נחטפו בגלל גזענות , נעמה קטיעי , 27.06.2013 , הארץ
הרב עוזי משולם, שבשנות ה–90 נאבק לחשוף את פרשת היעלמות ילדי תימן, נפטר בשבוע שעבר, ושוב יוצא השד העדתי מהבקבוק. כרגיל, מול הטענות על השתקה, הדחקה והתנהלות שערורייתית של ועדות החקירה שהוקמו בעקבות מאבקו של משולם, הוצגה שוב ושוב התשובה: "ועדות החקירה לא מצאו עדות לחטיפה ממסדית".
אולי הגיע הזמן לשאול את עצמנו, מהי חטיפה ממסדית? איזה הוראה בדיוק חיפשו ועדות החקירה, ומאיזה גורם? ומשלא מצאו את אותה הוראה שחיפשו, האם די בכך כדי להשתיק את מצפונה של החברה הישראלית בפרשה המזעזעת הזאת?
כפי שציין המשפטן בועז סנג'רו במאמר שפורסם בכתב העת "תיאוריה וביקורת" לפני 11 שנים, אחד הכשלים הרבים של ועדת החקירה הממלכתית בפרשת ילדי תימן היה, שהיא התמקדה בניסיון לנקות את המדינה מאשמת "חטיפה ממסדית", כלומר, פשע שבוצע בידיעה על פי הוראות ברורות של מוסדות המדינה השונים.
ועדת החקירה התעלמה מהאפשרות, ששכבה של בעלי מקצוע – רופאים, אחיות ועובדים סוציאליים – התנהלה על פי תפישת עולם גזענית, ובעצם לא היה כלל צורך בהנחיה כלשהי מטעם פקיד במשרד הרווחה, למשל. כל מה שנדרש לצורך העניין היה חבורה של אנשי מקצוע שגדלו לתוך אידיאולוגיה גזענית, והעלמת עין מצד הממסד. ומאלה היו בשפע.
למעשה, כפי שמלמדת כתבת התחקיר של שרגא עילם סונדרמן, ששודרה ביומן החוץ של קול ישראל ב-30 באפריל, התופעה של "העלמת תינוקות" ומסירתם לאימוץ בלא הסכמת המשפחות היתה שכיחה במערב באותן השנים. בשווייץ, בגרמניה, בבריטניה, באוסטרליה ובספרד נלקחו תינוקות ממשפחותיהם ונמסרו לאימוץ למשפחות "כשירות ומתאימות יותר".
הקריטריונים שלפיהם נקבע אם משפחה כשירה לגידול ילדים או לא השתנו מפעם לפעם וממקום למקום – לפעמים היתה זו אי התאמה אידיאולוגית של ההורים למשטר, לפעמים מה שנתפש כ"חוסר תרבות" של ההורים, לפעמים סתם עוני. להורים המטורפים מצער נמסרו הודעות בנוסחים דומים: הילדים נפטרו, הילדים אבדו. מסמכים רשמיים או הוכחות לא נמסרו. הרי לגזעים נחותים אין צורך בכל אלה.
ההיעלמות של ילדים בשנות ה-50 במדינת ישראל הצעירה לא התרחשה בחלל ריק. תפישות גזעניות של רופאים, עובדים סוציאליים, אחיות ואנשי חינוך הזינו את האמונה, שמשפחות מזרחיות כשירות פחות לגדל את ילדיהן. במוסדות להכשרת מורים שוננה הטענה, שאמהות מרוקאיות ותימניות אינן מגדלות כראוי את ילדיהן. זה דמה מאוד לתפישות הגזעניות שהיו מקובלות אז בעולם המערבי בכלל.
הטענה, כאילו רק אם תימצא חותמת הגומי הרשמית מטעם המדינה על הוראה נפשעת כזאת, ניתן יהיה להכיר בעוול ובפשע, היא ניסיון שערורייתי לברוח מהאחריות של החברה הישראלית כולה לעוולות שנעשו ועדיין נעשות כאן, בשם תפישות גזעניות.
כאשר כיום מותחים ביקורת על תרבות האונס בחברה הישראלית, המעודדת הטרדה מינית ואלימות מינית נגד נשים, לא מחפשים את הנוהל המוסדי המאשר רשמית התנהלות כזאת - ואף על פי כן איננו מכחישים את קיומה של תרבות כזאת ושל עוולות שנעשות בהשפעתה.
אותו השמאל, שנזעק לגנות פשעים שנעשו בהשפעת תפישות גזעניות, גם אם אין בנמצא מסמכים רשמיים המעידים על הוראה מטעם הממסד, כמו הנכבה הפלסטינית או היחס לפליטים, משתתק לפתע כשמדובר בהתנהלות פושעת כלפי ילדים של מזרחים בכלל ושל משפחות תימניות בפרט. אולי הגיע הזמן לשאול למה.
הכותבת היא תלמידה לתואר שני במכון כהן לפילוסופיה והיסטוריה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת תל אביב
הרב עוזי משולם, שבשנות ה–90 נאבק לחשוף את פרשת היעלמות ילדי תימן, נפטר בשבוע שעבר, ושוב יוצא השד העדתי מהבקבוק. כרגיל, מול הטענות על השתקה, הדחקה והתנהלות שערורייתית של ועדות החקירה שהוקמו בעקבות מאבקו של משולם, הוצגה שוב ושוב התשובה: "ועדות החקירה לא מצאו עדות לחטיפה ממסדית".
אולי הגיע הזמן לשאול את עצמנו, מהי חטיפה ממסדית? איזה הוראה בדיוק חיפשו ועדות החקירה, ומאיזה גורם? ומשלא מצאו את אותה הוראה שחיפשו, האם די בכך כדי להשתיק את מצפונה של החברה הישראלית בפרשה המזעזעת הזאת?
כפי שציין המשפטן בועז סנג'רו במאמר שפורסם בכתב העת "תיאוריה וביקורת" לפני 11 שנים, אחד הכשלים הרבים של ועדת החקירה הממלכתית בפרשת ילדי תימן היה, שהיא התמקדה בניסיון לנקות את המדינה מאשמת "חטיפה ממסדית", כלומר, פשע שבוצע בידיעה על פי הוראות ברורות של מוסדות המדינה השונים.
ועדת החקירה התעלמה מהאפשרות, ששכבה של בעלי מקצוע – רופאים, אחיות ועובדים סוציאליים – התנהלה על פי תפישת עולם גזענית, ובעצם לא היה כלל צורך בהנחיה כלשהי מטעם פקיד במשרד הרווחה, למשל. כל מה שנדרש לצורך העניין היה חבורה של אנשי מקצוע שגדלו לתוך אידיאולוגיה גזענית, והעלמת עין מצד הממסד. ומאלה היו בשפע.
למעשה, כפי שמלמדת כתבת התחקיר של שרגא עילם סונדרמן, ששודרה ביומן החוץ של קול ישראל ב-30 באפריל, התופעה של "העלמת תינוקות" ומסירתם לאימוץ בלא הסכמת המשפחות היתה שכיחה במערב באותן השנים. בשווייץ, בגרמניה, בבריטניה, באוסטרליה ובספרד נלקחו תינוקות ממשפחותיהם ונמסרו לאימוץ למשפחות "כשירות ומתאימות יותר".
הקריטריונים שלפיהם נקבע אם משפחה כשירה לגידול ילדים או לא השתנו מפעם לפעם וממקום למקום – לפעמים היתה זו אי התאמה אידיאולוגית של ההורים למשטר, לפעמים מה שנתפש כ"חוסר תרבות" של ההורים, לפעמים סתם עוני. להורים המטורפים מצער נמסרו הודעות בנוסחים דומים: הילדים נפטרו, הילדים אבדו. מסמכים רשמיים או הוכחות לא נמסרו. הרי לגזעים נחותים אין צורך בכל אלה.
ההיעלמות של ילדים בשנות ה-50 במדינת ישראל הצעירה לא התרחשה בחלל ריק. תפישות גזעניות של רופאים, עובדים סוציאליים, אחיות ואנשי חינוך הזינו את האמונה, שמשפחות מזרחיות כשירות פחות לגדל את ילדיהן. במוסדות להכשרת מורים שוננה הטענה, שאמהות מרוקאיות ותימניות אינן מגדלות כראוי את ילדיהן. זה דמה מאוד לתפישות הגזעניות שהיו מקובלות אז בעולם המערבי בכלל.
הטענה, כאילו רק אם תימצא חותמת הגומי הרשמית מטעם המדינה על הוראה נפשעת כזאת, ניתן יהיה להכיר בעוול ובפשע, היא ניסיון שערורייתי לברוח מהאחריות של החברה הישראלית כולה לעוולות שנעשו ועדיין נעשות כאן, בשם תפישות גזעניות.
כאשר כיום מותחים ביקורת על תרבות האונס בחברה הישראלית, המעודדת הטרדה מינית ואלימות מינית נגד נשים, לא מחפשים את הנוהל המוסדי המאשר רשמית התנהלות כזאת - ואף על פי כן איננו מכחישים את קיומה של תרבות כזאת ושל עוולות שנעשות בהשפעתה.
אותו השמאל, שנזעק לגנות פשעים שנעשו בהשפעת תפישות גזעניות, גם אם אין בנמצא מסמכים רשמיים המעידים על הוראה מטעם הממסד, כמו הנכבה הפלסטינית או היחס לפליטים, משתתק לפתע כשמדובר בהתנהלות פושעת כלפי ילדים של מזרחים בכלל ושל משפחות תימניות בפרט. אולי הגיע הזמן לשאול למה.
הכותבת היא תלמידה לתואר שני במכון כהן לפילוסופיה והיסטוריה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת תל אביב
 |
| נחטפו בגלל גזענות , נעמה קטיעי , 27.06.2013 , הארץ |
