברג- בקשת הארכת מעצר רביעית בבית המשפט העליון.
