‏הצגת רשומות עם תוויות נעמה לנסקי. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות נעמה לנסקי. הצג את כל הרשומות

תגובות לכתבתה של נעמה לנסקי "מה קורה בבית הזה" ישראל היום , שישבת , מרץ 2015

תגובות לכתבתה של נעמה לנסקי "מה קורה בבית הזה" ישראל היום , שישבת , מרץ 2015

לשפר או לסגור

 בתור חניך לשעבר, שלמד בפנימיית רננים לפני כשלוש שנים, הזדעזעתי לקרוא את הכתבה ואני זוכר שחוויתי חלק מהדברים שהועלו בה. הרבה פעמים קרה לי ששלחתי בגדים לכביסה בפנימייה והם נעלמו, ואני זוכר גם את התופעה שחניכים נאלצים לגרוב גרביים שאינם אחידים. האוכל בפנימייה הזאת בתקופתי היה מתחת לכל ביקורת, והגישו ברוב ימות השבוע מנות קרב. אציין עוד כי פעמים רבות הייתי עד לחניכים לא קלים בלשון המעטה, אשר נוהגים באלימות כלפי חניכים אחרים בפנימייה ואף כלפי אנשי צוות אחרים. הייתי מצפה ממוסד, שמרוויח סכום מכובד עבור כל חניך המתחנך בו, להסיק מסקנות כדי שלחניכים שבאים אליו מרחוק יהיה טוב יותר לחיות בו. לנוכח המקרים שצוינו בכתבה, ראוי שהנהלת הפנימייה תשפר את תנאי המוסד מהיסוד, ואם התנאים עבור החניכים לא ישופרו - ראוי שהממשלה תחליט על סגירתו. לירון 

עבודת קודש 

כתבתה של נעמה לנסקי, "מה קורה בבית הזה," היא המשך לעבודת הקודש - אם ננקוט מושגים האהובים על העובדים הסוציאליים - שהיא עושה זה זמן, בתחקיריה על התנהלות מערכת הרווחה בישראל ועל השלכותיה על האוכלוסייה שבקרבה היא פועלת. הכתבה האחרונה היתה אולי החשובה שבכתבותיה, מפני שהיא הביאה את זעקתם של החוסים לתודעת הציבור, שמעדיף לא לדעת מה קורה בבתים האלה. כתבה זו המחישה באופן חריף וחד עד כמה "טובת הילד" היא בחזקת אמירה צינית, שמאחוריה מדיניות אטומה וחסרת לב. למרות הסקפטיות הגוברת שלי, לאחר קרוב ל- 25 שנים של מעורבות בנושא הוצאת ילדים מבתיהם והעברתם לאימוץ, למרכזי חירום, למשפחות אומנה או למוסדות הרווחה, כשהמצב הולך ומחמיר, כתבות כמו זו מעוררות בי בכל פעם תקווה שאולי סוף סוף משהו ישתנה במערך הרווחה. אלא שראיתי לאורך השנים איך מצליחים פקידי הרווחה להרחיק עיתונאים מהעיסוק בנושא בדרכים שונות. פרופ' אסתר הרצוג

 הלוואי שמשהו ישתנה 

בדרך כלל משתמשים במייל של כתבים כדי להביא לידיעתם סיפור, אבל החלטתי לכתוב לך על הכתבה שעסקה במוסד רננים וזה מחריד, מזעזע וכל מילה חמורה אחרת תהיה במקומה כדי לתאר את מה שהרגשתי כשקראתי את העדויות הקשות שהבאת בכתבה. זו עיתונות חוקרת שמבקרת את מה שנעשה מתחת לרדאר. אף פעם לא באמת הבנתי את משמעות המושג "נוער בסיכון," אבל אחרי שהיתה לי הזכות לדבר מולם אני יודע את האמת שמאחורי ההגדרות. הם קודם כל ילדים עם חלומות, עם רצון לקבל את מה שכל אדם רוצה לקבל - וזה מקומם בעולם. הכתבה הזו פקחה לי את העיניים, הלוואי שמשהו ישתנה בעזרתה. אורי


תגובות לכתבתה של נעמה לנסקי "מה קורה בבית הזה" ישראל היום , שישבת , מרץ 2015
תגובות לכתבתה של נעמה לנסקי "מה קורה בבית הזה" ישראל היום , שישבת , מרץ 2015

פלייליסט - פנימיות משרד הרווחה


הזנחה והתעללות קשים בפנימיית רננים - משרד הרווחה מטייח

אלימות נגד ילדים בפנימיית רננים - משרד הרווחה מטייח
אלימות נגד ילדים בפנימיית רננים - משרד הרווחה מטייח
עד היום לא השתחררתי ממה שעבר עלי בפנימייה הזאת , נעמה לנסקי , צילום: אפרת אשל , ישראל היום , מרץ 2015

לקריאת מתגובות לכתבה הקלק כאן

"ראיתי איש צוות מרביץ לאחד הילדים, כי הוא לא הסכים ללכת לישון" • "מדריך תפס ילד באוזן וגרר אותו בכוח" • "אשת צוות מרכזית היתה אומרת לילדות: 'את תאכלי ממני חרא, אני אקרע אותך, אמרר לך את החיים"' • "תמיד היה ריח של שתן, ואם ילד היה מרטיב בלילה, הוא נשאר עם המצעים והבגדים הרטובים עד הבוקר" • 200 ילדות וילדים בעלי רקע של בעיות רגשיות והתנהגותיות מתגוררים בפנימיית רננים בזכרון יעקב • עכשיו החליטו אנשי צוות שעבדו בפנימייה שאינם יכולים לשתוק עוד • המשטרה בודקת תלונות שהגישו הורים • הפנימייה: "אנחנו נמצאים בפיקוח הדוק של משרד הרווחה ופועלים בשקיפות מלאה"

 לקריאת התחקיר המלא הקלק כאן

"עבדתי שנים בפנימיית רננים, עם ילדים שהוצאו מהבתים ומהמשפחות שלהם כדי לתת להם הזדמנות חדשה, לקדם אותם, להרים אותם מהתחתית למקום טוב - ולא ראיתי שזה קורה. יצאתי עם לב כואב..." "כקצינה בצבא החלטתי שמה שאני רוצה לעשות בחיים הוא חינוך. הרצון הזה התנפץ לרסיסים כשהגעתי לרננים. מה שחשבתי שהוא הגשמת חלום הפך שם לסיוט. עד היום לא השתחררתי ממה שעבר עלי בפנימייה הזאת..."

אינספור עדויות הגיעו אלינו על הנעשה בפנימיית רננים בזכרון יעקב. הן מגוללות את המתרחש בפנימייה בשנים האחרונות, עד היום. אנשי הדרכה שעבדו בפנימייה, הורים לילדים החיים בה וגם הילדים עצמם, גוללו סיפורים על אלימות קשה כלפי חניכים וחניכות, הזנחה, עזובה והיעדר פיקוח, במקום המצהיר על עצמו שהוא "מעניק לחניכיו מסגרת המספקת חוויית קשר משמעותית, טיפול, טיפוח, העשרה ומוגנות, תוך דגש על העצמה אישית." סיפורים קשים, כואבים ומקוממים, שחלקם אף מעלים חשד כבד לפלילים.

רננים היא פנימייה טיפולית המאכלסת כ- 200 בנים ובנות בני ,18-6 בעלי רקע של בעיות רגשיות, התנהגותיות ונפשיות. חלקם מגיעים לאחר אשפוז פסיכיאטרי או כחלופה לאשפוז, חלקם בעלי אינטליגנציה גבולית עד פיגור קל, וחלקם בעלי קשיים רגשיים, הפרעות התנהגות או לקויות למידה. רבים מהם נמצאים בפנימייה מתוקף צו בית משפט, ובעקבות החלטות של גורמי הרווחה להוציאם מבתיהם. הילדים חיים בפנימייה שנים ארוכות ומעצבות ומעבירים בה את שנות הילדות וההתבגרות. חלקם יוצאים לחופשות או לביקורים בבית מדי שבוע או כמה שבועות; לאחרים זה הבית, והם ממעטים לצאת ממנו.

הפנימייה נתונה לפיקוח השירות לילד ולנוער במשרד הרווחה, ועל פי אתר האינטרנט שלה, מופעלת בידי "ד.י.ש בע"מ," חברה פרטית שהוקמה 1971-ב וזכתה במכרז של משרד הרווחה, שבמסגרתו היא מפעילה שש פנימיות לילדים ולנוער בסיכון. גם פנימיית רננים הוקמה ,1971-ב וסמוך לה פועל בית ספר לחינוך מיוחד באותו שם, שבו לומדים רבים מילדיה. על פי הערכות של אנשי מקצוע, התקציב הממוצע המועבר מהמדינה לפנימיית רננים עבור כל ילד עומד על 12,500-כ שקלים - כלומר תקציב שנתי של 30-כ מיליון שקלים.

צוות הפנימייה הקבוע כולל רכזי הדרכה, כמה נשים שמתפקדות כ"אם בית," מדריכים שמהווים את כוח העבודה המרכזי, הן מבחינת מספר שעות העבודה והן מבחינת המגע השוטף עם הילדים, וכן צעירים בני 18 בשנת שירות, שאינם מקבלים שכר, ובמקרים רבים ממלאים תפקיד של מדריכים לכל דבר. בנוסף כולל הצוות שומרי לילה, צוות טיפולי, צוות מרפאה, אנשי אחזקה ולוגיסטיקה, עובדי מטבח, צוות סייעות לליווי לבתי הספר, צוות ניהולי ומזכירות. "המחזות שראיתי בפנימייה ממשיכים לעלות כל הזמן מול עיניי," מספרת ליאת (שמה בדוי, כמו יתר שמות אנשי ההדרכה בכתבה, כדי לא לאפשר זיהוי של הקטינים המעורבים,( מדריכה שעבדה ברננים במשך שנתיים. היא מתארת אווירה של אלימות יומיומית כלפי הילדים, מילולית ופיזית. "משפטים כמו 'אני אחנוק אותך• ,' 'אני אדאג שתשבי בחושך, תאכלי חרא ותצטערי על היום שנולדת,' וגם בעיטות, עיקומי ידיים, דחיפת ילדים למיטות שלהם ומתן תרופות בכוח לילדים שמתנגדים. הילד יורק את הכדור? שוב דוחפים לו אותו בכוח, ואת שואלת את עצמך, אין דרך אחרת? "אם הבית שעבדה איתי היתה מקללת את הילדים, יורדת עליהם, מעליבה אותם וכמעט לא מפסיקה לצעוק. דיווחתי על האלימות שראיתי להנהלת הפנימייה. הזמינו את אם הבית לשיחות אזהרה, אבל האלימות לא פסקה.

"במו עיניי ראיתי איש צוות מרביץ לאחד הילדים כי הוא עשה בלאגן ולא הסכים ללכת לישון. הוא גרר את הילד לחדר האוכל, כשהמקום היה ריק, ושם עיקם לו את הידיים, הצמיד אותו לקיר ואיים עליו. הילד צרח בהיסטריה 'למה אתה מרביץ לי'? ואז, כשאיש הצוות הבחין בי, הוא אמר: 'הנה, אפילו ליאת רואה, אני לא מרביץ לך.' דיווחתי גם על המקרה הזה להנהלה, אבל שום דבר לא נעשה. "ההנהלה לא מצליחה להתמודד, למרות שלחלק מהמנהלים יש כוונות טובות. נכון, הילדים לא פשוטים להתמודדות. יש כאלה שבורחים, או מנסים לברוח, מנפצים חלונות, נוקטים אלימות כלפי הצוות, וזה מעורר חוסר אונים. אך לא פעם מחזירים להם באותו מטבע. "פניתי עם מדריכים נוספים לכל מי שאפשר. להנהלת החברה, לגורמי רווחה, למשטרה. אבל הרגשנו שאין מי שמקשיב, שלאף אחד לא אכפת, והכי עצוב זה שהיו גורמים שהדברים לא נראו להם חריגים. כשעזבתי את הפנימייה שאלתי את עצמי אם עשיתי מספיק כדי לעזור לילדים האלה. והם הילדים הכי מדהימים בעולם. אני מתכוונת לזה. בוגרים ורגישים ואמיצים ומתוקים. "כן, חלקם ילדים חולים, ויש להם בעיות בבית, אפילו הרבה בעיות. אבל אני לא חושבת שזאת סיבה להעניש אותם. והמקום הזה הוא עונש, בעיקר בגלל ההתנהלות שלו, היחס שהילדים מקבלים שם. הנפשי, הרגשי והפיזי. לוקחים את הילדים עם הרקע הכי קשה, הכי עצוב, ושמים אותם במקום שעלול רק להחמיר את כל הבעיות שלהם וליצור בעיות וצלקות נוספות." "ראיתי מדריך בחוג תופס ילד באוזן וגורר אותו בכוח," מספרת דפנה, שעבדה כמדריכה ברננים במשך חצי שנה, עד שלא יכלה עוד. "הילד לא שיתף פעולה עם הפעילות שערך המדריך. הוא היה מהדרום, ילד מלא בטראומות של טילים. בכל פעם שהיה שומע קול שהזכיר לו אזעקה, הוא היה נלחץ ומתחבא בפינה, ואז המדריך תפס אותו בכוח ומשך אותו משם. "במקרה אחר, אשת צוות הטיחה את תיק היד שלה בעוצמה בחזה של ילדה שהתחצפה אליה. זה לא אמור לקרות. הילדים האלה שם כדי שיעזרו להם ויגנו עליהם, לא כדי שיספגו עוד אלימות." נורית, מדריכה נוספת, מספרת שבקבוצה שהיתה באחריותה, של ילדות בנות ,14-8 "אשת צוות מרכזית היתה מכניסה אותן למיטות בצעקות. היא היתה דוחפת אותן, גוררת אותן, צועקת, מנבלת את הפה. היא היתה אומרת להן, 'את תאכלי ממני חרא,' 'אני אכנס בך מכל הכיוונים,' 'אני אקרע אותך,' 'אני אמרר לך את החיים.' אחת הילדות, קטנה ורזה כמו ענף שביר, היתה מציצה מפתח החדר בזמן ההשכבות, ואשת הצוות היתה מעיפה אותה פנימה בכוח, כדי שתלך לישון. "היא הוציאה ילדות בכוח באמצע המקלחת, עירומות, אם לא עמדו בזמן שהוקצב למקלחת. בקבוצה שלנו היו כמה מקלחות עם וילונות ומקלחת אחת עם דלת, שנועדה לילדות הקטנות, ילדות חלשות יותר מבחינה גופנית, אלה שהיו חדשות בקבוצה או בנות שעברו פגיעה מינית. באחד הערבים, ילדה שהתקלחה שם לא עמדה בזמנים, ואותה אשת צוות דפקה בעוצמה על הדלת, צעקה עליה לפתוח, ואז שלפה אותה משם בכוח, לפני שסיימה להתקלח, עירומה, לפני כולן." 

דיווחת להנהלה?

"בוודאי. אבל שום דבר לא קרה, ולך אין יכולת להתוות דרך אחרת. ככה מתנהלים עם הילדות האלה במשך שנים, אז איך תבואי ותשני משהו לבד? אותה אשת צוות היתה אומרת לי, 'אני לא מרביצה, אני רק תופסת לילדה את היד ומעקמת אותה טיפה, שתדע לא להתעסק איתי בפעם הבאה'.
"כשהבנתי שאני לא יכולה לשנות כלום, ולא יכולתי עוד לשאת את החוויות הקשות בעבודה, החלטתי לעזוב".
לפני שעזבה, היא תיעדה את האלימות המילולית נגד הבנות. "בכל פעם שהפעלתי את מכשיר ההקלטה, היה מה להקליט".
ההקלטות קשות להאזנה. אשת הצוות נשמעת בהן צורחת על הילדות משפטים כגון: "את תתחילי לסתום את הפה שלך, יא תולעת. כן, את, חתיכת תולעת, זה מה שאת"... "יאללה, סתמי כבר, את לא מבינה שאת לא מזיזה לי שערה?!"... "סותמת עכשיו? את סותמת? טוסי מכאן, עופי מכאן. צאי מהמועדון... שאני יעזור לך?! אם את נשארת אז את סותמת, את שותקת עכשיו"... "החיים שלך בזבל אם תמשיכי ככה".
נורית הגישה תלונה למשטרה בנובמבר 2013, וצירפה את ההקלטות. לפני כשנה היא זומנה לחקירה, אבל נכון להיום, התלונה עדיין נבדקת על ידי המשטרה.
מיכל, מדריכה נוספת שעבדה כמה שנים בפנימייה, מספרת שבתחילת דרכה היתה עדה להתפרצות מצידו של אחד הילדים. "הוא ירק, קילל ולא נשמע לצוות. ההתמודדות שלהם עם זה היתה להכניס אותו בכוח, עם הבגדים, לתוך מקלחת קרה".

יש הנחיה לנהוג כך כדי להרגיע ילדים?

"אין הנחיה כזאת. אני הייתי בהלם. זה קרה בסך הכל חודש אחרי שנכנסתי לתפקיד, וראיתי איך איש צוות ובחור בן 18 בשנת שירות עושים לילד את המעשה המשפיל הזה".

"קוראים לזה בית כלא"

גם ילדים בפנימייה מתלוננים בפני הוריהם על האלימות שהם חווים. לפני כמה שבועות הקליטה אמו של אחד החניכים, בן 12, שיחת טלפון שבה התלונן באוזניה על כאבים בצלעות, "אחרי ששתי מדריכות ישבו עלי. לא יכולתי להתנגד, הן גדולות... אחת מהן הפילה אותי לרצפה ואמרה לי 'כלב טוב'. היא ישבה עלי עם כל המשקל שלה, ולא נשמתי. אמרתי לה, 'תרדי ממני, אני לא נושם', עד שהתחילה לנזול לי נזלת מהאף. אחת מהן עיקמה לי את הידיים, והן אמרו לי, 'אל תתנגד, אל תתנגד'. אחרי שהן עזבו אותי ראיתי שהיד שלי נפוחה, וכשילד לקח לי את הנעליים וזרק אותן על הראש שלי, לא עשו לו כלום".
ילד אחר, גם הוא בן 12, סיפר לאחרונה לאמו כי "ארבעה ילדים לא הפסיקו לקלל אותי ואת המשפחה, נתנו לי מכות בלי הפסקה באמצע האוכל. לא יכולתי לאכול, כל שנייה קיבלתי כאפה. ילד אחד הכניס את הברך לתוך הפנים שלי. והכל ליד המדריכים... אז המדריכה אמרה (לי), לך לחדר... המדריכה ועוד מדריכה שהצטרפה אליה דחפו אותי לחדר בכוח, ואחת מהן קיפלה לי את היד וזה היה כואב. אמרתי, 'אבל הם מתחילים איתי, מחלקים לי כאפות', וקיללתי את המדריכה, כי היא הכאיבה לי.
"עמדתי בכניסה לחדר וניסיתי לחזור לחדר האוכל, והמדריכה אמרה לי, 'אתה לא יוצא', ונתנה לי ברכיות מלא פעמים. דחפה אותי עם הרגליים שלה חזרה לחדר.
'יש לי מדריכה שלא מתייחסת כשהיא רואה מה עושים לי, ויש מדריכה שכן אכפת לה ממני. יש מדריכים שרואים שמקללים אותי בלי הפסקה ואומרים לי 'תתעלם'. כולם פה קוראים למקום הזה בית כלא, בגלל איך שמתנהגים אלינו".
בעקבות דיווחיו של הילד, הגישה אמו החודש תלונה במשטרה, המצויה בבדיקה.
לא מעט עדויות מספרות על "הולדינג" בלתי מוצדק שנעשה לחניכים. ההולדינג (בלשון מקצועית - "אחיזה טיפולית מרסנת") הוא טכניקה שבה דמות מטפלת בוגרת אוחזת בחוזקה בגופו של ילד מאחור, על מנת לעזור לו לרסן את התנהגותו ולהירגע. האחיזה מגבילה את חופש התנועה של הילד ומונעת ממנו להזיק לעצמו, לאחרים ולרכוש, ובתוך כך יוצרת קירבה גופנית ואינטימיות בין הילד לדמות הטיפולית האוחזת בו. לשם ביצוע הולדינג יש לעבור הכשרה מיוחדת.
על פי מאמרו של הפסיכולוג אמיתי מגד, שמופיע גם באתר משרד הרווחה, ההולדינג מתבצע על ידי תפיסת הילד מאחור בעודו משתולל, משיכת ידיו באופן מוצלב לפני גופו כך שכפות ידיו נוגעות כל אחת בצידי הגוף, הוצאת הילד משיווי המשקל, הפלתו לארץ ואחיזתו בידיים מוצלבות, כשפניו אל הרצפה. במקרים רבים יש צורך בשניים לביצוע האחיזה, כשאחד אוחז בידיו של הילד והשני ברגליו, כדי לא לאפשר לו לבעוט או להשתולל.
המחקר מדגיש כי המטרה באחיזה אינה רק הריסון הפיזי של הילד בעת ההתפרצות, אלא גם יצירת התקשרות בטוחה בין המדריך לחניך. ההולדינג אמור ליצור קירבה בין הילד למבוגר שאוחז בו, להחזיר לילד את השליטה העצמית ולהעניק לו תחושה שהוא מוגן.
אלא שכאשר אחיזה מתבצעת באופן כוחני או מעניש, היא עלולה להוות שיחזור של החוויות הכואבות מעברו של הילד ולחזק אצלו את הדפוסים הבעייתיים. "כשאחיזה מתבצעת כנקמה בילד, כשהיא מתבצעת מתוך זעמו של המדריך, או כשמדריך מבצע אותה מתוך הצפה וחוסר שליטה, אין כל אפשרות שהוא יוכל להיות קשוב לצרכיו המשתנים של הילד ולהיענות להם", נכתב במאמר. "אחיזה כזו אינה יכולה להיות טיפולית. אחיזה משיגה תוצאות אנטי טיפוליות והרסניות כשהיא מתבצעת באופן כוחני, כנקמה או כעונש".
מיכל: "ראיתי הרבה מקרי הולדינג בפנימייה, שבהם מדריך שעבר במקרה ראה ילד משתולל ועשה לו הולדינג. לפעמים זה היה מדריך שאפילו לא מכיר את הילד. הילד היה נרגע לכמה דקות ואז שוב משתולל, כי לא עברו איתו שום תהליך. ובגלל שכמעט תמיד יש בפנימייה מחסור באנשי צוות, לא היתה ברירה אלא להיעזר גם במי שלא הוכשר לבצע הולדינג".
נורית מספרת על סכסוך קולני שהתגלע בין אשת צוות לאחת מבנות הפנימייה. "האישה אמרה לנערה לשטוף כלים, הנערה סירבה, והתחיל ביניהן ויכוח קולני שהגיע למצב של התקוטטות ודחיפות הדדיות. בשלב מסוים אשת הצוות תפסה את הנערה בצווארון של החולצה, גררה אותה לקצה המסדרון, קראה לאיש צוות נוסף, ויחד הם הורידו אותה להולדינג, בנוכחותי ובנוכחות נערות נוספות שהיו שם. השכיבו אותה עם הפנים לרצפה, כשהידיים שלה מוצלבות מאחורי הגב, במשך 15-10 דקות. אחרי שהם שיחררו את הנערה, האישה אמרה לנו: 'איזה כיף היה לעשות לה הולדינג'.
"הייתי עדה לעוד מקרים שבהם היא עשתה הולדינג לא מוצדק, וגם לאיומים שלה על הנערות: 'לי לא מרביצים, אני ישר מורידה להולדינג'".
גלעד, שעבד בפנימייה שנים רבות, מספר על המקרים שראה: "לא פעם המדריכים היו נכנסים להולדינג מתוך מה שנקרא כמקום של איום או נקמה. היו תופסים את הילד בכוח באמצע הרחוב, מחוץ לפנימייה, ומכאיבים לו. ואתם רואים שילד בהולדינג לא חווה תהליך של הרגעה אלא להפך, הוא חווה קושי, לחץ, קושי לנשום".
ליאת: "כל הזמן ראיתי שעושים הולדינג, בזמן שזה אמור להיות דבר נדיר. מדריכים היו 'מורידים' ילדים להולדינג כאזהרה לילדים האחרים, כעונש או פשוט מתוך חוסר אונים ואיבוד עשתונות. היו תקופות שזה קרה כמה פעמים ביום. אני חושבת שכמעט כל המקרים שראיתי היו לא מוצדקים ואלימים מאוד. הם נעשו בצורה אלימה, כאמצעי ענישה.
"ראיתי אם בית שהתגרתה בילד שהיה בהתקף עצבים, עד שהוא התנפל עליה והרביץ לה. אחר כך, כשהוא כבר נרגע, הורידו אותו להולדינג, מול עיניהם של ילדים אחרים, שעמדו והסתכלו. זה היה פשוט עונש, ועונש רע לילד שהוא בסופו של דבר חסר אונים.
"היה מקרה שבו אחד הילדים לא הסכים לעלות להסעה. מדריך שהיה שם ניסה לדחוף אותו לתוך האוטובוס, וכשהילד הלך לאחור, המדריך דחף אותו שוב. בסוף הילד דחף את המדריך חזרה וניסה לברוח. הורידו אותו להולדינג על המדרכה, בצורה אלימה, מול כל הילדים שהיו באוטובוס. למה? כי הוא לא רצה ללכת לבית הספר. הייתי שם, ראיתי את זה".

 להשיג שקט. לא משנה איך 

אוכלוסיית החניכים בפנימייה אינה קלה, והמדריכים נדרשים להתמודדויות מורכבות ביותר. לכן, איכות כוח האדם המטפל, הכשרתו, מחויבותו ומסירותו חשובות לאין שיעור. "בפועל, חלק מהמדריכים לא בקיאים בחינוך, אלא עושים למעשה שמרטפות, בתנאים קשים ועם הפעלת כוח מיותרת", אומר גלעד. "הנראות היא הדבר החשוב: שתצליח לשלוט בקבוצה. אם יש שקט, הצלחת. לא משנה איך השגת את השקט.
"באים לשם אנשים צעירים, לזמן קצר. הם עובדים קצת, חוסכים כסף וממשיכים הלאה, משאירים את הילדים מאחור. גם אני באתי לשם כדי להרוויח עוד קצת כסף. הילדים לא מספיקים ליצור יחסי אמון, וכבר מתחלפות הדמויות סביבם. וידוע עד כמה ילדים חייבים לדעת שיש מישהו שתמיד נמצא שם בשבילם, שלמישהו אכפת מהם, במיוחד לילדים כמו אלה שבפנימייה. ממה ששמעתי מהילדים שם, הם לא מרגישים בבית אפילו לרגע. אין מספיק חופש, אין הכלה, אין קבלה. אם הם יסטו מהמותר, יורידו להם את הראש".
ליאת: "אני מלכתחילה ניסיתי להתקבל לרננים כי הבנתי שאין באמת דרישה להתחייבות ארוכת שנים. הראיון היה ברמה מאוד נמוכה וכלל בעיקר דיבורים של המראיין, ואחריו יום של דינמיקה קבוצתית. בתחילת השנה היו כמה ימי היערכות, שבהם לא היתה שום הכשרה או הכנה למה שעומד להיות.
"בזמן שעבדתי שם לא זכיתי לליווי או הדרכה משמעותיים. פעם בשבועיים היתה אמורה להיות שיחה תקופתית עם עובדת סוציאלית, אבל בהרבה מקרים זה לא קרה. גם ישיבות צוות, שהיו אמורות להתקיים פעם בשבועיים, התקיימו בתדירות הרבה יותר נמוכה והיו לא מועילות. בסופו של דבר, התחושה היתה שכל מדריך יכול לעשות ככל העולה על רוחו. לא היה שום פיקוח".
דפנה: "תחלופת כוח האדם מטורפת, ואין הכשרה מסודרת או ליווי בעל ערך. ביום הראשון שלי בפנימייה גיליתי שאני ועוד בחור בן 18, בשנת שירות, צריכים להיות אחראים לבד על קבוצה של 12 ילדים בני 14-9. עבדנו ככה שמונה שעות ורבע. זה כל כך לא הגיוני ולא אחראי. מדובר בילדים פוסט אשפוזיים, מרקע לא פשוט. עם כל הרצון הטוב, הייתי בת 22, רק נכנסתי לעבודה, איך מאפשרים מצב כזה?
"באותו יום, ילד משך לי בשערות ודחף אותי. יצאתי החוצה ובכיתי. הייתי נסערת מאוד. במקרה ראתה אותי פסיכולוגית שעובדת בפנימייה וניגשה אלי. דיברנו עשר דקות, ולרגע היא לא אמרה לי איך מתמודדים עם מצבים כאלה. ממה נובעת האלימות של הילדים. היא רק אמרה לי שאני לא חייבת להישאר אם אני לא רוצה.
"בהמשך גם מנהלת הפנימייה הבהירה לי ש'אין מתכון להתמודדות עם הקשיים האלה', שהיא לא יכולה ללמד אותי מה לעשות. שאני צריכה למצוא את הפתרונות בזמן אמת, בשטח. אבל איך? אילו כלים יש לנו? לפחות אם המעטפת סביב היתה נכונה, תומכת, מכווינה, כזאת ששמה את הילדים במרכז, הייתי פחות מרגישה את המחסור בכלים".

מה כללה העבודה שלך כמדריכה?

"המון. במשמרת את מקבלת את הילדים בצהריים מבית הספר וצריכה לדאוג שיאכלו, שיפנו את הכלים, שיכינו שיעורי בית, שינקו, שיסדרו, שילכו לפעילויות, שלא יריבו ולא ילכו מכות. את עוזרת לילדים לסדר, לקפל את הכביסה, לנקות. וכל הזמן קוראים לך, זקוקים לך, כמעט כל שנייה את שומעת את הילדים קוראים לך, ואין זמן לגשת לכולם, לטפל בהם, להיות שם בשבילם. שלא לדבר על להעביר להם תכנים חינוכיים או פשוט להקשיב להם. זה יצר אצלם תסכול עמוק, ובצדק.
"בגלל חוסר זמן, היעדר הכשרה ומחסור באנשי צוות, הכל נעשה בצעקות. כל הזמן צועקים, כולם. אני לא מבינה איך אפשר לגדול ככה.
"היה, למשל, יום שעבדתי 30 שעות ברצף. הגעתי בתשע בבוקר לישיבת צוות, נשארתי לקבל את הילדים מבית הספר, ואחרי שהשכבתי אותם בערב ביקשו ממני להיות שומרת לילה על אחת הקבוצות, כי היה מחסור בכוח אדם. זאת היתה קבוצה שדורשת שמירה בעֵרוּת, אי אפשר ללכת לישון.
"בשש בבוקר עזבתי אותם והלכתי הביתה לעשות השכמה לילדים שלי, ואז חזרתי לפנימייה ונשארתי שם עד ארבע אחה"צ, כי היה יום הורים. כשחזרתי הביתה, מותשת ומטושטשת, לא הפסקתי לחשוב איך איפשרו לי להיות אחראית על ילדים כאלה במצב כזה".
מיכל: "לא עברתי שום הכשרה להיות מדריכה, אז או שיש לך את זה או שאין לך את זה, והילדים הם אלה שמשלמים. את זאת שצריכה להחליט לעצמך, את זה אני אעשה ואת זה לא, כי אין מישהו שבאמת רואה ויודע כל מה שאת עושה עם הילדים. אין באמת ביקורת. גם לא אומרים לך מה בדיוק לעשות, אז את פשוט מאלתרת או נותרת חסרת אונים ולא יודעת מה לעשות.
"המחסור באנשי צוות הוא משמעותי. היו ימים שהייתי מאושרת, כי היו איתי עוד שני אנשי צוות. אמרתי לעצמי, נהדר, הנה הזדמנות לעשות לילדים עוד פעילויות. אבל מייד היו לוקחים לי איש צוות אחד, כדי למלא חורים בקבוצה אחרת. כל כך קשה לעבוד ככה.
"גם אותי העבירו בין הקבוצות כדי למלא חורים, בלי שהכרתי את הילדים. אלה משמרות חסרות משמעות, שבהן את רק דואגת שהם לא יהרגו אחד את השני, שיאכלו, יתקלחו וייכנסו למיטות. שום ערך מוסף. רציתי לתת שם הכל ולעמוד בכל הדרישות, אבל לא נותנים לך את התנאים".

עכברים, שתן ופטריות

חלק מהחניכים בפנימייה מחולקים לקבוצות על פי מאפיינים נפשיים והתנהגותיים, וחלקם מחולקים לקבוצות על פי גילאים. ילדים עד גיל 14 מתגוררים בחדרים בפנימייה; מגיל 14 הם עוברים להתגורר במשפחתונים (ובלשון הצוות "וילות"), המצויים סמוך למבנה הפנימייה.
"בקבוצות שבהן טווח הגילאים רחב זה מאוד קשה ולא מתאים", אומרת ליאת. "הקטנים חלשים יותר ונחשפים לדברים שהם לא אמורים להיחשף אליהם, למשל מיניות ואלימות".
"אצלי בקבוצה היה ילד בן 14 שעשה קולות ותנועות מיניות", אומרת דפנה. "ילד בן 9 מאותה קבוצה התחיל לחקות אותו. לא יכולתי לראות את זה".
א', שבנה הוצא מהבית בצו בית משפט וגדל בפנימייה יותר משלוש שנים, מספרת כי "בהתחלה הצוות עטף אותו, הרגשתי שהמדריכים שומרים עליו ושטוב לו. הוא היה ב'וילה', שהייתי מוקסמת ממנה, אבל אחר כך אחד המדריכים עזב, והמצב הידרדר. הוא עבר לבית אחר, מלוכלך, שהמיטות בו היו מסריחות והקירות מתקלפים.
"בשיחות שלי איתו הוא התחיל לתאר אלימות קשה כלפיו, ואמר שהמדריכים יודעים עליה. הוא סיפר לי שילד נישק אותו, ילד קפץ עליו עם סכין וילדים זרקו עליו כיסאות. הגשתי תלונות למשטרה על האירועים האלה. אני כבר לא מרגישה שהוא מוגן.
"באחד הביקורים שלי בפנימייה ראיתי כתם דם על הרצפה באחד החדרים. הילדים סיפרו שילד אחד הרביץ לילד אחר ופתח לו את השפה, והדם לא נוקה במשך יומיים. ראיתי שם ילדים, שנראו לי בני 12-11, מעשנים בחשאי. אמרתי להם: 'בתור אחת שמעשנת, אני אומרת לכם שלא כדאי. הסיגריה מלאה בכימיקלים מסוכנים וממכרים'. ואז הצטרף אלינו מדריך ואמר, 'נראה לך? אני בחיים לא אפסיק לעשן. אני חולה על סיגריות'. הבנתי שזה לא מקום טוב. עכשיו אני נלחמת להוציא אותו משם".
ד', שבנה הועבר לפנימייה בחודשים האחרונים מספרת ש"הוא סובל שם מאוד. הוא סיפר לי שכואבות לו הידיים מרב שהוא צריך לנקות, לטאטא, לשטוף, שאומרים לו שהוא לא יראה יותר את אמא שלו, שיש אלימות קשה של ילדים כלפיו, כולל שימוש בסכינים. באחת השבתות אבא שלו בא לבקר אותו וראה שיש לו גרב על היד. הסתבר שהוא נחבל וזה הפתרון שניתן לו. האבא לקח אותו מיד לחדר מיון ושם טיפלו בו וחבשו לו את היד למשך ימים. ככה שומרים בפנימייה על הילדים?
גלעד: "היו לילות שכל הפנימייה היתה אחוזת פחדים. בחורף, כשהיו רעמים, הילדים היו מתעוררים. הרי יש ביניהם כאלה שסובלים מפוסט טראומות או מחרדות אחרות, או שפשוט קשה להם כי הם לא ליד הוריהם. גם כשהרבה ילדים היו חולים, כי וירוס השתלט על הפנימייה, כולם היו מתעוררים. ואז יש איתם אדם אחד, שלא תמיד מכיר אותם. איך אפשר להשתלט לבד על כל כך הרבה ילדים מפוחדים?
"במשך כמה שנים היתה בעיית עכברים. בלילות העכברים היו מתרוצצים, לפעמים עולים על הילדים ומעירים אותם. ושוב, היתה בהלה, המולה, ואת לבד, לעיתים עם עשרות ילדים. ומה אפשר לעשות? מעט מאוד, מעט מדי. הכל דווח, אבל לא נמצא פתרון.
"אחת העובדות היתה אומרת לי: 'שהילדים האלה יעריכו שבכלל יש להם מיטה, לחם, קורת גג. שיגידו תודה שהם לא ברחוב".
ליאת: "הילדים היו לובשים חולצות במידות לא מתאימות, או שבגדים היו נעלמים להם במכבסה, מתבלים, או שפשוט לא היו בגדים, והיה צריך להסתדר עם מה שיש. אני זוכרת רק מקרים מעטים שהילדים בקבוצה שלי הלכו לבית הספר בגרביים תואמים. לא תמיד בכלל היו גרביים. זאת היתה בעיה נוראית, גם בחורף ילדים היו הולכים בלי גרביים.
"תמיד היה ריח של שתן, ובשבתות היה למדריכים מין נוהג כזה לא לתת לילדים לצאת מהמיטה. למה? כדי שיהיו להם עוד כמה שעות של שקט, ביום שבו אין בית ספר. כך, גם אם היו ילדים שברח להם שתן, הם נשארו במיטה".
גלעד: "אם ילד היה מרטיב בלילה, הוא נשאר עם המצעים והבגדים הרטובים משתן עד הבוקר. בשנים שעבדתי שם, היה אסור לי להחליף להם מצעים ובגדים, וגם לא לתת לילדים להחליף לבד או ללכת להתקלח לבד. הם היו מתחננים אלי, 'תן לי ללכת להתקלח', ולא יכולתי לתת להם. יש בעיה לתת להתקלח בלי פיקוח, כשאני לבד איתם בלילה וצריך לשמור על כל היתר.
"היה ילד שבכל לילה עשה פיפי במיטה, ונשאר במצב הזה במשך שעות. אחרי שפניתי כמה פעמים, נתנו לי בשבילו שמיכה דקה להחלפה ואיפשרו לי לתת לו להחליף בגדים, אבל לא להתקלח.
"אני חושב שמעבר להחלפת הבגדים והמצעים, זה היה חוסר תשומת הלב שהעציב אותי. הילדים שם צמאים לתשומת לב. יש להם מחסור רגשי, אין להם קשר הורה־ילד, ובהרבה מקרים אין להם שום קשר קבוע וממושך, כשכל כך הרבה מדריכים באים והולכים".
"מה שעצוב הוא ההתרגלות לכך שיש ילדים שמרטיבים במיטה ונשארים במצב הזה", מוסיפה מיכל. "זה מדהים איך ברגע שמתרגלים למשהו, הוא כבר לא נראה חמור כל כך. בהתחלה את שואלת את המדריכים סביבך אם זה נראה להם בסדר, ומגלה שהם כבר התרגלו לזה. בסוף את הופכת להיות כמותם. זה מה שנורא.
"אני זוכרת שהלכתי לחדר האוכל לבקש גבינה בשביל הקבוצה שלי, והתורן בחדר האוכל אמר לי: 'קיבלתם אתמול'. האחראית על הקצאת הציוד והאוכל באותה תקופה נתנה הוראות שכל ילד יקבל שתי כפות גבינה בארוחה. אבל הילדים שלי לא קיבלו גבינה, אז הייתי צריכה להתחנן.
"בחדר המקלחת היו טחב או פטריות על התקרה. בחלק מהמקלחות היו וילונות ובחלק לא. וכשאין, לוקח המון זמן עד שבאים לטפל בזה.
"גם מתלים לנייר טואלט לא תמיד היו, ולא בכל חדרי המקלחת היו תנורי חימום, ואלה שהיו לא תמיד עבדו. היה לקבוצה שלי ארון נעליים שהוצב בחוץ, ומעליו סכך לא אטום. מי הגשם היו מטפטפים על הארון, הוא התפורר לגמרי, ולא עשו עם זה כלום. רק אחרי שעזבתי הבנתי שהילדים קיבלו ארון נעליים חדש".
דפנה: "הילדים היו מנקים את אזור המגורים לבד, ופעם בשבוע היתה מנקה. אחרי בקשות נשנות הביאו את המנקה פעמיים בשבוע. כשילד בן 9 שוטף כלים, לא תמיד הם באמת נקיים, לפעמים הם אפילו מסריחים. הייתי מביאה איתי כל יום כוס מהבית כדי לשתות קפה, כי הכוסות בפנימייה היו מסריחות. ואם לי זה הפריע, אז גם לילדים זה הפריע.
"בשירותים של הילדים לא הייתי מסוגלת להשתמש, רק אם לא היתה לי שום ברירה אחרת. הכל היה מלוכלך ומסריח. הזיכרון הכי חזק שנשאר לי מהפנימייה הוא של מים עומדים בכיור המטבח ובמקלחות. מים שומניים, מלוכלכים.
"בגדים עוברים מילד לילד, בגדים מתבלים. ילדים לובשים בגדים בגודל שלא מתאים להם, תחתונים וגרביים עם חורים. חניך שלי איבד נעליים ונאלץ לנעול נעליים קרועות ובלויות שמצא. הלכנו לחפש לו נעליים במחסן וברחבי הפנימייה ועברנו מסכת ארוכה ומייסרת עד שהאחראית על הציוד הסכימה לתת לו נעליים אחרות, משומשות".
"בתקופה שעבדתי בפנימייה היא היתה מטונפת", מספר אפי, שהיה שומר לילה ברננים לפני כמה שנים. "בקבוצות מסוימות השמירה מחייבת ערות ובקבוצות אחרות לא, אבל אתה אף פעם לא באמת ישן".
הוא הגיע לתפקיד בעקבות מודעה שראה בעיתון המקומי. "התקשרתי והזמינו אותי לפגישה. שאלו אותי שאלות בסיסיות, מי אני ומה הרקע שלי, ומהר מאוד עברו לדבר על תנאי ההעסקה. אחרי חצי שעה של שיחה, הייתי בפנים. קיבלתי רשימה שמית של הילדים, טלפונים של כמה מאנשי הצוות - וזהו. כשזה הסינון, היה יכול להגיע גם אדם לא מתאים.
"ראיתי בפנימייה תנאים מחפירים. מחסור בדברים בסיסיים דוגמת נייר טואלט, מגבות לידיים. הריח של השתן באוויר היה נורא. ניסיתי לנקות, ולא היה עם מה. בקבוצה שבה עבדתי הספות היו מרופטות, הקירות כמעט עירומים. הכל היה ספרטני.
"אני זוכר שבאחד הלילות ראיתי ילדה קטנה הולכת לשירותים. היה לה קר, אז היא התעטפה בסדין, ניסתה להתחמם בעזרתו, ואז דרכה ברגליים היחפות על מים עומדים, מלוכלכים, בחדר האמבטיה. זה לא יוצא לי מהראש.
"כשהיה יום הורים, או ביקורים אחרים, היו עושים מבצע ניקיון, כמו לפני ביקור של הרמטכ"ל בבסיס צבאי. ואז, למשך יום אחד, המקום נראה טוב. בלילות הילדים לא תמיד ישנו. היו מקרים שכל הבית היה ער, שילדים היו מנסים לברוח. אני יכול להבין אותם.
"ראיתי שהיכולת שלי לתת מענה לילדים האלה יורדת ויורדת. גם אם אתה קדוש, ואני לא, אי אפשר אחרת. ואני מאמין שמי שעומד בראש המקום הזה, או מפקח עליו, לא היה מוכן שהילדים שלו יהיו שם, עם או בלי קשר לפרופיל של האוכלוסייה. הילדים נמצאים שם כדי לקבל טיפול טוב יותר משקיבלו עד שהגיעו לשם, אבל ממה שאני ראיתי, זה נראה כמו משהו גרוע יותר".

הערכים התנפצו בכל פעם

מוטי לייבל, פעיל חברתי ומייסד קבוצת הפייסבוק "הורים שכולים לילדים חיים", מספר שקיבל פניות רבות הנוגעות לפנימיית רננים, לגבי התנהלותם של אנשי הדרכה במקום, האלימות וההזנחה. "כפעיל חברתי מגיעות אלי עשרות פניות ביום, שרובן ככולן קשורות לעובדים סוציאליים של משרד הרווחה, להתנהלויות קשות במוסדות רווחה ותחנונים לעזרה מצד הורים שמנותקים מילדיהם המצויים במוסדות וסובלים בהם סבל רב. על פי הבדיקות שלי, חלק גדול מאוד מהפניות מוצדקות".
כל המרואיינים לכתבה מספרים שהתלוננו בפני גורמים רבים, החל מהנהלת הפנימייה והנהלת החברה הפרטית המפעילה אותה ועד לגורמים בכירים במשרד הרווחה.
"בראיון הקבלה שלי לפנימייה, שארך 20 דקות, נשאלתי מה הייתי עושה אם הייתי יודעת שאחד מאנשי הצוות מרים ידיים על ילדים", מספרת דפנה. "עניתי שהייתי מדווחת, כמובן. אבל בהמשך הבנתי שלמעשה, לדיווחים אין משמעות אמיתית. יש דברים שמושתקים, נסגרים בפנים".
נורית: "חובה לעשות בדק בית בפנימייה הזאת. זו היתה חובה כבר מזמן לעשות שיחות חתך, עם הצוות ועם החניכים והחניכות. חובה שיהיו ביקורות חינוכיות, הדרכתיות, מקצועיות, שבודקות את השיגרה של הילדים. בבתים שמהם הוציאו אותם היו ביקורות כאלה. אז הוציאו אותם מהכאוס שם והכניסו אותם לבית עם רישיון, רק שהבית הזה פרוץ.
"את יודעת מה הכי כואב לי? שלא עשיתי יותר. שלא צעקתי יותר חזק, שלא התפוצצתי בכל ישיבות הצוות. אני שונאת את עצמי על שהתרגלתי למצב, כמו רבים אחרים, כנראה. שנכנעתי למצב שלא היה מקובל עלי, ונשכתי שפתיים. שנשארתי במקום שבו הערכים שלי התנפצו בכל פעם מחדש.
"המצפון שלי זעק כל הזמן. לא היה יום שבו לא התחבטתי אם להישאר בפנימייה או לעזוב. מצד אחד, לא יכולתי להישאר שם ולהיות חלק מכל כך הרבה דברים שגויים בעיניי. מצד שני, אמרתי לעצמי שאם אני לא אהיה איתם, מי ישמור על הילדים? איך אני יכולה לנטוש אותם? הדבר הכי עצוב היה שבשני המקרים אני לא משנה כלום. המקום מתנהל כך שנים על גבי שנים, באין מפריע".


"גורם מופרט לא מעורב בהוצאת ילד מביתו"

"במנגנון של הוצאת ילדים מבתיהם לפנימיות מעורבים גופים פרטיים, שפועלים למטרות רווח", אומר רו"ח קובי אליה, המתמחה בפיקוח ובקרה על איכות השירותים הממשלתיים הניתנים לציבור. "משרד הרווחה הוא המשרד המופרט ביותר בישראל, והרוב המוחלט של השירותים שהוא נותן מסופקים על ידי עמותות וחברות פרטיות. ובעידן ההפרטה, לנותני השירותים הכי משתלם לספק למשרד הרווחה שירותים חוץ־ביתיים".
לדברי אליה, "משרד הרווחה מתאים את עצמו לאינטרסים הכלכליים של נותני השירותים. כ־4 מיליארד שקלים, יותר ממחצית מתקציב המשרד בשנת 2013, שעמד על 7 מיליארד, הוקצו עבור אחזקת 35 אלף נזקקי רווחה במוסדות חוץ־ביתיים, בעיקר להשמת בעלי מוגבלויות וילדים בסיכון במוסדות. נזקקים אלה מהווים פחות משלושה אחוזים מתוך 1.3 מיליון הרשומים במשרד הרווחה.
"למעשה, העיוותים חמורים יותר. בישראל פועלות מאות פנימיות שאינן מתוקצבות על ידי משרד הרווחה, אולם המשרד מפנה אליהן ילדים בסיכון. התקציב מגיע ממקורות מגוונים, ובהם משרד החינוך והסוכנות היהודית, ולכן הילדים הללו כלל לא נספרים בדיווחי משרד הרווחה כילדים בסיכון בפנימיות. כך, למשל, כ־4,000 ילדים בסיכון גבוה, שחלקם הוצאו בצווי בית משפט, הושמו במוסדות המפעל להכשרת ילדי ישראל ועמותת מת"ן. ילדים אלה ממומנים מתקציב משרד החינוך, וכלל לא נספרו בדיווחי משרד הרווחה כילדים בסיכון בפנימיות".
במשרד הרווחה אומרים כי "מדיניות המשרד היא בראש ובראשונה השארת הילדים בקהילה. רק במקרים שבהם מוצו כל התהליכים הקהילתיים, מחליטים להוציא למסגרות חוץ־ביתיות. בקבלת ההחלטות על הוצאת ילדים מהבית מעורבים רק גורמי המקצוע במשרד הרווחה - אין שום גורם מופרט שמעורב בקבלת ההחלטה.
"משרד הרווחה פועל על פי חוק חובת המכרזים ומאפשר התמודדות שווה של גופים פרטיים אל מול עמותות וגופים מלכ"ריים לסוגיהם. מפעילי המסגרות נחשבים קבלני משנה של המשרד ונתונים לפיקוחו הצמוד. פנימיות משרד החינוך הן פנימיות ראויות ומפוקחות, המיועדות לילדים שחלקם מוגדרים ילדים בסיכון, בעלי פוטנציאל תקין ויכולים להשתלב בכל מערכת נורמטיבית. הוצאת ילד בצו אינה קשורה למצבם של הילדים או משפחתם, אלא רק להסכמה או להתנגדות של ההורים".
• • •
משרד הרווחה: "התלונות נבדקו ולא נמצא בהן ממש"

הנהלת פנימיית רננים סירבה לבקשתנו לבקר בפנימייה ולשוחח עם מנהליה. במקום זה שלחה לנו הפנימייה את התגובה הבאה: "הטענות נבדקו וטופלו במלואן, הן ברמה המקצועית והן ברמה של משטרת ישראל, ולא נמצא להן ביסוס. נראה כי עושים שימוש ממוחזר בתלונות שנבדקו וטופלו, ברגישות וברצינות, על ידי כל הגורמים המוסמכים.
"במחצית השנה האחרונה נערכה בדיקה על ידי שר הרווחה לשעבר ומנכ"ל משרדו, וכן על ידי מר מוטי וינטר, לשעבר מנהל האגף לשירותים אישיים וחברתיים. לא זו בלבד שהוסרה דאגה מליבם, הם יצאו בהתרשמויות חיוביות מהביקורים הבלתי מתוכננים שקיימו ברננים.
"פנימיית רננים נמצאת בפיקוח אינטנסיבי של משרד הרווחה. המפקחת על הפנימייה מבצעת פיקוח ובקרה על עבודת הפנימייה, ביקורים תכופים ושיחות פורמליות ובלתי פורמליות עם הצוות והילדים. אנו פועלים ומיישמים את כל הנחיות משרד הרווחה ללא דופי.
"הפנימייה פתוחה להורים, ללשכות לשירותים חברתיים ולקהילה, ופועלת בשקיפות מלאה. הצוות עושה לילות כימים כדי להבטיח רמה גבוהה של חינוך וטיפול לחניכיו.
"המנהלת החינוכית־טיפולית של הפנימייה נמצאת בה מדי שבוע, מבקרת בקבוצות ומשוחחת עם אנשי צוות וילדים. בימים אלה היא מקיימת שיחות חתך עם אנשי צוות הנבחרים באופן אקראי מכלל הסקטורים בפנימייה. ראוי לציין כי עד כה לא הועלו תלונות על הזנחה או טיפול בלתי הולם בחניכים. יתרה מזו, המרואיינים דיווחו על אקלים חיובי.
"ראוי לציין כי לעיתים רחוקות אנו נתקלים בהתנהגות בלתי הולמת של איש צוות. כל אירוע כזה מדווח להורים, ללשכה לשירותים חברתיים ולפיקוח, וזוכה להתייחסות בכובד ראש. אנו שוללים מכל וכל טענות על הזנחה. כל בעיה מטופלת בתשומת הלב הראויה.
"באשר לטענות על צוות לא מיומן: עוד לפני תחילת עבודתם מקבלים המדריכים הכשרה בימי היערכות ומשתתפים בתוכנית הכשרה רשתית לצוות חינוכי בראשית דרכו. במהלך השנה הם מקבלים ליווי והכוונה מקצועיים, משתתפים בישיבות צוות, השתלמויות והדרכות.
"מהות העבודה בפנימייה היא להתמודד עם כאבם ומצוקותיהם של ילדים ומשפחות. התנגדות של הורים מופנית אל הפנימייה, גם אם לא היא זו שהחליטה על הוצאת הילדים מהבית.
"אין ספק שתלונות הורים היו ויהיו. כל תלונה נבדקת ברגישות, באמפתיה ומקצועיות. אנו עושים מאמצים עילאיים לחבור לשותפות עם ההורים למען קידום הילדים. ההורים מוזמנים לישיבות צוות, וניתנת להם הזדמנות לחלוק את רגשותיהם. הם גם משתתפים בקבוצות הורים ובפעילות הורים ענפה.
"אין לנו מידע על תלונות חדשות או מהשנים האחרונות. במידה ויש תלונות שיש בהן חשד לפלילים, יש לפנות למשטרת ישראל. תלונות מפורטות ולא אנונימיות יזכו תמיד לטיפול מעמיק, לא מעל דפי העיתונות, אלא בדרך שמיטיבה עם הילדים וההורים ושומרת על כבודם ופרטיותם".
ממשרד הרווחה נמסר בתגובה: "לפני כמה חודשים ביצעו השר לשעבר מאיר כהן ומנכ"ל המשרד יוסי סילמן ביקורי פתע בפנימייה. בביקורים הם מצאו מסגרת המתנהלת בצורה טובה מאוד. התלונות שעליהן מדובר הן ישנות, והן נבדקו על ידי המשטרה ועל ידי המשרד, ונסגרו לאחר בדיקה וחקירה, משלא נמצא בהן ממש. המקרה הנוגע לבנה של ד' טופל במקצועיות רבה. אביו של הילד עודכן בכל השתלשלות העניינים, ולדברי מנהלת הפנימייה נרגע כשהובהר לו מה קרה. לא ידוע למשרד על תלונות חדשות למשטרה".
ממשטרת ישראל נמסר: "במהלך שלוש השנים האחרונות התקבלו במשטרה תלונות שעיקרן התנהלות צוות המוסד כלפי השוהים בו. משטרת זכרון יעקב מטפלת בכל תלונה ותלונה, כדי להגיע לחקר האמת. במידה שתתגבש תשתית ראייתית מספקת באחד התיקים, תישקל העמדתם לדין של המעורבים/חשודים".

האמא ביקשה סיוע לגן לבנה הפעוט, הרווחה לקחו ממנה את הילד לאימוץ

ינואר 2015 - במאמרה של נעמה לנסקי על האמא אביגיל (האמא ש') מעידים האמא על מדיניות רמיה של משרד הרווחה. לשכות הרווחה מציגות עצמם כנותנות סיוע אך למעשה זוהי מלכודת תופת של משרד הרווחה לאיתור ילדים לסחר במוסדות הרווחה, אומנה, אימוץ, מרכזי חירום ועוד..

להלן עדותה של האמא ש' מתוך מאמרה של נעמה לנסקי:

האמא ביקשה סיוע לגן לבנה הפעוט, הרווחה לקחו ממנה את הילד לאימוץ
האמא ביקשה סיוע לגן לבנה הפעוט, הרווחה לקחו ממנה את הילד לאימוץ

חה"כ ניסים זאב מציג פשעי משרד הרווחה בהוצאת ילדים מביתם

יוסי סילמן - מתנה החזרת ילד לאימו בהפסקת פעילותה הציבורית

ישראל היום - ינואר 2014 - יוסי סילמן - מתנה החזרת ילד לאימו בהפסקת פעילותה הציבורית
ישראל היום -שישבת - 23.01.2015
ינואר 2015 - במאמרה של נעמה לנסקי על האמא אביגיל (האמא ש') מעידים עו"ד יוסי נקר, חנה בית הלחמי, ונחמה דיכנה כי בפגישה שערכו עם מנכ"ל משרד הרווחה יוסי סילמן, היתנה סילמן החזרת הילד לאימו אביגיל תנאי: "שהיא תדומם את מאבקה ברשתות החברתיות,".

מדובר בהתנהלות תוקפנית ואלימה שמנהלים משרד הרווחה והמנכ"ל יוסי סילמן במחשכים בדלתיים סגורות ללא ראיות בבתי משפט לענייני משפחה ובתי משפט לנוער לסחר בילדים במוסדות משרד הרווחה, אומנה ואימוץ. חששם של הפקידים המושחתים במשרד הרווחה הוא שפשעיהם ומעלליהם נגד הורים וילדים יחשפו ולכן הם מתנים החזרת הילדים לביתם ומשפחתם בהסרת פרסומים על פשעיהם.

תמוהה גם התנייתו של סילמן להחזרת הילד לאימו בכך שהיא "תשכיר דירה לבדה" הרי משרד הרווחה משלם להחזקת הילד מחוץ לביתו פי עשר מעלות השכרת דירה, מדוע אם כן משרד הרווחה אינו מסייע למשפחות לשכור דירה בטרם יתלוש מהם את הילדים?

יוסי סילמן - מתנה החזרת ילד לאימו בהפסקת פעילותה הציבורית

"פתאום שוב יש לי ילד" - סיפורה של אם שמשרד הרווחה החזיר את בנה שחטף ממנה

"פתאום שוב יש לי ילד" , נעמה לנסקי , ישראל היום , צילומים: יהושע יוסף, ינואר 2015

"בלילה הראשון שלו בבית הוא נרדם לידי, ולא הייתי מסוגלת לישון. בהיתי בו, הקשבתי לנשימות שלו, אמרתי לעצמי שוב ושוב: הוא איתי". במשך שלוש שנים ניהלה אביגיל מאבק עיקש בהחלטת גורמי הרווחה להוציא מידיה את בנה הקטן. שנה אחרי שחשפנו כאן את סיפורה, היא סוף-סוף הצליחה 

 אביגיל (האמא ש') עמדה והתבוננה בבנה בן החמש משחק בצעצועים על השטיח בסלון, ולא האמינה. הוא זימזם לעצמו שיר, הניף דרקון ירוק באוויר, ואז הרים אליה את עיניו הכהות וקרא: "אמא, בואי לשחק איתי." היא המשיכה לעמוד שם לכמה רגעים, לא בטוחה אם מדובר בעוד חלום שלה. אבל אז התעשתה והזכירה לעצמה שהוא באמת חזר. הוא כאן. הוא שוב שלה.

 אביגיל ובנה, השבוע בביתם. "אני ואמא נישאר יחד מעכשיו ועד שנהיה זקנים"
אביגיל ובנה, השבוע בביתם. "אני ואמא נישאר יחד מעכשיו ועד שנהיה זקנים"
 שלוש שנים בנה של אביגיל (28) לא היה שלה. יותר ממחצית חייו. הוא נלקח ממנה כשהיה בן שנתיים, בצו חירום של רשויות הרווחה. שלוש פקידות סעד, מלוות בשלושה שוטרים, הגיעו אל דירתה ולקחו אותו, מותירים אותה בוכה ואילמת. במשך חודשים ארוכים שהה במרכז חירום: אגף סגור במוסד פנימייתי, שמשמש תחנת מעבר זמנית. אחר כך הועבר למשפחת אומנה באזור ירושלים. אביגיל (שם בדוי),  שהמשיכה להתגורר במרכז הארץ, ראתה אותו בפיקוח גורמי רווחה, למשך שעה עד שעתיים בשבוע. אך לא תמיד: היו תקופות שבהן לא פגשה אותו שבועות ואף חודשים. כשהוא שהה במרכז החירום לא איפשרו לה לבקר אותו, למעט פעמים בודדות, ולאחר שהועבר לאומנה, המפגשים הקצרים בפיקוח בוטלו פעמים רבות, ולמשך תקופות ממושכות.

לפני שנה חשפנו כאן את סיפורה של אביגיל, בתחקיר על רשויות הרווחה. מרגע פרסום התחקיר החל מאבק סוער להשבת הילד אל אמו. החודש זה קרה. "בלילה הראשון בבית הוא נרדם לידי, ואני לא הייתי מסוגלת לישון," היא מספרת. "בהיתי בו, הקשבתי לנשימות שלו, אמרתי לעצמי שוב ושוב: הוא בבית. זהו, זה נגמר. בעצם, כמעט נגמר." היא אומרת כמעט, כי היא יודעת שעוד דרך ארוכה לפניהם. יש להם עוד הרבה פערים לסגור, וקרעים לאחות. "מדי פעם, כשהיינו נפגשים, הוא היה שואל אותי, 'למה גירשת אותי מהבית'? היתה לו הרגשה שלא רציתי אותו. ואני הייתי עונה לו: 'אמא נלחמת כדי להחזיר אותך אליה.' "הוא ידע שאני הולכת להפגנות, שנפגשתי עם חברים של ראש הממשלה, כלומר עם חברי כנסת. הוא ידע שהמון אנשים נלחמים איתי כדי שהוא יחזור הביתה." למה הוא נלקח ממך? "הייתי ילדה בת 23 כשילדתי אותו. אם חד-הורית, שעברה חיים קשים. פניתי לרווחה כשהוא היה בן עשרה חודשים כדי לבקש סיוע לממן בשבילו את הגן. סיפרתי להם שאני מתמודדת עם קשיים, שאני לבד, שאני ענייה, למרות שלילד לא חסר כלום. הוא היה ילד מטופח, מאושר. תמיד היה ילד טוב. "הם סייעו לי במימון הגן, אבל מהר מאוד הבהירו לי שהכוונה היא לקחת אותו ממני. יכלו לדאוג לסומכת שתלווה אותי, לעובדת סוציאלית שתדריך אותי. לגורם שיבהיר לי מה הבעיות שלי ואיך אפשר לטפל בהן. זה לא קרה. הם אמרו לי שאין להם אפשרות."

 "כשמשפחה מתקשה לתפקד, יש מספיק דרכים תומכות שיכולות לסייע לה להפוך בחזרה למשפחה מתפקדת, רק שאין לזה תקציב," טוענת יועצת התקשורת חנה בית הלחמי, שליוותה את אביגיל בשלבים קריטיים של המאבק להשבת בנה. "אבל להוצאת ילדים מהבית - לזה יש כסף." לדברי בית הלחמי, "כשילד מוצא למרכז חירום או לאומנה, משרד הרווחה מקצה לטיפול המערכתי בו אלפי שקלים לחודש. התקציב החודשי למרכז חירום, למשל, הוא 16-כ אלף שקלים לחודש. אבל כשהוא מוחזר לאמו, פתאום אין שקל כדי לסייע לה להתארגן. התקציבים צבועים בצבע אחד, של הוצאה מהבית, כמעט ללא אלטרנטיבות. אין תקציב לשיקום משפחות."

 "בשנה הראשונה אחרי שהוא נלקח ממני לא תיפקדתי," אומרת אביגיל. "זאת היתה שנה של אבל והלם, של דמעות בעיניים. הייתי מחוקה. "בשנה השנייה החלטתי שאני מתחילה להילחם, אבל לא ידעתי איך. לא היה לי ליווי משפטי ראוי, וחשבתי שצריך להתנהל מול הרשויות בכוח." לאחר חשיפת סיפורה ב"שישבת" החלה אביגיל בפעילות נמרצת בפייסבוק, ומאבקה קיבל תנופה אדירה. ציבור עצום הביע את תמיכתו בה; בפייסבוק קמו קבוצות שקראו להחזרת בנה, אלפים חתמו על עצומה בעד החזרת הילד, סטטוסים חריפים הועלו ללא הרף, גורמי הרווחה הוצפו בפניות, ובשטח התקיימו הפגנות. "ההתגייסות היתה מדהימה," מספרת אביגיל, וניכר בה שהיא עדיין מתרגשת. "בכל שעה הייתי מאשרת שלושים בקשות חברות בפייסבוק. אנשים לא הפסיקו לפנות אלי, לשנות את תמונת הפרופיל שלהם לתמונת המאבק שלי. נוצר סביבי גרעין של פעילים, פעילות וארגונים חברתיים, שנתנו לי חיבוק מדהים ומלווים אותי עד היום."

 מה גרם למאבק הזה להצליח, לעומת המון מאבקים אחרים של הורים שלא מצליחים לזכות שוב בילדיהם?

"אולי העובדה שמשלב מסוים לא הפסקתי להפיץ את הסיפור שלי. סיפרתי אותו לכל מי שהיה מוכן לשמוע - לנהג המונית, למוכר בשוק, לאנשים שעמדו לידי ברמזור רוב האימהות במצב שבו אני הייתי לא מדברות על מה שקרה להן. הן חוששות או מתביישות, ובנוסף, כל ההליכים מתנהלים בשקט, בדלתיים סגורות, בחיסיון, בלי ביקורת. "אני מכירה לא מעט אימהות שהרימו ידיים. זה כואב מאוד. הן ויתרו כי הבינו שאין להן סיכוי. מי יקשיב להן? מאיפה ייקחו את הכוחות להילחם? אני יודעת כמה תעצומות נפש צריך כדי להתרומם. כשכל הזמן מרחף מעלייך המסר שאת לא כשירה, את בסוף עלולה להאמין בזה בעצמך. בלאו הכי את ענייה, חדהורית, והחיים נתנו לך סטירות בלי סוף. "אני למדתי, גם בזכות האנשים הקרובים שהקיפו אותי, שמול הרשויות אסור להראות רגשות. אסור לקלל ולאבד את הראש, למרות שאת במצוקה מטורפת ולמרות שאת נמצאת על הקצה, מיואשת וזועמת. למרות שנותנים לך את התחושה שלא מגיע לך לגדל את הילד שלך, שאת לא ראויה לו. אז לא תצעקי? לא תתחרפני? יש תחושה גרועה יותר מזאת בעולם? "בהדרגה למדתי להיות שקולה, מחושבת, לתכנן עשרים צעדים קדימה, לעמוד איתנה מול האשמות מרושעות שמטיחים בך. אנשים עזרו לי להבין שזאת הדרך הנכונה להתנהל, והזכרתי לעצמי שאני כל הזמן מייצגת את עצמי ואת הילד שלי, ושהכל חייב להיעשות בצורה מכובדת. מצד שני, אסור לך גם להיות חלשה, לוותר או להתרפס."

 אביגיל בדצמבר .2013 "אמרתי לעצמי שאני לא מוותרת. הפכתי ללביאה טורפת"
אביגיל בדצמבר .2013"אמרתי לעצמי שאני לא מוותרת. הפכתי ללביאה טורפת"
 בשנה שעברה, אחרי שנתיים שבנה לא היה איתה, עודכנה אביגיל שנשקלת האפשרות שהוא יאומץ על ידי משפחת האומנה שלו. "זה גרם לי לשקוע לתוך מרה שחורה. בכיתי בלי הפסקה. אבל אחרי יום וחצי הרמתי את עצמי ואמרתי, אני יוצאת למלחמה בפול גז. הילד הזה הוא הדבר הכי חשוב לי בחיים, אין לי כלום חוץ ממנו, אז אין לי מה להפסיד. אני לא מוותרת. הפכתי ללביאה טורפת. הבנתי שאני נמצאת שנייה לפני סוף הסיפור, שאני הולכת לאבד אותו. כי אין ילד שחוזר מאימוץ."

המאבק עלה מדרגה, ושר הרווחה דאז, מאיר כהן, הוצף בגל של פניות. בתגובה הוא פירסם בדף הפייסבוק שלו פוסט תגובה, שבו כתב: "ראשית אדגיש כי בוודאי איני יכול להיות אטום כלפי הפניות בנושא. ואכן, ערכתי בירור מעמיק, יסודי ובלתי תלוי, כפי שאני יודע לעשות. נכון, כששומעים צד אחד, ובמקרה זה הצד של האם, קשה שלא להזדהות עימה. אבל, והאבל הוא מאוד משמעותי, לא כך הם פני הדברים. מכל המקרים הקשים שאליהם נדרשתי, לא היה מקרה שבו התנהלות הרווחה היתה מוצדקת כל כך." הפוסט של כהן הקפיץ את כל מי שהיה מעורב בסיפורה של אביגיל. כפי שהודגש בתחקיר "שישבת," לא נערך דיון הוכחות בעניינה, כך שלא ניתנה לה ההזדמנות להציג את גירסתה, וצעדיה מול הרשויות הוצרו. "אני לא מבינה איך שר הרווחה טען שעשה בירור יסודי ובלתי תלוי, בלי שהוא שמע את הצד שלי," היא אומרת. "המקרה הזה אינו חריג," אומר עו"ד יוסי נקר, שייצג את אביגיל בשנה האחרונה של מאבקה. "ילדים רבים מוכרזים כנזקקים (כלומר, החסות עליהם נלקחת מהוריהם ומועברת לרשויות הרווחה) בלי שמאפשרים להוריהם למצות את זכותם להילחם על הילדים ולנהל הליך ראיות. בשנים הרבות שאני עוסק בתחום לא נתקלתי בהליך אחד שבו הסיוע המשפטי ניהל הליכי הוכחות. כך, למעשה, לא ניתנת להורה האפשרות להשמיע את הצד שלו ולנסות להוכיח שמה שטוענים נגדו שגוי." נקר ובית הלחמי, ועימם נחמה דיכנה, מנכ"ל עמותת ע.ל.י.ה לזכויות ילדים והורים, שליוותה את אביגיל מתחילת הדרך, פנו אל שר הרווחה כדי להבין איך ערך "בירור מעמיק" בלי ששוחח כלל עם אביגיל. לאחר כמה שבועות זומנו כולם לפגישה עם מנכ"ל משרד הרווחה (יוסי סילמן). הפגישה הזאת הפכה לצומת מכריע במאבק. היא הסתיימה בהחלטה שבנה של אביגיל יוחזר אליה בתוך שנה - "בתנאי שהיא תמצה תהליכים טיפוליים שנמצאה בהם, תשכיר דירה לבדה," והבקשה המדהימה מכל: "שהיא תדומם את מאבקה ברשתות החברתיות," מספרת בית הלחמי. "אני חושבת שהם הבינו שלא מדובר כבר בילדה בת 25 ענייה ומוחלשת, אלא באישה שהצליחה לגייס דעת קהל והמון אנשים חזקים שנלחמים לצידה," אומרת אביגיל. "לדעתי הם פשוט הבינו שלא יוכלו להעלים את המאבק הזה. למרות שהיה לי קשה, הסכמתי לשתוק, אם זה מה שיעזור להחזרת הבן שלי."

"את עזרת לאמא שלי להילחם"? שואל אותי בנה של אביגיל, ומתחיל לשחק בהמוני הצעצועים שקיבל בתרומה מכל תומכיה של אמו. הוא ילד שחור שיער, ערני, סקרן ונבון, עם צחוק מתגלגל וחיוך גדול. "אני ואמא נישאר יחד מעכשיו ועד שנהיה זקנים," הוא מסביר לי. "אמא כבר תהיה סבתא, ולי יהיה זקן ארוך כמו לאבא." האבא שהוא מדבר עליו הוא אב האומנה שלו, שהוא אדם דתי, והקשר איתו התנתק לאחר שהילד שב לחיות עם אמו. "הוא צריך להתרגל להרבה מאוד דברים," אומרת אביגיל ומלטפת את ראשו. "לבית חדש, לגן חדש, לסביבה חדשה. לפעמים הוא מתגעגע אל משפחת האומנה שלו. הם היו משפחה גדולה, חוץ ממנו היו בבית עוד שני ילדים, ופה אנחנו רק שנינו. אני, בניגוד אליהם, לא יכולה לקנות לו את כל מה שהוא רוצה. "אבל אני חושבת שלילדים יש יכולות מופלאות להסתגל. לי קשה יותר מאשר לו. אני עדיין כועסת ושומרת טינה. אני לוקחת את הזמן להסתגל ולהתאקלם, אבל זוכרת שהבטחתי לעצמי שזה לא נגמר. ברגע שהחיים שלנו יחזרו לשיגרה, אני מתכוונת לפרסם ספרון עבור אימהות שנמצאות במצב שבו הייתי. אני חולמת להשלים בגרויות, ללמוד משפטים ולייצג אימהות כמוני." את מל•וה עכשיו על ידי גורמי רווחה? "מהרגע שהילד הוחזר אלי, לא יזמו שום קשר איתי." בינתיים אביגיל מתרגלת מחדש לאימהות. "שלוש שנים חייתי לבד - ופתאום שוב יש לי ילד," היא צוחקת. "כשאני הולכת להתקלח, אני מפחדת מאוד. כל כמה שניות אני סוגרת את הברז וקוראת לו, בודקת שהכל בסדר איתו. האימה•ת היתה כל כך חסרה לי. "וגם גיליתי את העוצמות שלי. אדם לא יודע כמה הוא חזק עד שהוא נופל לתוך תהום וצריך לטפס ממנה החוצה. עדיין, יותר כיף לי מאשר קשה. למזלי, גם יש לי במי להיעזר הקפתי את עצמי באנשים טובים. "מבחינת החיבור בינינו, זה כאילו לא נמחקו לנו כל השנים האלה יחד. עוד כשהוא היה בבטן הרגשתי שיש בינינו חיבור מיוחד, וכשלקחו לי אותו ידעתי שהחיבור הזה יחזיר אותנו להיות יחד. הוא מקשיב לי, מחזיר לי אהבה, אומר לי שהוא רוצה להיות איתי, שלא אעזוב אותו. ואני מבטיחה לו שתמיד אשמור עליו. ואז הוא שותק, ורק מניח את היד שלו על הלחי שלי ומסתכל עלי. ואני כל כך אוהבת את זה."

naamal@israelhayom.co.il  

תגובת משרד הרווחה "הגנו על שלומו של הילד" ממשרד הרווחה נמסר: "מקומו הטבעי של הילד הוא בחיק משפחתו, ועל הוריו מוטלת האחריות לגידולו ולשמירת ביטחונו. משרד הרווחה, מתוקף חוק הנוער, מתערב במצבים שבהם הילד נתון לסיכון מיידי, וגם אז הוא מנסה להשאיר את הילד בחיק משפחתו, במסגרת תוכנית טיפולית עם המשפחה. "לאם הוצע סיוע פעמים רבות, אך היא סירבה לשתף פעולה. למרות סירובה, שירותי הרווחה המשיכו בניסיונותיהם הרבים לסייע לה, ונערכו תשע ועדות לתוכניות טיפול - אך האם בחרה להמשיך ולהתנגד לכל קשר טיפולי עם הרווחה. "במצבים שבהם יש סיכון לילד ואין לקיחת אחריות מצד המשפחה, משרד הרווחה נאלץ להוציא את הילד מהבית מתוקף חוק, כדי להגן על שלומו הנפשי והגופני של הילד. במסגרת תוכנית טיפול שביצעו העובדים הסוציאליים עם האם במהלך השנה האחרונה, הוכיחה האם שהיא לוקחת אחריות מלאה על גידול ילדה, ומשכך, אנו רואים בתוכנית זאת הצלחה ומברכים על כך. "לעניין דיון ההוכחות: האם הסכימה להליך הנזקקות בבית המשפט, ולכן התייתר דיון ההוכחות. כשעורך דינה ניסה לערער על כך, ערעורו לא התקבל. כשעורך הדין פנה לביהמ"ש העליון, החלה כבר תוכנית הטיפול עם האם, ועורך הדין הסכים להשהות את הערעור. נדגיש כי כל ההליך נעשה בהסכמת עורך דינה ובהידברות מלאה עימו ועם האם. "הבקשה להפסקת הפעילות התקשורתית של האם ברשתות החברתיות נבעה מהעובדה שהאם חשפה פרטים על בנה, ובכך עברה על החוק. חשיפה זו נעשתה כשבנה היה תחת צו חוק הנוער. "הטענה כי שירותי הרווחה לא בקשר עם האם אינה נכונה. שירותי הרווחה מלווים את האם ומסייעים לה בכל צרכיה, ואף הציעו לה הצעות סיוע רבות ומגוונות. למרות מגוון ההצעות, האם מקשה על הסיוע ואינה משתפת פעולה."

חה"כ פנינה תמנו שטה ויוני שטבון - הצעה לסדר היום - הקלות בה מוצאים ילדים מבתיהם ומופרדים מהוריהם על ידי פקידי הסעד

 להורדת הקובץ PDF הקלק כאן

י"ט בטבת תשע"ד
23 בדצמבר 2013
1946


לכבוד
יו"ר הכנסת, ח"כ אדלשטיין יולי יואל
אדוני היושב ראש,
אבקש להעלות על סדר יומה של הכנסת הצעה דיון מהיר בנושא:
הקלות בה מוצאים ילדים מבתיהם ומופרדים מהוריהם על ידי פקידי הסעד

דברי הסבר:

בסוף השבוע האחרון פרסמו מיכל יעקב יצחקי ונעמה לנסקי ב "ישראל היום" כתבת תחקיר מקיפה על התנהלות פקידי הסעד בהוצאת ילדים מבתיהם ובהפרדתם מהוריהם. התחקיר מציג תמונת מצב מדאיגה מאוד על האופן בו מתקבלת החלטה גורלית וטראגית כל כך. התחושה היא שישנה קלות בלתי מתקבלת על הדעת שבה מוצאים ילדים מביתם, והדבר המדאיג עוד יותר שניכר שאין גוף ביקורת ראוי לפיקוח אחר התנהלותם של פקידי הסעד. בנוסף, יש לתת דגש והתייחסות להתנהלותם של פקידי הסעד בסכסוכי הגירושין. מהכתבה עולה כי פקידי הסעד נוטים לאמץ לא פעם את עמדת האם תוך הפקעת הורותו של האב ובכך גורמים לליבוי הסכסוך בין ההורים ולניתוק אחד ההורים מחייו של הילד לצמיתות.

השרטוט העולה מן הכתבה הוא שנוכח עומס המקרים המתדפקים על דלתות בתי המשפט לנוער ולמשפחה עיקר כוח ההחלטה מובא לפתחם של פקידי הסעד. אף שנעדרים הידע המקצועי למבחני ראיות ומסוגלות הורית בכל זאת ניתנת להם תוקף ההחלטה שבניתוק ילד מהוריו. מהכתבה עולה כי ישנה קלות כמעט מיידית להכריז על ילד כמצוי בסכנת חיים ממשית, ובמקום לסייע להורים ולהבטיח כל שביכולתם להמשיך את חייו של הילד בסביבת הגידול הטבעית שלו, ממהרים פקידי הסעד
להרחיקו מהוריו. התחושה היא, שהוצאת ילד מביתו במקום שתהיה המוצא האחרון ומדיניות אין ברירה הפכה למוצא ראשון ולהחלטה לכתחילאית.

לפיכך, אבקש לדון בסוגיה בדחיפות בוועדה לשלום הילד. באחריותו של בית המחוקקים לדון בשאלה הקריטית כל כך, מדובר בדיני נפשות של ממש ונראה שמשהו בנוהל התקין יצא מכלל שליטה.

בכבוד רב,
חברת הכנסת תמנו שטה פנינה
חבר הכנסת שטבון יוני 

צביעות משרד הרווחה - מתיר דם הורים ילדים וקשישים ומיילל על הביקורת נגד פקידות הסעד

נעמה לנסקי - כתבת ישראל היום
נעמה לנסקי - ישראל היום
המאמר וכעת, ליישם את דו"ח סילמן , נעמה לנסקי , ישראל היום , מרץ 2014

בפתח דו"ח הוועדה לבחינת מדיניות משרד הרווחה בנושא הוצאת ילדים מביתם ונושא הסדרי הראייה, שהוצג שלשום, נכתב: "בעקבות כתבה ב'ישראל היום' שכותרתה 'זהירות, פקידי סעד', התרבו הקולות המאשימים את פקידי הסעד במדיניות נמהרת בהחלטתם להוציא ילדים מהבית, ונראה כי הותר דמם של העובדים הסוציאליים".

זהו משפט שראוי להתעכב עליו. חלקו הראשון נכון. בחודשים האחרונים צללנו, מיכל יעקב־יצחקי ואני, אל עולמם של הורים שנותקו מילדיהם: אם במסגרת סכסוכי גירושים שבמהלכם נמנע מאחד ההורים, רבים מהם אבות, כל קשר עם ילדיו, ואם זה התקיים בצל קורתו של "מרכז קשר" מאובטח ומנוכר למשך כשעה מפוקחת וממושטרת בכל שבוע. במקרים האלה גורמי הרווחה נמצאו נטולי כלים של ממש להתמודד עם הליכי גירושים בקונפליקט גבוה, ובפתרונותיהם הדלים הותירו מאחור הורה מנופץ לרסיסים וילדים מבולבלים, מפוחדים ומצולקים. מהורים אחרים, בייחוד אמהות, נלקחו הילדים והושמו במרכזי חירום, בפנימיות ובמשפחות אומנה. עבור רבות מהן אובדן הילד, או הילדים, קשור באופן הדוק לתנאי חיים בעוני או לבדידות חברתית, שהובילו להתערבותם של גורמי הרווחה. אך במקום להשקיע תקציבים בטיפול ובשיקום בקהילה ובתמיכה כלכלית במשפחה, העדיפו להשקיע תקציבים ציבוריים גדולים בהרבה בניפוח מערך הוצאת הילדים מהבית. מאחור נותרה משפחה המומה מהאסון שניחת עליה, ובמשרד הרווחה לא התעכבו על שיקום הריסותיה.
מרגע שפורסמו כתבותינו במוסף "שישבת", צלילתנו לתוך הנושא הפכה לטביעה. טבענו בתוך כמות הפניות אלינו. פניות נואשות לעזרה של הורים, שבמשך שנים לא ראו את ילדיהם כמעט או בכלל ושאין להם למי לפנות. דלתות נטרקו בפניהם והם חשו חסרי קול. והנה, בחודשים האחרונים, כפי שנכתב בדו"ח הוועדה, הבינו כולם שמדובר במגיפה. שהאסון שלהם דומה לאסונן של משפחות רבות אחרות. ואז החלה להישמע ביתר שאת הביקורת. אמרו שבישראל חוטפים ילדים, ששומר נפשו ירחק מגורמי הרווחה, שבתי המשפט הם חותמת גומי של פקידי הסעד. האמירות האלה פגעו בפקידי הסעד, ובצדק. הן קשות, בייחוד כשהן מלוות בצעקות ובניבולי פה. אבל איך הם היו מרגישים לו תינוקם היה נקרע מהם ביום בהיר אחד ובמשך שנים לא היו מצליחים להחזירו אל חיקם? אם היו ניצבים מול ועדת החלטה, בעוד שורה ארוכה של פקידי סעד מטיחים בהם האשמות מבזות והם היו נטולי כלים להשיב? האם היו מסכימים שינהגו בהם כפי שפקידי סעד נוהגים, לעיתים, במשפחות בישראל? דמו של מי הותר פה?

שלשום נשא שר הרווחה מאיר כהן מילים יפות וכנות במסיבת העיתונאים שנערכה עם הגשת הדו"ח. "אני מאמין גדול בתא המשפחתי", אמר, "לא ייתכן שהמערכת לא תהיה שקופה ופתוחה לביקורת". הוא הבטיח ייצוג משפטי במימון המדינה לכל הורה, מינוי נציב קבילות ציבור חיצוני, ועדות ערר על ועדות ההחלטה וטיפול בתופעת צווי ההרחקה שניתנים לאבות שלא בצדק. ואנחנו שמענו את המילים וקראנו אותן בדו"ח עב הכרס שהגיש מנכ"ל המשרד יוסי סילמן, ובליבנו ייחלנו שהמילים יהפכו למעשים שיתבטאו בשטח. שטח ההפקר של ניתוק הורים מילדיהם בישראל 2014.

הודעת שר הרווחה מאיר כהן על מסקנות ועדת סילמן

מאחורי הקלעים של המרכזים בהם הורים נפגשים עם ילדיהם תחת פיקוח

פברואר 2014  - מאחורי הקלעים של המרכזים בהם הורים נפגשים עם ילדיהם תחת פיקוח , ישראל היום, ראיון עם  מיכל יעקב יצחקי ונעמה לנסקי

בעקבות תחקיר "שישבת" על מרכזי הקשר, בהם נפגשים אלפי ילדים בישראל עם הוריהם • "אסור לחבק יותר מכמה שניות וחותמים על כתב התחייבות לפיו אסור ללחוש לילד"

אלפי ילדים בישראל פוגשים את הוריהם במרכזי קשר, על רקע של סכסוכי גירושין או חשד לאלימות במשפחה, בעקבות תחקיר "שישבת" שפורסם בסוף השבוע האחרון, מספרות העיתונאיות נעמה לנסקי ומיכל יעקב-יצחקי על אותם מבנים, אליהם מגיעים הורים שפקידי הסעד המליצו כי ייפגשו עם ילדיהם תחת פיקוח.


 צמרת משרד הרווחה: יוסי סילמן, אמיר שוורץ, מאיר כהן, מנחם וגשל - נעדרים כל אמפתיה בסיסית לאוכלוסיות אותם אמורים לשרת

לטענת לנסקי ויעקב-יצחקי, לא תמיד קיימת סכנה במפגש בין אותו הורה לילד, והמקרים המתוארים בתחקיר שפורסם בסוף השבוע האחרון חושף כי גם כשיש הורים שזוכו לחלוטין מאשמה, עדיין עליהם להפגש עם ילדיהם באותו מרכז קשר, וזאת לאחר שהגיעו עם ההורה השני למצב של סכסוך גירושין, בו כל צד מנסה למשוך בחוטים ולקבל קצת יותר הטבות.



על מרכזי הקשר: "לא מקום שהורה נורמטיבי צריך לפגוש בו את הילד שלו"

"מרכזי קשר הם מבנים, לעיתים מחולקים לחדרים, לעיתים מבנה בעל חדר אחד מרכזי, אליהם מגיעים הורים שיש סכנה בזה שהם יפגשו את ילדיהם ללא פיקוח, מאבות שנמצאים בבית סוהר עד אמהות והורים שהוציאו את הילדים למסגרות חוץ ביתיות ואפילו מקרי סכסוכי גירושין שאחד מההורים התנגד להסדרי ראיה מכל מיני סיבות, אם זה אלימות, חשד לאלימות, או חשד לאלימות מינית כלפי הילד. פקידי הסעד לרוב ממליצים על מפגשים מוגנים באותם מרכזי קשר תחת פיקוח של עובדות סוציאליות".
השתיים מספרות על המפגשים הטעונים במרכזי הקשר. מדובר במקומות מוקפים גדרות, הכוללים מאבטח, גלאי מתכות וטלויזיה במעגל סגור. "חדרים קטנים ושומר עם נשק שמסתובב במרכז ליד ילדים קטנים והורים שמרגישים שנעשה להם עוול נוראי. יש כללים לביקור כזה, צריך עובדת סוציאלית שכל הזמן מפקחת במרחק זה או אחר, אתה חותם על כתב התחייבות מראש שאסור לך ללחוש לילד שלך אפילו מילות אהבה, אסור לחבק בכלל או למשך יותר מכמה שניות מאוד ממושטר. מפגשים לא טבעיים ולא נורמלים, לא מקום שהורה נורמטיבי צריך לפגוש בו את הילד שלו".

"ממהרים לנתק ילד מההורים שלו - והנזק הוא לילד"

"נתקלתי במקרים האלה באבות שמספיק שהאישה תגיד לפקידת סעד שהאב יכול לפגוע בילדים או שהיא מפחדת שיפגע בילדים. מאוד ממהרים לנתק ילד מההורים שלו בארץ". על פי לנסקי ויעקב-יצחקי, הדבר מעיד על שתי בעיות עיקריות במערכת הרווחה בארץ. לטענתן, זוהי מערכת שלא פתוחה לביקורת ולא שקופה, ואפילו מתנגדת לביקורת. "אנחנו ראיינו את פרופ' ורד סלונים נבו ופרופ' ישראל צבי גילת, שניהם עמדו בראש ועדות שבחנו את התנהלות משרד הרווחה בעניינים האלה ודרשו מנגנון ביקורת, ויש התנגדות לזה. מערכת שממש מסרבת שתהיה עליה בקורת. התחושה הברורה היא שארגז הכלים של המערכת דל והם בעצמם מודים בזה, הרבה עובדים סוציאליים הגיבו לכתבות שלנו,  ולכן ממהרים לחתוך ולנתק. ולא רק מנתקים ילד מהורה אחד כמו אבא, אלא זה בא עם כל החבילה, עם כל הצד של ההורה, הסבים הסבתות, הדודים, והנזק הוא לילד".

"יש וועדה שהתכנסה לפני למעלה מחצי שנה, בראשה עומד יוסי סילמן, מנכ"ל משרד הרווחה, הוועדה אמורה למסור את מסקנותיה, אך אנו פוחדות שזה יתמסמס, כמו בכל הוועדות הקודמות. כעת, מחכים למסקנות הוועדה כדי לכנס שוב את הועדה לזכויות הילד בכנסת. ח"כ אורלי לוי אבקסיס התחייבה כי אחרי שיפורסמו המסקנות,  שוב תתכנס הוועדה בניסיון להזיז משהו שלא זז כאן כבר שנים. יש הרבה עבודה יש מה לעשות צריך לבדוק אותם והם צריכים להיות מוכנים לקבל את הביקורת ולהיות מוכנים לשינויים כי צריכה להיות מהפכה בהתנהלות". 

קישורים: