09.10.2018 - לורי שם טוב עצורה מזה כ- 20 חודשים על פרסומים מכפישים נגד שופטים ועובדים סוציאליים שהפרקליטות טוענת שביצעה.
בתחילת הדיון ניכר כי דעתו של סולברג ננעלה להמשך מעצרה בתנאים שנקבעו על ידי השופטת ענת ברון, כלומר מעצר בית עם 2 מפקחים צמודים 24 שעות שאינם מדיירי הדירה הקטנה ואיזוק אלקטרוני. מדובר בתנאים שלא ניתן לעמוד בהם.
שם טוב כפרה בכל הראיות לכאורה בתיק. בהתנהלותו הלא תקינה של ההליך השיפוטי המתעכב ללא הרף וכפרה במסוכנותה משום שאף שערה משערות ראשם של המתלוננים בתיק לא נשרה או הלבינה.
שם טוב הזכירה לשופט את נסיונו לקיים המשפט בלעדיה ואת השוואתה לזונה אפיקורסית בדיון בעליון 5 ימים לאחר מעצרה (בש"פ 1999/17 מה- 03.03.2017 , סולברג). להלן מדברי שם טוב במהלך הדיון:
"אני מודעת לכך שבית המשפט רואה בהליך הנוכחי סתם מכשול בדרך להרשעה שכן כאשר הוגשה הבקשה לדיון הנוכחי ונקבע מועד ה- 20.09.2018, השב"ס הודיע שהוא נופל על מועד הוכחות אצל כב' השופט בני שגיא ודיון נוסף אצל כב' השופט הימן.
כבוד השופט סולברג הוציא החלטה ב- 16.09.2018 ממנה משתמע שאינו מוצא צורך שאני אנכח בדיון שלי בבית המשפט העליון, ושעדיף לתת עדיפות למועד ההוכחות אצל כב' השופט בני שגיא. כלומר נתבקשתי לוותר על נוכחותי בדיון שאמור להשפיע על השחרור שלי שלא משיקולי זכות היסוד שעומדת לי לקבל הזדמנות כנה להתמודד עם הראיות של התביעה ולהציג את הגנתי, אלא לטובת "קידום ההליך השיפוטי", ולטובת נוכחות בדיון שבו לפי הסטטיסטיקה יש 99% הרשעה. הדבר מעיד שבית המשפט העליון רואה בדיון בבקשה להארכת מעצר הליך סרק, שכן כנראה הוא כבר יודע מה תהיה התוצאה.
כבוד השופט נעם סולברג כתב עלי לפני 20 חודש. "כִּי נֹפֶת (דבש) תִּטֹּפְנָה שִׂפְתֵי זָרָה, וְחָלָק מִשֶּׁמֶן חִכָּהּ . וְאַחֲרִיתָהּ מָרָה כַלַּעֲנָה, חַדָּה כְּחֶרֶב פִּיּוֹת (חרב דו צדדית)". (בש"פ 1999/17 מיום 03.03.2017 פיסקה 9)
בית המשפט חיפש בכל התנ"ך פסוק שיהיה משפט מחץ כדי להתאים אותו לי, ואני אמורה לקבל את הפסוק הזה בגאווה ובראש מורם.
אני לא דוברת שפות תנכיות ומקראיות, ולא מבינה את הפסוק הזה. אני צריכה שיפרשו לי את הפסוק הזה, ואכן קיבלתי פרשנות והבנתי שבית המשפט עשה לי שיימינג, הטרדה מינית והחפצה מינית.
כן, אני הוטרדתי מינית ע"י בית המשפט אשר אמר עלי בפומבי, בלי לראות אותי, שאני זונה אפיקורסית שמפתה גברים, שהשפתיים שלי נוטפות דבש, שאני לא יודעת בכלל מה זה השמן שנוטף לי מהחך, ושהגברים שאני מפתה מסיימים עם לענה מרה, ושאני מסתובבת עם חרב פיות חדה ומסוכנת ותוקעת בהם את החרב.
אלו הדברים שבית המשפט אמר עלי בתאריך 3/3/2017 רק 5 ימים לאחר שנעצרתי, ועכשיו אני פה אחרי 20 חודש ואני מבקשת שבית המשפט יגיד לי איפה הנופת שנוטפת מהשפתיים שלי? איפה השמן שאמור לנזול לי מהחך? איפה החרב פיות שלי?
האם בית המשפט בכלל יכול לתאר לי את החרב שלי? למה היא דומה? לשברייה של ערבים או לחרב של סמוראי יפני?
האם בית המשפט ראה את השפתיים שלי שהן נוטפות נופת? ואיפה חרב הפיפיות שבית המשפט מייחס לי?
האישה הזרה שכבוד השופט נועם סולברג מדבר עליה מתוארת בפרשנויות החכמים כאשת זנונים, פתיינית, שמציעה את השפתיים שלה והחמוקיים שלה לגברים, ואחר כך דוקרת אותם בחרב חדה. יש כאלה שחושבים שהכוונה לאשת פוטיפר, יש כאלה שחושבים שהכוונה למלכה איזבל בת אתבעל מלך צידון, ויש כאלה שחושבים שהזרה בפתגם היא סתם זונה פתיינית.
מי אני באמת?
התביעה שבאה לבית המשפט ומבקשת לעצור אותי לעוד 5 חודשים, לא מספרת לבית המשפט מי אני באמת. אותם מעניין לכוון למשבצת שבחוק המעצרים שמצריכה אותם להלביש עלי תווית של מסוכנת. אז אני אסביר מי אני.
אני הייתי אמא מדהימה לשני ילדים. יום אחד פקידת סעד שלחה משטרה לחטוף ממנו את הילדים באופן אלים ומפחיד. מאז אין לי ילדים, ואני אימא שכולה לשני ילדים חיים. יכולתי להתבוסס ביגון ובטרגדיה, אבל החלטתי להיאבק בתופעות האלה ע"י פרסום האמת שהחונטה מסתירה אותה. מה באמת מסתתר מאחורי המניעים של עובדים סוציאליים ושופטים, שזה בעיקר כסף, כבוד והשתייכות לחונטה של קליקה של מי שחושבים שהכול מגיע להם.
מה שמייחסים לי זו ביקורת פוליטית. כעיתונאית חשפתי אין ספור כתבות תחקיר שאחרי שפורסמו אצלי התגלגלו אל ערוצי התקשורת הרגילים. אני חשפתי שהפרופגנדה של עובדות סוציאליות שהן לא גומרות את החודש עם משכורת היא שקרית. חלק מהתלוננות שהגיעו להעיד מרוויחות מעל 40,000 ₪ בחודש. התחקירים שלי מנעו העברת כסף למשכורות לעובדים סוציאליים במקום לנזקקים עצמם.
אני חשפתי שבפנימיות ובאומנה שאליהם מעבירים את הילדים שוררת ההזנחה, אלימות, זנות, סמים ומכות. מי שחוגג הם בעלי העמותות שמושכים לעצמם משכורות עתק. אני חשפתי שהמדינה מעדיפה לשלם 17,000 ₪ לילד בחודש במרכז חירום, ולא לתת שקל למשפחה הנזקקת. אני חשפתי מקרים מזעזעים של אבות בגירושין שמנתקים מהם את הילדים, שמים אותם במרכז קשר, חולבים מהם מזונות פי 3 או ארבע מכל מדינה אחרת, והשופטים מתייחסים אליהם כמו זבל. אני הייתי ממובילות הפעילות בנושא חטיפת ילדי תימן והאתר שלי היה המוביל בנושא.
אני הייתי הכותל המערבי. אני נתתי תקווה לאנשים שאין להם כלום וחטפו מהם את הילדים שלהם. אני הצלתי ילדים מחיים ללא משפחה, וללא אהבה. הצלתי הורים מאובדנות.
הפרסומים שלי, ואני לא מדברת על אתר כזה או אחר, אלא על עבודתי כעיתונאית הם פרסומי ביקורת על שופטים, עובדים סוציאליים ופרקליטים שלהוטים להרשיע.
זו ביקורת פוליטית בדיוק כפי שמתואר בפס"ד אליצור סגל. לא צריכה להיות העמדה לדין בכלל, וגם לא הארכת מעצר. הנהלת בתי המשפט הכירה בי כעיתונאית העבירו לי מאות פסקי דין שאני אפרסם ביקורת. אם הייתי מסוכנת, לא היו מעבירים לי.
פס"ד אליצור סגל הוא דוגמא לטענות שלי שבית משפט עליון כותב פסק דין אחד יפה שאפשר להתגאות בו בפני העולם הנאור, אבל בשטח המשטרה והפרקליטות ממשיכות לרדוף אחרי פעילים חברתיים, להפחיד את כל מי שעושה לייק בפייסבוק, לסתום פיות, לרדוף אחרי מפגינים, ואז התיקים האלה מגיעים לשופטים שמשתמשים בדו"חות חסויים של שוטרים או תסקירי שקר של עובדות סוציאליות, והשופטים מתנהגים כאילו הם סניף של התביעה.
ריבוי מעצרי שווא
אני רוצה לטעון כעת על התופעה של ריבוי מעצרי שווא, ואיך זה מתבטא בבקשה הנוכחית להארכת מעצר רביעית שאני טוענת נגדה.
חוק המעצרים נחקק כדי להקטין את המעצרים המיותרים עד תום ההליכים. זה היה ב 1996. מאז מה קרה? המעצרים הוכפלו פי 15. היום בתי הכלא כל כך מפוצצים בעצורים ואסירים, שאין יותר מקום בכלא. בית המשפט העליון הורה לשב"ס להכפיל לעצורים את מרחב המחייה, השב"ס מצפצף, עובר על החוק. במקום לשחרר עצירים שלא צריכים להיות עצורים, המכונה המשומנת ממשיכה לשנע עוד ועוד עצירים לכלא באמצעות דו"חות סודיים, תסקירים שקריים ופרשנויות הפוכות למטרת המחוקק.
אני כבר בשלב זה טוענת שלאור פסה"ד של כבוד השופט רובינשטיין שהשב"ס חייב להכפיל את שטח המחיה של העצירים פי 3, צריך לשחרר אותי, כי המדינה היא זו שעוברת על החוק, אבל כמובן זה לא מזיז לאף אחד.
הדבר השני שאני טוענת היא שהשופטים לא מסוגלים לשמוע ביקורת. במקום להפנים שהמחוקק ביקש לצמצם את המעצרים המיותרים, בתי המשפט בתחבולות מצאו דרכים להכפיל את מספר העצורים באמצעות שני כלים מזעזעים ולא דמוקרטיים: הלכת זאדה, והמסוכנות.
מסוכנות פיקטיבית
לפני שאדבר על זאדה, אטען בקצרה על המסוכנות. בגלל שלתביעה משתלם להחזיק אנשים במעצר כי זה משפר את סיכויי ההרשעה, ואת הסיכוי שהעצירים יתחננו לעסקת טיעון אז מדביקים לכל אחד תווית של מסוכנות בקלי קלות. השופטת רונית פוזננסקי עצרה אישה שגנבה פחית קולה ו 10 שקלים ואמרה שהיא מסוכנת. זה מאוד משתלם למערכת, נותן פרנסה לקציני מבחן, נותן פרנסה לשופטים, וזה שיימינג בחסות החוק של שופטים ותובעים על אזרחים.
בנושא המסוכנות טענתי בהרחבה בכתובים. מדובר במסוכנות באמצעות שימוש במקלדת. אין עילת מעצר שכזו ובית המשפט תפר לי עילת מעצר תפורה במיוחד בשבילי. מעצר בגלל שימוש במקלדת. אני מזכירה שקו פרשת המים הוא נזק גוף. אף מתלונן לא התלונן על נזק גוף. 37 עדים התלוננו וכולם התלוננו על נזק לשם טוב לדעתם.
נזק לשם טוב לא מצדיק מעצר, וגם לא אכיפה פלילית. בשביל זה יש סעדים אזרחיים, ואני לא שונה מאלפי אנשים שתובעים אותם בבתי משפט אזרחיים על לשון הרע. מי שמפסיד בלשון הרע בתביעה אזרחית לא נכנס לכלא.
אף מתלונן לא הגיע לתחנת משטרה עם פנס בעין או רגל שבורה. מתלוננים רבים שחושבים שיש להם שם טוב, בכלל אין להם שם טוב. שופטת שמפלה נגד גברים ובגללה אבא התאבד, לא יכולה להתלונן על השם הטוב שלה כשיש מכתב התאבדות שמאשים אותה במוות. שופט שניתק אמא מהילדים שלה הוא שופט שצריך לדעת לספוג ביקורת. שופטת שצורחת בבית משפט ומסלקת עורכי דין מהאולם שלה, וחושבת שבגלל הדלתיים הסגורות אסור שזה יתפרסם, היא שופטת שאין לה שם טוב.
ובכל זאת כל השופטים שספגו ביקורת ממשיכים לעבוד, מקבלים קידום. שופטת קיבלה קידום. שופט אחר קיבל קידום פעמיים. הפסיקה אומרת שהם צריכים לפתח סיבולת לביקורת עליהם. הפסיקה בכלל דורשת ודאות קרובה לפגיעה בשלום הציבור כדי להעמיד לדין".
בתחילת הדיון ניכר כי דעתו של סולברג ננעלה להמשך מעצרה בתנאים שנקבעו על ידי השופטת ענת ברון, כלומר מעצר בית עם 2 מפקחים צמודים 24 שעות שאינם מדיירי הדירה הקטנה ואיזוק אלקטרוני. מדובר בתנאים שלא ניתן לעמוד בהם.
שם טוב כפרה בכל הראיות לכאורה בתיק. בהתנהלותו הלא תקינה של ההליך השיפוטי המתעכב ללא הרף וכפרה במסוכנותה משום שאף שערה משערות ראשם של המתלוננים בתיק לא נשרה או הלבינה.
שם טוב הזכירה לשופט את נסיונו לקיים המשפט בלעדיה ואת השוואתה לזונה אפיקורסית בדיון בעליון 5 ימים לאחר מעצרה (בש"פ 1999/17 מה- 03.03.2017 , סולברג). להלן מדברי שם טוב במהלך הדיון:
"אני מודעת לכך שבית המשפט רואה בהליך הנוכחי סתם מכשול בדרך להרשעה שכן כאשר הוגשה הבקשה לדיון הנוכחי ונקבע מועד ה- 20.09.2018, השב"ס הודיע שהוא נופל על מועד הוכחות אצל כב' השופט בני שגיא ודיון נוסף אצל כב' השופט הימן.
כבוד השופט סולברג הוציא החלטה ב- 16.09.2018 ממנה משתמע שאינו מוצא צורך שאני אנכח בדיון שלי בבית המשפט העליון, ושעדיף לתת עדיפות למועד ההוכחות אצל כב' השופט בני שגיא. כלומר נתבקשתי לוותר על נוכחותי בדיון שאמור להשפיע על השחרור שלי שלא משיקולי זכות היסוד שעומדת לי לקבל הזדמנות כנה להתמודד עם הראיות של התביעה ולהציג את הגנתי, אלא לטובת "קידום ההליך השיפוטי", ולטובת נוכחות בדיון שבו לפי הסטטיסטיקה יש 99% הרשעה. הדבר מעיד שבית המשפט העליון רואה בדיון בבקשה להארכת מעצר הליך סרק, שכן כנראה הוא כבר יודע מה תהיה התוצאה.
כבוד השופט נעם סולברג כתב עלי לפני 20 חודש. "כִּי נֹפֶת (דבש) תִּטֹּפְנָה שִׂפְתֵי זָרָה, וְחָלָק מִשֶּׁמֶן חִכָּהּ . וְאַחֲרִיתָהּ מָרָה כַלַּעֲנָה, חַדָּה כְּחֶרֶב פִּיּוֹת (חרב דו צדדית)". (בש"פ 1999/17 מיום 03.03.2017 פיסקה 9)
בית המשפט חיפש בכל התנ"ך פסוק שיהיה משפט מחץ כדי להתאים אותו לי, ואני אמורה לקבל את הפסוק הזה בגאווה ובראש מורם.
אני לא דוברת שפות תנכיות ומקראיות, ולא מבינה את הפסוק הזה. אני צריכה שיפרשו לי את הפסוק הזה, ואכן קיבלתי פרשנות והבנתי שבית המשפט עשה לי שיימינג, הטרדה מינית והחפצה מינית.
כן, אני הוטרדתי מינית ע"י בית המשפט אשר אמר עלי בפומבי, בלי לראות אותי, שאני זונה אפיקורסית שמפתה גברים, שהשפתיים שלי נוטפות דבש, שאני לא יודעת בכלל מה זה השמן שנוטף לי מהחך, ושהגברים שאני מפתה מסיימים עם לענה מרה, ושאני מסתובבת עם חרב פיות חדה ומסוכנת ותוקעת בהם את החרב.
אלו הדברים שבית המשפט אמר עלי בתאריך 3/3/2017 רק 5 ימים לאחר שנעצרתי, ועכשיו אני פה אחרי 20 חודש ואני מבקשת שבית המשפט יגיד לי איפה הנופת שנוטפת מהשפתיים שלי? איפה השמן שאמור לנזול לי מהחך? איפה החרב פיות שלי?
האם בית המשפט בכלל יכול לתאר לי את החרב שלי? למה היא דומה? לשברייה של ערבים או לחרב של סמוראי יפני?
האם בית המשפט ראה את השפתיים שלי שהן נוטפות נופת? ואיפה חרב הפיפיות שבית המשפט מייחס לי?
האישה הזרה שכבוד השופט נועם סולברג מדבר עליה מתוארת בפרשנויות החכמים כאשת זנונים, פתיינית, שמציעה את השפתיים שלה והחמוקיים שלה לגברים, ואחר כך דוקרת אותם בחרב חדה. יש כאלה שחושבים שהכוונה לאשת פוטיפר, יש כאלה שחושבים שהכוונה למלכה איזבל בת אתבעל מלך צידון, ויש כאלה שחושבים שהזרה בפתגם היא סתם זונה פתיינית.
מי אני באמת?
התביעה שבאה לבית המשפט ומבקשת לעצור אותי לעוד 5 חודשים, לא מספרת לבית המשפט מי אני באמת. אותם מעניין לכוון למשבצת שבחוק המעצרים שמצריכה אותם להלביש עלי תווית של מסוכנת. אז אני אסביר מי אני.
אני הייתי אמא מדהימה לשני ילדים. יום אחד פקידת סעד שלחה משטרה לחטוף ממנו את הילדים באופן אלים ומפחיד. מאז אין לי ילדים, ואני אימא שכולה לשני ילדים חיים. יכולתי להתבוסס ביגון ובטרגדיה, אבל החלטתי להיאבק בתופעות האלה ע"י פרסום האמת שהחונטה מסתירה אותה. מה באמת מסתתר מאחורי המניעים של עובדים סוציאליים ושופטים, שזה בעיקר כסף, כבוד והשתייכות לחונטה של קליקה של מי שחושבים שהכול מגיע להם.
מה שמייחסים לי זו ביקורת פוליטית. כעיתונאית חשפתי אין ספור כתבות תחקיר שאחרי שפורסמו אצלי התגלגלו אל ערוצי התקשורת הרגילים. אני חשפתי שהפרופגנדה של עובדות סוציאליות שהן לא גומרות את החודש עם משכורת היא שקרית. חלק מהתלוננות שהגיעו להעיד מרוויחות מעל 40,000 ₪ בחודש. התחקירים שלי מנעו העברת כסף למשכורות לעובדים סוציאליים במקום לנזקקים עצמם.
אני חשפתי שבפנימיות ובאומנה שאליהם מעבירים את הילדים שוררת ההזנחה, אלימות, זנות, סמים ומכות. מי שחוגג הם בעלי העמותות שמושכים לעצמם משכורות עתק. אני חשפתי שהמדינה מעדיפה לשלם 17,000 ₪ לילד בחודש במרכז חירום, ולא לתת שקל למשפחה הנזקקת. אני חשפתי מקרים מזעזעים של אבות בגירושין שמנתקים מהם את הילדים, שמים אותם במרכז קשר, חולבים מהם מזונות פי 3 או ארבע מכל מדינה אחרת, והשופטים מתייחסים אליהם כמו זבל. אני הייתי ממובילות הפעילות בנושא חטיפת ילדי תימן והאתר שלי היה המוביל בנושא.
אני הייתי הכותל המערבי. אני נתתי תקווה לאנשים שאין להם כלום וחטפו מהם את הילדים שלהם. אני הצלתי ילדים מחיים ללא משפחה, וללא אהבה. הצלתי הורים מאובדנות.
הפרסומים שלי, ואני לא מדברת על אתר כזה או אחר, אלא על עבודתי כעיתונאית הם פרסומי ביקורת על שופטים, עובדים סוציאליים ופרקליטים שלהוטים להרשיע.
זו ביקורת פוליטית בדיוק כפי שמתואר בפס"ד אליצור סגל. לא צריכה להיות העמדה לדין בכלל, וגם לא הארכת מעצר. הנהלת בתי המשפט הכירה בי כעיתונאית העבירו לי מאות פסקי דין שאני אפרסם ביקורת. אם הייתי מסוכנת, לא היו מעבירים לי.
פס"ד אליצור סגל הוא דוגמא לטענות שלי שבית משפט עליון כותב פסק דין אחד יפה שאפשר להתגאות בו בפני העולם הנאור, אבל בשטח המשטרה והפרקליטות ממשיכות לרדוף אחרי פעילים חברתיים, להפחיד את כל מי שעושה לייק בפייסבוק, לסתום פיות, לרדוף אחרי מפגינים, ואז התיקים האלה מגיעים לשופטים שמשתמשים בדו"חות חסויים של שוטרים או תסקירי שקר של עובדות סוציאליות, והשופטים מתנהגים כאילו הם סניף של התביעה.
ריבוי מעצרי שווא
אני רוצה לטעון כעת על התופעה של ריבוי מעצרי שווא, ואיך זה מתבטא בבקשה הנוכחית להארכת מעצר רביעית שאני טוענת נגדה.
חוק המעצרים נחקק כדי להקטין את המעצרים המיותרים עד תום ההליכים. זה היה ב 1996. מאז מה קרה? המעצרים הוכפלו פי 15. היום בתי הכלא כל כך מפוצצים בעצורים ואסירים, שאין יותר מקום בכלא. בית המשפט העליון הורה לשב"ס להכפיל לעצורים את מרחב המחייה, השב"ס מצפצף, עובר על החוק. במקום לשחרר עצירים שלא צריכים להיות עצורים, המכונה המשומנת ממשיכה לשנע עוד ועוד עצירים לכלא באמצעות דו"חות סודיים, תסקירים שקריים ופרשנויות הפוכות למטרת המחוקק.
אני כבר בשלב זה טוענת שלאור פסה"ד של כבוד השופט רובינשטיין שהשב"ס חייב להכפיל את שטח המחיה של העצירים פי 3, צריך לשחרר אותי, כי המדינה היא זו שעוברת על החוק, אבל כמובן זה לא מזיז לאף אחד.
הדבר השני שאני טוענת היא שהשופטים לא מסוגלים לשמוע ביקורת. במקום להפנים שהמחוקק ביקש לצמצם את המעצרים המיותרים, בתי המשפט בתחבולות מצאו דרכים להכפיל את מספר העצורים באמצעות שני כלים מזעזעים ולא דמוקרטיים: הלכת זאדה, והמסוכנות.
מסוכנות פיקטיבית
לפני שאדבר על זאדה, אטען בקצרה על המסוכנות. בגלל שלתביעה משתלם להחזיק אנשים במעצר כי זה משפר את סיכויי ההרשעה, ואת הסיכוי שהעצירים יתחננו לעסקת טיעון אז מדביקים לכל אחד תווית של מסוכנות בקלי קלות. השופטת רונית פוזננסקי עצרה אישה שגנבה פחית קולה ו 10 שקלים ואמרה שהיא מסוכנת. זה מאוד משתלם למערכת, נותן פרנסה לקציני מבחן, נותן פרנסה לשופטים, וזה שיימינג בחסות החוק של שופטים ותובעים על אזרחים.
בנושא המסוכנות טענתי בהרחבה בכתובים. מדובר במסוכנות באמצעות שימוש במקלדת. אין עילת מעצר שכזו ובית המשפט תפר לי עילת מעצר תפורה במיוחד בשבילי. מעצר בגלל שימוש במקלדת. אני מזכירה שקו פרשת המים הוא נזק גוף. אף מתלונן לא התלונן על נזק גוף. 37 עדים התלוננו וכולם התלוננו על נזק לשם טוב לדעתם.
נזק לשם טוב לא מצדיק מעצר, וגם לא אכיפה פלילית. בשביל זה יש סעדים אזרחיים, ואני לא שונה מאלפי אנשים שתובעים אותם בבתי משפט אזרחיים על לשון הרע. מי שמפסיד בלשון הרע בתביעה אזרחית לא נכנס לכלא.
אף מתלונן לא הגיע לתחנת משטרה עם פנס בעין או רגל שבורה. מתלוננים רבים שחושבים שיש להם שם טוב, בכלל אין להם שם טוב. שופטת שמפלה נגד גברים ובגללה אבא התאבד, לא יכולה להתלונן על השם הטוב שלה כשיש מכתב התאבדות שמאשים אותה במוות. שופט שניתק אמא מהילדים שלה הוא שופט שצריך לדעת לספוג ביקורת. שופטת שצורחת בבית משפט ומסלקת עורכי דין מהאולם שלה, וחושבת שבגלל הדלתיים הסגורות אסור שזה יתפרסם, היא שופטת שאין לה שם טוב.
ובכל זאת כל השופטים שספגו ביקורת ממשיכים לעבוד, מקבלים קידום. שופטת קיבלה קידום. שופט אחר קיבל קידום פעמיים. הפסיקה אומרת שהם צריכים לפתח סיבולת לביקורת עליהם. הפסיקה בכלל דורשת ודאות קרובה לפגיעה בשלום הציבור כדי להעמיד לדין".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה