יולי 2014 - כתבה של חנה בית הלחמי על הכנס של עמותת ע.ל.י.ה לזיכרה של מרינה סולודקין ז"ל והדיון שהתקיים בו על מינוף התקשורת את המאבק נגד הוצאת ילדים מהבית.
Hanna Beit Halachmi
אין אנחת רווחה. הטור השבועי, העיר צומת השרון, על כנס מינוף המאבק לשינוי מדיניות הרווחה, באמצעות התקשורת. ישבתי בפאנל במשבצת הרשתות החברתיות, הטור מתמקד בתקשורת המסורתית, בעיקר.
---
בצל כל האירועים הקשים המתחוללים במקומותינו, התקיים בשבוע שעבר הכנס של עמותת ע.ל.י.ה בנושא מינוף תקשורתי של המאבק לשינוי מדיניות הרווחה. השתתפו בו כמה עיתונאיות חשובות: נעמה לנסקי מישראל היום, יאנה עברי - לשעבר ערוץ 9 ו-10 והיום ערוץ 2, ורד פלמן מערוץ 1, וצופית גרנט.
מעורבות נשות תקשורת ברמה כזו, היא חסרת תקדים. היא נוצרה לא מעט מתוך הבאזז הגדול שיצרנו ברשת האינטרנט, שהפך את העיסוק בנושא ל- must. למרבה הצער, לא כל התקשורת חשבה ככה. מי כן? נעמה לנסקי ערכה סדרת תחקירים שזעזעו את אמות הספים והגיעו לוועדות הכנסת, יאנה עברי נלחמה כעיתונאית על זכויותיה של כל אמא ואמא שילדיה הופקעו מרשותה בעוון עוני וזכתה לאיומים, לעימותים עם משטרה (שהוזמנה ע"י פקידות הסעד), מה-לא, ורד פלמן לקחה סיפור אחרי סיפור ועשתה מהם אייטם
למהדורת החדשות בפריים טיים. היו גם את צינור לילה שהביאו אימהות בטשטוש פנים לספר את סיפורן לציבור ואת יעל דן שעקבה בתכניתה אחר סיפורים בולטים בעוולותיהם. והשאר?
צופית גרנט בנושא הוצאת ילדים מהבית ע"י הרווחה – התקשורת לא עושה כלום כדי לעזור לחלשים
אמרה על כך צופית גרנט, באומץ האופייני לה: "הדבר הכי חשוב לעשות, זה לתקוף את התקשורת, כי התקשורת לא עושה כלום כדי לעזור לחלשים במדינת ישראל. כלום! הם פחדנים. הם תבוסתניים. הם אינטרסנטיים. אנשים שיושבים בטופ של הטופ, אין להם ביצים להזיז את הגבינה לשום כיוון. הם פחדנים! והעיתונאים הכי גדולים במדינת ישראל, הם עלובים ופחדנים לפעמים בגישה שלהם. את (פונה למנחה, בילי מוסקונה לרמן) יודעת כמה פעמים, אני אישית, התחננתי, כמות הליקוקים שאני מלקקת לחברי כנסת, לעיתונאים בכירים, שיעזרו לי... לתקשורת יש לה פה תפקיד מאוד מאוד מסיבי, כי אנשים הם חלשים. ... לתקשורת יש פה תפקיד של גיוס. אנחנו פה בצו 8. התקשורת זה נהיה מצב פוליטי. כל העונה הבאה שלי של אבודים, היא על רווחה". ולאחר שהיא מספרת את סיפורה של ילדה חרדית שהוצאה לפנימייה חילונית, בבידוד מצמרר ומיותר, ללא שום צורך או סיכון לחייה, בריאותה, רגשותיה או התפתחותה, היא אומרת: "ואז מגיעים לוועדת החלטה, ששלוש שנים התעללה בילדה הזו, ואתם יודעים מה הם אמרו? "אנחנו מתנצלים". מי יחזיר לילדה הזו מגיל 13 עד גיל 16 את מה שהיא עברה?"
אם נדמה לכם/ן שלנו זה לא יקרה, אז תחשבו שוב. ההיסטוריה מלמדת, שכל אימת שלגוף ממשלתי יש כוח שרירותי עודף על חיינו, מהסוג שמצוי בדרך כלל בידי פקידי/ות ממשלה שהכשרתם ויכולותיהם אינם מקנים להם/ן מן הסתם יכולת-על של חורצי גורלות בתבונה – כולם נפגעים. אישית, אני ממליצה בחום לנשים ומשפחות במצוקה להיחלץ לבד או באמצעות עמותות ולהימנע ככל האפשר מלגשת לקבל סיוע מהרווחה, כי לפני שימצמצו, ימצאו בפתחם "צו נזקקות" על ילדיהם, שהוצא במעמד צד אחד. השופטים חותמים על הצווים בלי להניד עפעף, למרות שהן ההורים והן הילדים לא מיוצגים באותו מעמד, כפי שנדרש בחוק וכפי שקורה בכל מדינה מתוקנת. הדרך לקבל בחזרה את הילד/ה, תעבור בוויה דולורוזה ארוכה ומשפילה שתחרוץ חתכים עמוקים בנשמתכם ובעיקר בנשמת הילדים.
אם באירופה, מצבי מצוקה זוכים לתמיכה כלכלית, הדרכה הורית, סיוע תעסוקתי וכיו"ב – כאן, הנשק היחידי הוא נשק יום הדין: "השמה חוץ ביתית" לבתי אומנה המתוקצבים בכ- 17,000 ₪ בחודש לילד/ה, ולמערך פנימיות ומוסדות מופרטים לדעת, שמעוניינים באופן טבעי ועסקי למהדרין, למלא את המכסות. רוצים/ות להתלונן? אין למי. אין שום גוף ערר בנציבות שירות המדינה או בכלל, שרשאי לערער על החלטות של פקידות סעד. אם לא באתם/ן להן בטוב – הלך עליכם/ן. ושיהיה לי טוב כמספר הפעמים שיצא לי לומר לפקידת סעד, שאמא שכועסת כי לקחו לה את הילד שגידלה באהבה למרות הקשיים, זה כעס ותסכול לגיטימי – זו לא "עוינות" או "אלימות", מה שהן כמטפלות אמורות היו להכיל ולדעת.
ועדת סילמן, בראשות מנכ"ל משרד הרווחה יוסי סילמן, ניסתה בהמלצותיה לעשות קצת סדר ולקבוע ייצוג משפטי גם לילד, ועדת ערר על החלטות עובדות הרווחה, הפקעת החלטת ההוצאה מהבית מידי עובדת הרווחה והעברת הסמכות רק לבית המשפט, ועוד. הבעיה היא, שוועדות כמו מים – והאוצר לא חולם אפילו לממן את יישום מסקנותיהן.
ככה וועדת סילמן, ככה ועדת אלאלוף למיגור העוני. שתי הוועדות קשורות זו לזו בקשר נושאי ברור, כי רוב הילדים המוצאים מבתיהם למטחנת הפנימיות, מוצאים בעוון עוני.
עבור מה כן יש כסף? 700 אלף ₪ שאושרו לאחרונה ללא מכרז לקמפיין למטרת הדיפת הביקורת הציבורית על הרווחה, וחקיקת השתקה אגרסיבית שתגן על הרווחה מפני "השפעות של עמותות ואנשים על שיקול דעתן של העו"סיות", כפי שניסחה זאת בראיון טלוויזיוני אחת מפקידות הסעד הראשיות.
Hanna Beit Halachmi
אין אנחת רווחה. הטור השבועי, העיר צומת השרון, על כנס מינוף המאבק לשינוי מדיניות הרווחה, באמצעות התקשורת. ישבתי בפאנל במשבצת הרשתות החברתיות, הטור מתמקד בתקשורת המסורתית, בעיקר.
---
בצל כל האירועים הקשים המתחוללים במקומותינו, התקיים בשבוע שעבר הכנס של עמותת ע.ל.י.ה בנושא מינוף תקשורתי של המאבק לשינוי מדיניות הרווחה. השתתפו בו כמה עיתונאיות חשובות: נעמה לנסקי מישראל היום, יאנה עברי - לשעבר ערוץ 9 ו-10 והיום ערוץ 2, ורד פלמן מערוץ 1, וצופית גרנט.
מעורבות נשות תקשורת ברמה כזו, היא חסרת תקדים. היא נוצרה לא מעט מתוך הבאזז הגדול שיצרנו ברשת האינטרנט, שהפך את העיסוק בנושא ל- must. למרבה הצער, לא כל התקשורת חשבה ככה. מי כן? נעמה לנסקי ערכה סדרת תחקירים שזעזעו את אמות הספים והגיעו לוועדות הכנסת, יאנה עברי נלחמה כעיתונאית על זכויותיה של כל אמא ואמא שילדיה הופקעו מרשותה בעוון עוני וזכתה לאיומים, לעימותים עם משטרה (שהוזמנה ע"י פקידות הסעד), מה-לא, ורד פלמן לקחה סיפור אחרי סיפור ועשתה מהם אייטם
למהדורת החדשות בפריים טיים. היו גם את צינור לילה שהביאו אימהות בטשטוש פנים לספר את סיפורן לציבור ואת יעל דן שעקבה בתכניתה אחר סיפורים בולטים בעוולותיהם. והשאר?
צופית גרנט בנושא הוצאת ילדים מהבית ע"י הרווחה – התקשורת לא עושה כלום כדי לעזור לחלשים
אמרה על כך צופית גרנט, באומץ האופייני לה: "הדבר הכי חשוב לעשות, זה לתקוף את התקשורת, כי התקשורת לא עושה כלום כדי לעזור לחלשים במדינת ישראל. כלום! הם פחדנים. הם תבוסתניים. הם אינטרסנטיים. אנשים שיושבים בטופ של הטופ, אין להם ביצים להזיז את הגבינה לשום כיוון. הם פחדנים! והעיתונאים הכי גדולים במדינת ישראל, הם עלובים ופחדנים לפעמים בגישה שלהם. את (פונה למנחה, בילי מוסקונה לרמן) יודעת כמה פעמים, אני אישית, התחננתי, כמות הליקוקים שאני מלקקת לחברי כנסת, לעיתונאים בכירים, שיעזרו לי... לתקשורת יש לה פה תפקיד מאוד מאוד מסיבי, כי אנשים הם חלשים. ... לתקשורת יש פה תפקיד של גיוס. אנחנו פה בצו 8. התקשורת זה נהיה מצב פוליטי. כל העונה הבאה שלי של אבודים, היא על רווחה". ולאחר שהיא מספרת את סיפורה של ילדה חרדית שהוצאה לפנימייה חילונית, בבידוד מצמרר ומיותר, ללא שום צורך או סיכון לחייה, בריאותה, רגשותיה או התפתחותה, היא אומרת: "ואז מגיעים לוועדת החלטה, ששלוש שנים התעללה בילדה הזו, ואתם יודעים מה הם אמרו? "אנחנו מתנצלים". מי יחזיר לילדה הזו מגיל 13 עד גיל 16 את מה שהיא עברה?"
אם נדמה לכם/ן שלנו זה לא יקרה, אז תחשבו שוב. ההיסטוריה מלמדת, שכל אימת שלגוף ממשלתי יש כוח שרירותי עודף על חיינו, מהסוג שמצוי בדרך כלל בידי פקידי/ות ממשלה שהכשרתם ויכולותיהם אינם מקנים להם/ן מן הסתם יכולת-על של חורצי גורלות בתבונה – כולם נפגעים. אישית, אני ממליצה בחום לנשים ומשפחות במצוקה להיחלץ לבד או באמצעות עמותות ולהימנע ככל האפשר מלגשת לקבל סיוע מהרווחה, כי לפני שימצמצו, ימצאו בפתחם "צו נזקקות" על ילדיהם, שהוצא במעמד צד אחד. השופטים חותמים על הצווים בלי להניד עפעף, למרות שהן ההורים והן הילדים לא מיוצגים באותו מעמד, כפי שנדרש בחוק וכפי שקורה בכל מדינה מתוקנת. הדרך לקבל בחזרה את הילד/ה, תעבור בוויה דולורוזה ארוכה ומשפילה שתחרוץ חתכים עמוקים בנשמתכם ובעיקר בנשמת הילדים.
אם באירופה, מצבי מצוקה זוכים לתמיכה כלכלית, הדרכה הורית, סיוע תעסוקתי וכיו"ב – כאן, הנשק היחידי הוא נשק יום הדין: "השמה חוץ ביתית" לבתי אומנה המתוקצבים בכ- 17,000 ₪ בחודש לילד/ה, ולמערך פנימיות ומוסדות מופרטים לדעת, שמעוניינים באופן טבעי ועסקי למהדרין, למלא את המכסות. רוצים/ות להתלונן? אין למי. אין שום גוף ערר בנציבות שירות המדינה או בכלל, שרשאי לערער על החלטות של פקידות סעד. אם לא באתם/ן להן בטוב – הלך עליכם/ן. ושיהיה לי טוב כמספר הפעמים שיצא לי לומר לפקידת סעד, שאמא שכועסת כי לקחו לה את הילד שגידלה באהבה למרות הקשיים, זה כעס ותסכול לגיטימי – זו לא "עוינות" או "אלימות", מה שהן כמטפלות אמורות היו להכיל ולדעת.
ועדת סילמן, בראשות מנכ"ל משרד הרווחה יוסי סילמן, ניסתה בהמלצותיה לעשות קצת סדר ולקבוע ייצוג משפטי גם לילד, ועדת ערר על החלטות עובדות הרווחה, הפקעת החלטת ההוצאה מהבית מידי עובדת הרווחה והעברת הסמכות רק לבית המשפט, ועוד. הבעיה היא, שוועדות כמו מים – והאוצר לא חולם אפילו לממן את יישום מסקנותיהן.
ככה וועדת סילמן, ככה ועדת אלאלוף למיגור העוני. שתי הוועדות קשורות זו לזו בקשר נושאי ברור, כי רוב הילדים המוצאים מבתיהם למטחנת הפנימיות, מוצאים בעוון עוני.
עבור מה כן יש כסף? 700 אלף ₪ שאושרו לאחרונה ללא מכרז לקמפיין למטרת הדיפת הביקורת הציבורית על הרווחה, וחקיקת השתקה אגרסיבית שתגן על הרווחה מפני "השפעות של עמותות ואנשים על שיקול דעתן של העו"סיות", כפי שניסחה זאת בראיון טלוויזיוני אחת מפקידות הסעד הראשיות.
