ביטול תושבות בשל שהייה בחו"ל - מתוך דוח נציבות תלונות הציבור מספר 40 - פורסם ביוני 2014

ביטול תושבות בשל שהייה בחו"ל -  מתוך דוח נציבות תלונות הציבור מספר 40 - פורסם ביוני 2014

המתלונן, אשר עלה לישראל בשנת 1976, שוהה משנת 2005 תקופות ארוכות באנגליה, כדי לסייע בטיפול באמו הקשישה, אשר מתגוררת שם בגפה. כאשר פנה המתלונן למוסד לביטוח לאומי (להלן - המוסד) כדי לבדוק את זכאותו לקצבת זקנה, התברר לו כי המוסד ביטל את תושבותו, ועקב כך הוא אינו זכאי לקצבת זקנה. נוסף על כך בוטלה זכאותו לקבלת שירותי בריאות, לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 (להלן - חוק ביטוח בריאות). לטענתו, כדי שזכאויות אלה יוחזרו לו דרש ממנו המוסד למלא טופס "תושב חוזר" ולהמציא אישור ממשרד הקליטה ולפיו מעמדו הוא מעמד של תושב חוזר, אף שמעולם לא התכוון לעזוב את הארץ ואף שמרכז חייו הוא בישראל.

בירור התלונה העלה כי על פי הנתונים שבידי המוסד, שוהה המתלונן בשנים האחרונות בחו"ל במרבית הזמן, למעט ביקורים קצרים בארץ, ולפיכך הוחלט לראות בו מאפריל 2012 מי שאינו תושב ישראל.

תושבות בישראל היא תנאי לקבלת גמלאות שונות ולקבלת שירותי בריאות. על פי הפסיקה[1], התושבות מושתתת בין היתר על הזיקה היציבה והמתמשכת, שאין בה מהזמניות או מהארעיות, של האדם למדינה, שבעקבותיה נוצרת מחויבות של המדינה לספק לו ביטחון סוציאלי. הזיקה נקבעת בעיקר על פי המקום המשמש מרכז חייו של האדם והזהות בין המקום שבו הוא נמצא למקום שבו הוא חי, בהתחשב בתשתית העובדתית ובמכלול הנסיבות.

נוכח הנסיבות האישיות המיוחדות של המתלונן, אשר נאלץ לשהות מרבית זמנו בחו"ל על מנת לסייע בטיפול באמו הקשישה, פנתה הנציבות למוסד על מנת שישקול בשנית את עמדתו בנוגע לזכאותו של המתלונן לקבלת שירותי ביטוח בריאות לפי חוק ביטוח בריאות ולקבלת קצבת זקנה. בבדיקה שנעשתה נמצא כי אשת המתלונן היא אזרחית ישראלית ומתגוררת בישראל באופן קבוע, וכי ילדיהם של בני הזוג מתגוררים בישראל אף הם.

בנסיבות אלה, ומכיוון שלפי פסיקת בתי המשפט יש לראות על פי רוב בתא המשפחתי יחידה אחת בנוגע לקביעת התושבות, קבע המוסד כי חרף השהות הארוכה של המתלונן בחו"ל, מרכז חייו הוא בישראל. עקב כך חזר בו המוסד מההחלטה על ביטול תושבותו, השיב לו את זכאותו לקבלת שירותי בריאות ואף החל לשלם לו קצבת זקנה.

(713414)

[1] דב"ע מה/04-73 סנוקה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יז 79, 83 (1985); דב"ע תשן/0-209 נסימיה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כב 299, 302 (1990); דב"ע נג/04-20 המוסד לביטוח לאומי - אבו האני, פד"ע כו 122, 128-126 (1993).

בתי הדין לעבודה - איבדו מזמן אמון הציבור אחרי שנים עמידה לצד ה"מאכרים" והמתעשרים

הכתבה סוגרים את בתי הדין לעבודה, אבל לנו זה לא מזיז , עו"ד חיים קליר , ynet , פברואר 2013

ההצעה לבטל את מערכת בתי הדין לעבודה, לא עוררה כאן סערה ואפילו לא משב רוח. אחרי שנים של עמידה לצידם של ה"מאכרים" והמתעשרים, הם איבדו מזמן את אמון הציבור. הנה תזכורת להתנהלות שופטי בית הדין - סיפוריהם המזעזעים של ארבעה אזרחים תמימים

השבוע נפל דבר בישראל. צוות בכיר, בראשות מנכ"ל משרד ראש הממשלה, יצא בהמלצה לבטל את מערכת בתי הדין לעבודה. אבל, לא לדאוג. בתי הדין לא ייסגרו. הפוליטיקאים לא באמת חוששים מהשופטים היושבים שם. וודאי לא בתחום הביטוח הסוציאלי.

אף על פי כן, יש כאן שאלה מעוררת דאגה: איך קרה שהציבור לא נזעק למחות על הרצון לפגוע בשופטיו, במי שהופקד על הגנת זכויות האדם? התשובה כואבת: בתחום הביטוח הסוציאלי, שופטי בתי הדין לעבודה אינם מגנים עלינו. תעיד על כך תופעת "המאכרים". גופים המתעשרים מ"סיוע" לאזרח להתגבר על רשעות מנגנוני הביטוח הסוציאלי, מתרבים אצלנו כמו פטריות אחרי הגשם.

האמת העגומה, שאזרח לא מסוגל לממש זכויות אזרח בסיסיות ללא "מאכר", מהווה סימן מובהק לריקבון ולכך שכלבי השמירה על זכויות האדם נרדמו.

עדות נוספת הופיעה עם העברת קרנות הפנסיה לשליטת תאגידי הביטוח המסחריים. כאשר מבוטח בקרן פנסיה נופל למשכב ומגיש תביעה בבית משפט אזרחי, נציגי תאגיד הביטוח ממהרים להגיש בקשה להעביר את הדיון למערכת בתי הדין לעבודה. מי כמוהם יודע איפה הסיכויים לטחון את מוכה הגורל טובים יותר.

אכן, גם בבתי המשפט האזרחיים, דרכם של המבוטחים לא סוגה בשושנים. אולם אין להשוות אותה לדרך הייסורים שהמבוטחים עוברים בבתי הדין לעבודה.

וייאמר בצער: בתי הדין לעבודה הרוויחו ביושר את חוסר האמון של המבוטחים בהם. נביא את סיפוריהם המזעזעים של ארבעה אזרחים ששילמו כל חייהם, בתמימות, למעלה מרבע משכרם לתאגידי הביטוח. בנפול עליהם אסון, איש לא היה שם בשבילם. גם לא שופטי בית הדין לעבודה. ונדגיש: ארבעת הסיפורים המובאים אינם חריגים. הם משקפים את הגישה המקובלת בבית הדין לעבודה.

אישור לגזלת קצבאות זקנה

בגיל 65 פנה י' למוסד לביטוח לאומי וביקש לקבל קצבת זקנה. תחזור בגיל 70, אמרו לו פקידי המוסד, אתה מרוויח יותר מידי. בגיל 70 פנה י' שוב למוסד. אז התברר לו כי הוטעה. איחרת את הרכבת, הודיעו לו פקידי המוסד ברוב חוצפתם וסירבו לשלם לו את הקצבאות שנגזלו ממנו.

י' פנה לבית הדין לעבודה. אכן איחרת את הרכבת, פסקו השופטים והסתמכו על הפרשנות המקוממת שנתן בית הדין הארצי לחוק הביטוח הלאומי. לפי פרשנות זו, תביעה לקצבת זקנה מתיישנת תוך שנה.

אנו משלמים כל ימינו דמי ביטוח לאומי ובסכומים ניכרים. אם נפגר בתשלום, המוסד יוכל לתבוע מאתנו את החוב ללא כל הגבלת זמן. המוסד לעומת זאת, נהנה מזכות יתר. את המוסד אפשר לתבוע רק במסגרת סד דרקוני של שנה.

בתי הדין לעבודה, יכלו לפרש את החוק אחרת. אולם הם בחרו שלא לעשות זאת.

וכיצד תירצו השופטים את העובדה שהם פוגעים בזכויות סוציאליות שאנשים שילמו עבורן משך עשרות בשנים? "אנחנו לא שוללים את הזכאות לקצבה", מצאו לעצמם צידוק, "אנחנו שוללים רק את הזכאות לתשלום הקצבה". כמו בבדיחה על הפוליטיקאי שהבטיח אבל לא הבטיח לקיים.

ומה עם העובדה שפקידי המוסד הטעו אותי, הקשה י'.

מבוטחים רבים העלו את הטענה כי הוטעו על ידי פקידי המוסד, ענו לו השופטים, אולם "הביטוח הלאומי הינו ביטוח סוציאלי ואיננו שירות סוציאלי. ראוי שהמוסד לביטוח לאומי יפעל להרחבת הידע של ציבור המבוטחים באשר לזכויותיהם. עם זאת, לא מוטלת על המוסד כל חובה חוקית לעשות כן".

אתם מבינים את האבחנה הדקיקה? שופטי בית הדין לעבודה חושבים כי ראוי שהמוסד לביטוח לאומי ינהג בהגינות וביושר, אבל לא מוטלת עליו חובה לעשות זאת.

"הרופאים הניטרליים" שבית הדין ממנה

כ' לקה בהתקף לב בעקבות אירוע חריג בעבודתו. הוא פנה למוסד וביקש כי זה יכיר בו כנפגע עבודה. בית הדין מינה את ד"ר אילן מיטס שיקבע אם קיים קשר סיבתי בין האירוע החריג בעבודה להתקף הלב.

העובדה הידועה לכל, כי הרופא הנכבד מועסק על ידי המוסד, כרופא בוועדות הרפואיות ולכן נמצא במצב של ניגוד אינטרסים, לא הפריעה לבית הדין למנות אותו. גם לא העובדה שבית הדין הארצי לעבודה כבר קבע כי הסיכוי להעביר פיל בקוף המחט, גדול יותר מהסיכוי שהרופא הנכבד יכיר במבוטח כלשהו כנפגע עבודה. ואכן ד"ר מיטס לא אכזב גם הפעם את המוסד. הוא קבע כי "המבוטח יצא מהאירוע עם לב שמצבו יותר טוב מאשר המצב שהיה טרם האירוע".

ומה פסקו שופטי בית הדין לעבודה? הם אמצו בחום את חוות דעתו של הרופא הנכבד ודחו את תביעת המבוטח.

"השתלת כליה לעולם אינה דחופה"

נ' נפגע בתאונת עבודה קשה. התאונה גרמה כשל כלייתי סופני. בגיל 62 הרופאים קבעו כי רק השתלת כליה תציל אותו. נ' הבין כי התור העצום להשתלות בארץ והעובדה שאין סיכוי לאדם בגילו להגיע אי פעם לראש התור, גוזרים עליו גזר דין מוות.

בלית ברירה, פנה לבית החולים האוניברסיטאי בברוקלין. שם הציעו לו השתלה מידית בעלות של 170,000 דולר. המוסד לביטוח לאומי וקופת החולים מכבי סירבו לאשר לו את המימון להשתלה. נ' גייס את הכסף ולאחר שעבר את הניתוח בשלום הגיש תביעה להחזר סכום הניתוח.

בית הדין לעבודה דחה את תביעתו. "השתלת כליה לעולם אינה דחופה", קבעו השופטים, "די בעובדה שהשתלות כליה מבוצעות בארץ, כדי לשלול את זכותו של המבוטח למימון השתלה בחו"ל".

בקיצור, לפי גישת בית הדין לעבודה, עצם העובדה שקיים תור להשתלות, שוללת מהמבוטח את הזכות להשתלה, אפילו שאין כל סיכוי שהמבוטח יגיע אי פעם לראש התור.

על פסק דין זה באה ביקורת חריפה של שופטי בג"צ. הפסקה בפסק הדין של בית הדין לעבודה לפיה "השתלת כליה לעולם אינה דחופה", הסעירה אותם במיוחד. תקראו היטב את תקנות ביטוח בריאות, הציעו לשופטי בית הדין לעבודה, רשום שם כי הזכות למימון השתלה בחו"ל קיימת במצב של "סכנת אבדן חיים", לאו דווקא במקרה של סכנה מידית לאבדן חיים. התיק הוחזר לבית הדין לעבודה, ושם שוב לא אכזבו שופטיו ודחו בשנית את התביעה.

גישת שופטי בית הדין לעבודה לעובדים בפרך

ע' הוא פועל ניקיון. הוא עובד, כמו בימי הביניים, מצאת החמה עד כלות הנשמה. באחד הימים, פנה למעבידו וביקש את שכרו שכבר חודשיים לא שולם לו. המעביד השיב את פניו ריקם. ע' לא ידע את נפשו מרוב זעם, אבל הוא נותר נאמן לעבודתו. לכן חזר לעבוד והמשיך עד שכעסו הכריע אותו מבפנים. הוא חש כאבים בחזה. ממקום עבודתו הובהל לבית החולים. הרופאים אבחנו כי לקה באוטם שריר הלב.

המוסד לביטוח לאומי סירב להכיר בו כנפגע עבודה. אנא, ביקש ע' משופטי בית הדין לעבודה, מנו לי רופא מומחה לב, שיקבע אם לתנאי עבודתי הייתה השפעה על גרימת התקף הלב.

זה לא כל כך פשוט, הסבירו לו השופטים. אנחנו לא ממהרים למנות רופא מומחה. תביא לנו קודם כל ראיות כי בעבודה התרחש אירוע חריג המסביר את בוא האוטם.

ע' הביא הוכחות על השעות בהן עבד בכל יום וגם ביום שקדם להתקף הלב. האם אין בשעות ארוכות אלה אירוע חריג, הקשה ע'.

אכן עבדת שעות אינסופיות, השיבו השופטים, אבל כך עבדת כל יום. מבחינתך אין שום דבר חריג בשעות עבודה אינסופיות.

אולי אפשר לראות בעבודתי דבר חריג, אם משווים את תנאיה לתנאים של עבודות אחרות?

אכן, הודו השופטים לאחר ששמעו עדויות על תנאי עבודתו, "מדובר בעבודות ניקיון שארכו שעות רבות ובעבודה פיזית לא קלה". אבל, הסבירו השופטים לע', את החריגוּת אנחנו לא בודקים ביחס לעבודות אחרות. לא משווים בין עבודה לעבודה.

אולי אפשר לראות בעובדה שלא שילמו לי את שכרי אירוע חריג, תהה ע'.

נכון שלא שילמו לך את מה שמגיע לך, השיבו השופטים, "אין ספק שעניין זה יוצר לחץ מסוים. אך אתה הרי רגיל לכך שלא משלמים לך. מבחינתך אין פה כל דבר חריג".

תביעתו של ע' נדחתה על הסף. ע' שולח לביתו בלא כלום, אפילו בלי האפשרות המינימלית להביא ראיות על הקשר הסיבתי בין תנאי עבודתו להתקף הלב שעבר.

אלה היו רק 4 דוגמיות מגישתם של שופטי בית הדין לעבודה בתחום הביטוח הסוציאלי. מי שהתפלא כי הציבור הרחב לא קם להגנתם, כאשר מבקשים לסגור את היכלי הצדק שבהם הם יושבים, כנראה שהתמזל מזלו ועד כה לא נזקק להגנתם.

ליקויים במינוי מקבל גמלה - מדוח נת"צ 38 לשנת 2011

המתלונן, המתגורר בבית אבות בנהרייה, התלונן על כי המוסד לביטוח לאומי (להלן – המוסד) אינו משלם לו את קצבת הזקנה שלה הוא זכאי.

בסעיף 307 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן - חוק הביטוח הלאומי), ובתקנה 2(2) לתקנות הביטוח הלאומי (חלוקת קצבה), התשמ"ד-1984, נקבע כי זכאי לקצבה השוהה במוסד וגוף ציבורי נושא ביותר ממחצית הוצאות שהייתו במוסד, יקבל רק 20% מהקצבה ויתרת הקצבה תועבר לגוף הציבורי האמור. לפי הוראות אלה המתלונן זכאי ל-20% מקצבת הזקנה.

בירור התלונה העלה כי לפי המלצה של עובד סוציאלי של בית האבות ובדיקה של פקיד שיקום, החליט המוסד להעביר את חלקו של המתלונן בקצבה לקרן לטיפול בחסויים. המוסד פעל בעניין זה בהתאם לסמכותו שבסעיף 304 לחוק הביטוח הלאומי ולפיה הוא רשאי למנות "מקבל גמלה" עבור זכאי, אם נוכח כי הזכאי עצמו אינו יכול לגבותה או כי מתן הגמלה לידיו אינו לטובתו. החלטה למנות מקבל גמלה שאינו הורה או ילד של הזכאי טעונה התייעצות עם פקיד שיקום שהמוסד לביטוח לאומי הסמיכו לכך.

בסעיף 304(ב) לחוק הביטוח הלאומי נקבע כי על המוסד להודיע לזכאי 15 יום מראש על החלטתו למנות עבורו מקבל גמלה. ואולם הבירור העלה כי המוסד לא הודיע למתלונן על החלטתו זו. רק בעקבות התערבות הנציבות נשלח למתלונן מכתב בעניין זה, אך לא צוין בו שהוא זכאי להשיג על ההחלטה.

הנציבות העירה למוסד על הליקויים שהתגלו בפעולתו וציינה כי אין זו התלונה הראשונה שבעקבותיה נמצאו ליקויים במינוי מקבל גמלה[1]. הנציבות ציינה כי בית הדין הארצי לעבודה קבע בפסק דין שנתן עוד ב-2003[2], כי מאחר שבמינוי "מקבל גמלה" נשללת מזכאי לגמלה זכות כספית שניתנה לו על פי דין, על המוסד לעשות שימוש מצומצם בסמכותו זו תוך הפעלת שיקול דעת קפדני. עוד הדגיש בית הדין באותו פסק דין את חובתו של המוסד להודיע לזכאי על ההחלטה ולהנחותו בכל הנוגע לזכויותיו שבדין שבגדרן הוא יכול להשיג על ההחלטה וכן על פעולותיו של מי שמקבל עבורו את הגמלה.

הנציבות הסבה את תשומת לב המוסד לכך שבפסק הדין נאמר כי היועצת המשפטית של המוסד לביטוח לאומי הצהירה כי מכאן ולהבא תימסר הודעה מראש לכל זכאי בדבר הכוונה למנות לו מקבל גמלה, וכי למרות הצהרה זו לא נשלחה למתלונן הודעה על ההחלטה.

בעקבות כך, וכדי למנוע הישנות מקרים דומים, נשלח חוזר רענון למנהלי תחום גמלאות בסניפי המוסד בעניין משלוח הודעות למבוטחים על מינוי מקבל גמלה.


(513094)

---

[1] נציב תלונות הציבור, דוח שנתי 33 (2006), תלונה מס' 20, עמ' 131.
[2] עב"ל 1270/02 מישניוב נ' המוסד לביטוח לאומי, עבודה ארצי, לג(81), 41.

ביהמ"ש הכריע: קצבת הזקנה נגזלת בחסות החוק

הכתבה ביהמ"ש הכריע: קצבת הזקנה נגזלת בחסות החוק , עו"ד חיים קליר , אוקטובר 2011

גם ערעורה של גב' סבן לבית הדין הארצי לעבודה, בהרכב של 5 שופטים, לא עזר לה לקבל את קצבת הזקנה שהגיעה לה והיא לא ידעה עליה. איך זה שהערכאה העליונה של בית הדין במדינה המבקשת להיות דמוקרטית, נותנת בסוגיה כל כך חשובה, פסק דין כה דליל בחומר ובמחשבה?

בחודש אוגוסט האחרון, הובא במדור זה פסק דין של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה. פסק הדין, נתן אישור לשלול מקשיש את קצבת הזקנה שלו. אותה קצבה שגם כך, בשל עליבותה, ראויה יותר להיקרא בשם קצבת הרש.

הגזלה נעשתה באמצעות סעיף 296 בחוק הביטוח הלאומי. סעיף אשר פורש על ידי בתי הדין לעבודה בצורה דרקונית: מי שלא מגיש תביעה לקצבת זקנה תוך שנה, מאבד אותה. אפילו האיחור נובע מהטעייה של המוסד לביטוח לאומי. פסק הדין עורר זעם ומחאה הן במאות התגובות והן ברשתות החברתיות.

יחד עם זאת, דבריה של נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש בכנס שופטים חדשים, כי מאז ומתמיד דגלה בהשקפות המחאה החברתית נתנו פתח לתקווה. במיוחד קריאתה לשופטים לגלות "תבונה ורגישות" כאשר האזרח הקטן מתדפק על דלתות בתי המשפט. רצינו להאמין, כי כאשר הסוגיה של קצבאות הזקנה תגיע לבית הדין הארצי לעבודה, יחול שינוי בגישה. בימים אלה הסתבר, כי היינו תמימים.

בקשת הקצבה הוגשה באיחור

כוכבה סבן הגיעה בשעה טובה לגיל הזכאות לקצבת זקנה. גיל זה עמד בשעתו על 66 לנשים (כיום על 67 לנשים ו 70 לגברים). אולם סבן המשיכה לעבוד וחשבה כי מאחר והיא עובדת, היא לא זכאית לקצבת זקנה. זו הייתה טעות, כי מי שכבר מצליח לשרוד בארץ רודפת אזרחיה זו ומגיע לגיל המזכה בקצבת זקנה, זכאי לה ללא תלות בהכנסתו.

כעבור מספר שנים, כאשר פרשה סופית מעבודתה, פנתה סבן לביטוח הלאומי וביקשה כי זה ישלם לה קצבת זקנה. או אז התבררה לה טעותה. היא הבינה כי הייתה זכאית לקצבה גם בתקופה שחלפה. סבן ביקשה מפקידי הביטוח הלאומי שלא ינצלו את טעותה וישלמו את המגיע לה. "כעת אני זקוקה לקצבה כאוויר לנשימה, משום שאינני מתפרנסת יותר". דבר לא עזר. היית צריכה להגיש לנו תביעה מסודרת, תוך שנה מיום שהגעת לגיל המזכה, הקשו פקידי המוסד את ליבם.

בצר לה פנתה סבן לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב. זה בראשות השופטת חנה טרכטינגוט דחה אותה. סבן לא ויתרה וערערה לבית הדין הארצי לעבודה.

עניינה הונח על שולחנם של חמישה שופטים: נשיאת בית הדין, נילי ארד, סגנה, יגאל פליטמן והשופטת ורדה וירט-ליבנה. וכן, שכחנו, היו שם עוד שני שופטים לקישוט: שלום חבשוש, נציג העובדים ויורם בליזובסקי, נציג המעבידים.

כמו דין פלילי

ניתן היה לחשוב כי הרכב כל כך מכובד יוציא פסק דין מעורר השראה, כזה הרואה את האזרח העמל כל ימיו, מפריש מפיתו מידי חודש בחודשו מאות ואלפי שקלים לביטוח הלאומי מתוך ציפייה כי בערוב ימיו זה יעמוד לימינו ולא ידקדק עמו במבוך של חוקים המתפרשים בצורה דרקונית. זה לא קרה. השופט יגאל פליטמן, שכתב את פסק הדין, חזר על אמירות חבוטות, הלקוחות מן העולם הישן, כאילו דבר לא התרחש בארץ בקיץ האחרון.

נכון, אמרה סבן הקשישה לשופט פליטמן, טעיתי כאשר לא הגשתי את התביעה לקצבה בזמן. אבל הטעות הייתה בתום לב. מתוך חוסר ידיעה. לעומת זאת, המוסד ידע כי אני זכאית לקצבה. מלוא הנתונים הרלבנטיים היו בידיו. הוא יכול היה להדריך אותי להגיש תביעה לקצבה.

ומה ענה לה השופט פליטמן? הוא שלף חזקה מהעולם הווירטואלי, חזקה אותה מעלים במשפט הפלילי, כנגד עבריינים, הטוענים כי לא ידעו שבמעשיהם הם עוברים עבירה פלילית. חזקה זו החיל השופט על המבוטחים: "על ציבור המבוטחים חלה החזקה בדבר ידיעת הדין, על מכלול זכויותיהם וחובותיהם", קובע השופט פליטמן, "אי ידיעת החוק אינה מהווה טעם לפעולה באיחור".

השופט פליטמן שכח כי החוק הפלילי מורכב מציוויים טבעיים בסיסיים, הקיימים משחר ההיסטוריה והאמורים להיות טבועים בנפשו של כל אדם באשר הוא אדם. האיסורים הפליליים מגנים עלינו כפרטים וכחברה ומאפשרים לנו קיום. לכן שם חזקת ידיעת החוק מוצדקת. גם זאת, במגבלות שהפסיקה קבעה. לעומת זאת, בתחום המשפט האזרחי הסוציאלי, אין כל הצדקה להחלת חזקת ידיעת החוק באופן דווקני וגורף. המשפט הסוציאלי מורכב מעשרות אלפי סעיפי חוק, שגם השופטים לא מוחזקים כיודעים את כולם, אפילו לא את חלקם.

האם נעשה הכל כדי ליידע את ציבור המבוטחים?

אילו השופט פליטמן היה מעיין בסעיף 14 לחוק החוזים הישראלי, הוא היה מגלה שהחוק האזרחי עצמו מכיר בטעות הנובעת מאי ידיעת החוק. ואילו היה מרחיק קרוא עד סעיף 61 לחוק החוזים הוא היה מגלה שם את האפשרות להחיל את ההכרה בטעות הנובעת מאי ידיעת החוק גם על זכויות סוציאליות.

אבל, חיפשה סבן מסילות ללב השופטים, אתם עצמכם, שופטי בית הדין הארצי, יודעים כי קיימת גם חזקה הפוכה. אתם חוזרים ומבטאים את החזקה ההפוכה בפסקי הדין שלכם במילים המרגשות עד דמעות: "המוסד לביטוח לאומי, מופקד על יישום מדיניות חברתית וביצועה. אל נכון הוא כי יעשה כל הניתן כדי ליידע את ציבור המבוטחים באשר לזכויותיהם, וחזקה עליו כי ינחה את המבוטח ויאיר עיניו".

תודה, השיב לה השופט פליטמן, אלה באמת מילים יפות, אבל תקראי אותם טוב טוב. אמרנו כי "אל נכון" שהמוסד ינחה את המבוטח. לא אמרנו שהוא חייב לעשות זאת. "ככלל, לא מוטלת חובה על המוסד ליידע את מבוטחיו בדבר זכויותיהם השונות כלפיו".

השופט פליטמן לא הסביר ואולי גם לא שם את לבו לסתירה: מדוע החזקה כי המבוטח מכיר את החוק על בוריו מחייבת את המבוטח עד כדי שלילת זכויותיו. לעומת זאת, החזקה כי "המוסד ינחה את המבוטח ויאיר את עיניו", אינה מטילה על המוסד כל חובה.

בקיצור, חבל להכביר מילים. השופט פליטמן לא חידש דבר. הוא נתן את ידו לשלילת קצבת הזקנה של סבן. הצטרפו אליו, מבלי לנמק, גם השופטים האחרים. אפילו נציג העובדים, שלום חבשוש, לא מצא לנכון להגן על עובדת שתמימותה ואמונתה במערכת גרמו לה לאבד את קצבת הזקנה.

מכאן עולה שאלה קשה: איך זה שהערכאה העליונה של בית הדין במדינה המבקשת להיות יהודית ודמוקרטית, נותנת בסוגיה כל כך חשובה, פסק דין כה דליל בחומר ובמחשבה. אין כל התייחסות לכך שקצבת הזקנה שומרת על כבוד האדם ולכן שלילתה מנוגדת לחוק יסוד כבוד האדם. אין כל התבוננות השוואתית למשפט של מדינות אחרות, בהן רואים את קצבת הזקנה כמו חיסכון בבנק או בפוליסת ביטוח, חיסכון שעומד לרשות המבוטח וכמובן אינו מתיישן. אין כל התייחסות לסמכותו הטבועה של בית המשפט להאריך מועדים הקבועים בחוק, סמכות שהוכרה אצלנו מימים ימימה.

ומה שמטריד: מישהו פה לא קורא את המפה. האם אלה המורמים מעם, היושבים על כס השיפוט, לא קוראים את מפת המחאה החברתית, או אולי אנחנו למטה, לא מבינים כי נותנים לנו להוציא קיטור ובסופו של דבר, כמאמר קוהלת, הנקרא מדי שנה בחג הסוכות: מַה-שֶּׁהָיָה, הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה, הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל-חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ".

יש חוק אין צדק: קצבת הזקנה נשללה מהקשיש

הכתבה יש חוק אין צדק: קצבת הזקנה נשללה מהקשיש , עו"ד חיים קליר , ynet, אוגוסט 2011

בביטוח הלאומי הסבירו לאדון מנטל כי יוכל לקבל קצבת זקנה רק כשיגיע לגיל 70, אולם אז התברר לו כי למעשה הוטעה והיה זכאי לקבלת קצבה כבר 5 שנים קודם. טענת השופטת כי ידיה קצרות מלהושיע, דורשת בדק בית רציני במערכת המשפט

יובל מנטל הגיע בשעה טובה לגיל 65. מנטל פנה למוסד לביטוח לאומי וביקש לקבל קצבת זקנה. אכן, הגעת לגיל פרישה הסבירו לו פקידי הביטוח הלאומי, אולם את קצבת הזקנה לא תקבל. הכנסותיך גבוהות מ"ההכנסה המרבית". תמתין בסבלנות. תגיע לגיל 70 ואז תקבל קצבת זקנה בלי קשר להכנסותיך.

מנטל סמך על פקידי הביטוח הלאומי ולא עמד על זכויותיו. הוא אפילו לא בדק מהי ההכנסה המרבית. בחמש השנים הבאות הוא המשיך לעבוד. מידי שנה דיווח על הכנסותיו. אם הפקידים ההגונים האלה יראו שירדתי אל מתחת להכנסה המרבית, חשב לתומו, בוודאי ישלמו לי את הקצבה.

איחרת את הרכבת

בהגיעו לגיל 70, פנה מנטל שוב לביטוח הלאומי וביקש לקבל את הקצבה. או אז התברר לו כי היה זכאי לקצבת זקנה גם בחמש השנים שחלפו. הכנסותיו בשנים אלה ירדו אל מתחת להכנסה המרבית. כדי לקבל מושג על מה מדובר, ההכנסה המרבית אינה בשמיים. מדובר ב- 4,735 שקל בלבד, נכון להיום.

כאשר מנטל הבין כי נפל בפח, מיהר להגיש לביטוח הלאומי תביעה לקצבת זקנה גם עבור השנים שחלפו. איחרת את הרכבת, הודיעו לו פקידי המוסד ואישרו לו תשלום עבור שנה אחת בלבד. ומה עם התשלום עבור כל השנים האחרות, מחה מנטל בזעם.

תביעה רטרואקטיבית? רק עד שנה

אני לא אקים אוהל מחאה, הודה מנטל, אבל על מערכת המשפט אני עדיין סומך. שמעתי שהגברת דורית ביניש, נשיאת העליון אמרה בהרצאה לשופטים ללכת לקראת האדם הנזקק. אני בטוח ששם ייעשה עמי צדק. מלא תקווה, שם מנטל פעמיו לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה.

מה שמחייב את השופטים, הסבירה השופטת מהא סמיר-עמאר, זה לא מה שהשופטים אומרים בהרצאות, אלא מה שהם כותבים בפסקי דין. בכל הנוגע לאיחור בהגשת תביעה לקצבת זקנה, אני כבולה בסעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי, כפי שפורש בפסקי הדין.

כאן יש לעשות אתנחתא קצרה ולהסביר: סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי, הוא סעיף חוק דרקוני, יחיד במינו, שהמחוקקים בסדום ועמורה לא היו מתביישים בו. כל אדם וגוף במשק, חשוף, בדרך כלל, לתביעות עבור תקופה רטרואקטיבית של 7 שנים. המוסד לביטוח לאומי, לעומת זאת, על פי סעיף 296 חשוף לתביעות רק עבור תקופה רטרואקטיבית של שנה.

אנו משלמים כל ימינו דמי ביטוח לאומי ובסכומים ניכרים. אם נפגר בתשלום, המוסד יוכל לתבוע מאתנו את החוב ללא כל הגבלת זמן. המוסד לעומת זאת נהנה מזכות יתר, אותו אפשר לתבוע רק שנה אחורנית.

את מי סעיף 296 מכשיל? את בני השכבות החלשות, חסרי היכולת והאמצעים לעמוד על זכויותיהם בזמן. ומי אחראי לסעיף זה בנוסחו הדרקוני? כאן צפויה לגולשים הפתעה.

סעיף 296 קיים כבר עשרות שנים. אולם בעבר הייתה בסוף הסעיף פסקה שנתנה לפקידי המוסד סמכות לאשר תביעה שהוגשה באיחור. בתי הדין לעבודה קבעו כי יש לפרש את הסמכות בהרחבה לטובת ציבור המבוטחים: גם מבוטח שהגיש תביעה באיחור זכאי לגמלה. זו תשולם לו עבור תקופה רטרואקטיבית של עד שבע שנים.

הליברליות של בתי הדין לעבודה, הייתה לצנינים דווקא בעיני ראשי המפלגות שעלו לשלטון בזכות השכבות החלשות. בינואר 1998 חתמו ראש הממשלה בנימין נתניהו מהליכוד ושר הרווחה אלי ישי מש"ס, על תיקון לסעיף 296. זכותו של מבוטח לקצבה צומצמה מתקופה רטרואקטיבית של שבע שנים לארבע שנים בלבד.

ארבע שנים מאוחר יותר, הגבילו ראש הממשלה אריאל שרון ושר האוצר סילבן שלום, שניהם באותה עת עדיין מטעם הליכוד, עוד יותר את זכויות המבוטחים. הם תיקנו שוב את סעיף 296. הפעם צומצמה זכותו של המבוטח לקבל גמלה רק עבור תקופה שאינה עולה על שנה אחורנית.

מערכת המשפט צריכה לעבור בדק בית

בתי הדין לעבודה, למרבה הצער, התיישרו עם מגמת הפוליטיקאים. הם יכלו לפרש את התיקון לחוק כך שאמנם למוסד לביטוח לאומי אין סמכות להעניק קצבה לתקופה העולה על שנה אחורנית אך להם, לשופטים, יש סמכות להאריך את התקופה. אולם הם לא עשו זאת.

וכיצד תירצו השופטים את העובדה שהם פוגעים בזכויות סוציאליות שאנשים שילמו עבורן עשרות בשנים? אנחנו לא שוללים את הזכאות לקצבה, אמרו השופטים, אנחנו שוללים רק את הזכאות לתשלום הקצבה. כמו בבדיחה על הפוליטיקאי שהבטיח אבל לא הבטיח לקיים. הנה כי כן, אמרה השופטת מהא סמיר-עמאר למנטל, לצערי אני כבולה בפסיקת עמיתי בבתי הדין לעבודה ולא אוכל לאשר לך את תשלום קצבת הזקנה עבור השנים הקודמות.

ומה עם העובדה שפקידי המוסד הטעו אותי לחשוב כי הם ישלמו לי קצבת זקנה ברגע שהכנסותיי ירדו אל מתחת להכנסה המרבית? מבוטחים רבים העלו את הטענה כי הוטעו על ידי פקידי המוסד, ענתה לו השופטת, גם על כך מצאו עמיתי השופטים תשובה במהלך השנים: "הביטוח הלאומי הינו ביטוח סוציאלי ואיננו שירות סוציאלי. ראוי שהמוסד לביטוח לאומי, בתוקף תפקידו ומעמדו כגוף המופקד על הענקת זכויות סוציאליות לציבור, יפעל להרחבת הידע של ציבור המבוטחים באשר לזכויותיהם. עם זאת, לא מוטלת על המוסד כל חובה חוקית לעשות כן".

אתם מבינים את האבחנה הדקיקה? שופטינו הטובים חושבים כי ראוי שהביטוח הלאומי ינהג בהגינות וביושר, אבל לא מוטלת עליו חובה לעשות זאת.

בסופו של דיון, יצא מנטל מבית הדין לעבודה ללא קצבת הזקנה שלו, למרות שאין חולק כי היה זכאי לה.

ואני חושב כי מערכת משפט הנותנת גושפנקא לגזלת קצבת זקנה מקשיש תם וישר שכל כך זקוק לה, צריכה לעבור בדק בית רציני ביותר. משהו במערכת המשפט שלנו לא עובד.

לקחת הם יודעים: לא קיבלה קצבת זקנה במשך 17 שנים מהמוסד לביטוח לאומי

הכתבה לקחת הם יודעים: לא קיבלה קצבת זקנה במשך 17 שנים מהמוסד לביטוח לאומי , אורלי וילנאי , יוני 2011

המוסד לביטוח לאומי, שרודף אחר החייבים לו, מתנער מחובותיו. אורה אלישע לא קיבלה קצבת זקנה במשך 17 שנים, "מפני שלא ביקשה", אבל היא תקבל החזר רק על שנה אחת

אילולא אותו אחר צהריים שבו שוחחה אורה אלישע עם כלתה רעיה, ייתכן שהיא לא היתה יודעת עד היום שהמוסד לביטוח לאומי מחזיק בכסף שלה ולא מתכוון לשחרר. הסיפור של הגברת אלישע כל כך מעצבן, שהיא עצמה עדיין מסרבת להאמין שהוא נכון, למרות המכתבים מהביטוח הלאומי, שמספרים את הסיפור שחור על גבי לבן.

אורה אלישע היא כמעט בת 77 ואלמנה ב-30 השנים האחרונות. אין לאלישע פנסיה, ומאז שהגיעה לגיל זיקנה היא חיה מקצבת שאירים, 1,600 שקלים בחודש, ומהכנסות מדירה קטנה שבבעלותה, שהיא משכירה. באותה שיחה מקרית בחודש אפריל, שאלה אותה כלתה האם היא מקבלת קצבת זקנה. "אני מאמינה שכן", ענתה אורה, "אם מגיע בוודאי משלמים לי". רעיה אלישע, שסומכת פחות על מערכות הצדק במדינת ישראל, ניגשה לבדוק.

באתר של המוסד לביטוח לאומי היא מצאה שקצבת זקנה בתוספת קצבת שאירים, מעניקות סכום גדול יותר מזה המשולם לחמותה, גם אחרי קיזוז שנעשה בין שתי קצבאות וגם אחרי הורדת התשלומים לביטוח הלאומי עצמו.

השלב הבא היה פנייה רשמית אל הביטוח הלאומי. שם התברר שאורה אלישע הפנסיונרית זכאית לקצבת זיקנה כבר 17 שנים, אולם אינה מקבלת אותה בפועל, מהסיבה הפשוטה שהיא שלא פנתה בבקשה רשמית לקבל את הקצבה. נניח שאת ההסבר הזה עוד אפשר היה לבלוע למרות חוסר הרלוונטיות שלו - הרי בביטוח הלאומי יודעים היטב מתי אדם מגיע לגיל זיקנה ויכולים להתחיל לשלם לו מיד גם ללא בקשה, מה גם שמדובר בכספי ביטוח שעליו שילם כל חייו, אבל ההתפתחות הבאה חמורה הרבה יותר.

לכאורה, מגיע לאורה אלישע החזר בעבור 17 שנים, אולם בביטוח הלאומי מוכנים לשלם לה רק בעבור 12 חודשים, לא יום אחד יותר. למה? ככה, כי זה החוק אומרים שם. אפשר לשער שאילו היא עצמה היתה צוברת חוב לביטוח הלאומי במשך 17 שנים, לא היו מוותרים לה על שקל. איכשהו תמיד זה עובד הפוך כשהם אלה שאמורים לשלם את הכסף.

תמונת המצב נכון להיום היא כזאת: אורה אלישע מקבלת מהביטוח הלאומי 2,300 שקלים בחודש, 700 שקלים יותר מהסכום שקיבלה קודם, ובעבורה מדובר בתוספת משמעותית ביותר. אולם אם מכפילים את הסכום הזה ב-17 שנים, מקבלים יותר מ-100 אלף שקלים ואפשר רק לדמיין כמה היו משתפרים חייה אם הביטוח הלאומי היה משלם את החוב כולו, או במלים אחרות: משלם לה את מה שמגיע לה.

אורה אלישע ממשיכה בינתיים לשלם לביטוח הלאומי, הסכום פשוט יורד מקצבת השאירים שלה. "אין לנו כסף לעורך דין וגם לא כוח לתבוע", אומרות רעיה ואורה. ואורה מוסיפה: "מי יודע כמה אנשים בישראל נמצאים במצב הזה, כמה כסף חוסך הביטוח הלאומי. קיבלתי תעודת אזרח ותיק כשהגעתי לגיל הפנסיה. אם המדינה יודעת בת כמה אני, למה אי אפשר להעביר את הקצבה מיד? כשנודע לי שזה המצב, פשוט ישבתי ובכיתי, זה מעליב".

במוסד לביטוח לאומי מתעקשים שזהו החוק. "התביעה לקצבת זקנה לתקופה הקודמת נדחתה לפי סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי התשנ"ה, 1995", נמסר בתגובה מהביטוח הלאומי. "על פי החוק, לא תשולם גמלה בעבור תקופה העולה על 12 חודשים שקדמו לחודש, שבו הוגשה התביעה". הם הוסיפו עם זאת, כי אפשר לערער על ההחלטה בבית הדין לעבודה.

הואיל וקרוב לוודאי שאלישע אינה היחידה, אולי זה המקום להגיש תביעה ייצוגית בשמם של מי יודע כמה קשישים, ששילמו כל חייהם לביטוח הלאומי, אבל גם הכסף וגם המידע נלקחו מהם.

ואולי אפשר לצפות לפתרון משר הרווחה, משה כחלון, שיודע לעמוד איתן מול בעלי ההון ומתכוון עכשיו להנגיש את המערכת שהוא אמון על שירותיה. בשבועות האחרונים הצהיר באוזנינו כי ברצונו להביא לכך שלא רק שהציבור יהיה מודע לזכויותיו, אלא שהזכויות ירדפו אחרי הזכאים. זה מקום טוב להתחיל בו - שקצבאות זיקנה יגיעו לידי הזכאים להן מבלי שיצטרכו לבקש.

מעקב אחרי ניצולי השואה | אם כבר מחליטים על הטבה לחולי סרטן - למה לטרטר אותם?

ש"מ, ניצולת שואה שמשרד האוצר מכיר בה כנכה 37.5%, מבקשת לא להיחשף בשמה המלא, אולם היא מודעת היטב לחשיבות חשיפת הסוגיה שעליה היא נלחמת. ש"מ חולה בסרטן. באחרונה קיבלה כמו ניצולי שואה רבים אחרים עדכון ממרכז המידע של המשרד לאזרחים ותיקים, בדבר הזכויות של ניצולי שואה.

בעדכון נכתב, בין היתר, כי חולי סרטן גרורתי, אשר למחלתם יש קשר לאירועי השואה, יוכרו כנכים ב-100%. ש"מ מיהרה לפנות אל הרשות לזכויות ניצולי השואה באוצר, וצירפה את אישור בית החולים שבו היא מטופלת על מנת לממש את זכויותיה. אלא שבקשתה נדחתה בטענה שהיא לא הוכיחה שמחלת הסרטן היא תוצאה של מרדיפות הנאצים.

"מאין רוצים שאוכיח כי חליתי בסרטן בגיל גבורות כתוצאה מהיותי קורבן שואה בגיל 16", היא שואלת. "אם קבעה ועדה קשר בין המחלות האלה לשואה, מדוע אנו צריכים לשוב ולהוכיח אותו?"

ואנחנו תוהים: למה להמשיך ולטרטר את האנשים האלה גם כשהמדינה כבר מחליטה ללכת לקראתם? כמה רחוק יכולה ללכת אשה בת 80, חולת סרטן שנושאת את צלקות השואה על גופה ונפשה עד היום, כדי להוכיח עוד משהו למדינה, ואיך זה שאיש שם לא רואה כמה זה אבסורדי.

*
חלפו שמונה שבועות מאז הבטיח האלוף (במיל') אלעזר שטרן, יו"ר הקרן לרווחה לנפגעי השואה בישראל, לאחד את רשימות הניצולים למען יוכלו לממש את זכויותיהם, ושום דבר לא קרה.

לקחת הם יודעים: לא קיבלה קצבת זקנה במשך 17 שנים מהמוסד לביטוח לאומי

הכתבה לקחת הם יודעים: לא קיבלה קצבת זקנה במשך 17 שנים מהמוסד לביטוח לאומי , אורלי וילנאי , יוני 2011

המוסד לביטוח לאומי, שרודף אחר החייבים לו, מתנער מחובותיו. אורה אלישע לא קיבלה קצבת זקנה במשך 17 שנים, "מפני שלא ביקשה", אבל היא תקבל החזר רק על שנה אחת

אילולא אותו אחר צהריים שבו שוחחה אורה אלישע עם כלתה רעיה, ייתכן שהיא לא היתה יודעת עד היום שהמוסד לביטוח לאומי מחזיק בכסף שלה ולא מתכוון לשחרר. הסיפור של הגברת אלישע כל כך מעצבן, שהיא עצמה עדיין מסרבת להאמין שהוא נכון, למרות המכתבים מהביטוח הלאומי, שמספרים את הסיפור שחור על גבי לבן.

אורה אלישע היא כמעט בת 77 ואלמנה ב-30 השנים האחרונות. אין לאלישע פנסיה, ומאז שהגיעה לגיל זיקנה היא חיה מקצבת שאירים, 1,600 שקלים בחודש, ומהכנסות מדירה קטנה שבבעלותה, שהיא משכירה. באותה שיחה מקרית בחודש אפריל, שאלה אותה כלתה האם היא מקבלת קצבת זקנה. "אני מאמינה שכן", ענתה אורה, "אם מגיע בוודאי משלמים לי". רעיה אלישע, שסומכת פחות על מערכות הצדק במדינת ישראל, ניגשה לבדוק.

באתר של המוסד לביטוח לאומי היא מצאה שקצבת זקנה בתוספת קצבת שאירים, מעניקות סכום גדול יותר מזה המשולם לחמותה, גם אחרי קיזוז שנעשה בין שתי קצבאות וגם אחרי הורדת התשלומים לביטוח הלאומי עצמו.

השלב הבא היה פנייה רשמית אל הביטוח הלאומי. שם התברר שאורה אלישע הפנסיונרית זכאית לקצבת זיקנה כבר 17 שנים, אולם אינה מקבלת אותה בפועל, מהסיבה הפשוטה שהיא שלא פנתה בבקשה רשמית לקבל את הקצבה. נניח שאת ההסבר הזה עוד אפשר היה לבלוע למרות חוסר הרלוונטיות שלו - הרי בביטוח הלאומי יודעים היטב מתי אדם מגיע לגיל זיקנה ויכולים להתחיל לשלם לו מיד גם ללא בקשה, מה גם שמדובר בכספי ביטוח שעליו שילם כל חייו, אבל ההתפתחות הבאה חמורה הרבה יותר.

לכאורה, מגיע לאורה אלישע החזר בעבור 17 שנים, אולם בביטוח הלאומי מוכנים לשלם לה רק בעבור 12 חודשים, לא יום אחד יותר. למה? ככה, כי זה החוק אומרים שם. אפשר לשער שאילו היא עצמה היתה צוברת חוב לביטוח הלאומי במשך 17 שנים, לא היו מוותרים לה על שקל. איכשהו תמיד זה עובד הפוך כשהם אלה שאמורים לשלם את הכסף.

תמונת המצב נכון להיום היא כזאת: אורה אלישע מקבלת מהביטוח הלאומי 2,300 שקלים בחודש, 700 שקלים יותר מהסכום שקיבלה קודם, ובעבורה מדובר בתוספת משמעותית ביותר. אולם אם מכפילים את הסכום הזה ב-17 שנים, מקבלים יותר מ-100 אלף שקלים ואפשר רק לדמיין כמה היו משתפרים חייה אם הביטוח הלאומי היה משלם את החוב כולו, או במלים אחרות: משלם לה את מה שמגיע לה.

אורה אלישע ממשיכה בינתיים לשלם לביטוח הלאומי, הסכום פשוט יורד מקצבת השאירים שלה. "אין לנו כסף לעורך דין וגם לא כוח לתבוע", אומרות רעיה ואורה. ואורה מוסיפה: "מי יודע כמה אנשים בישראל נמצאים במצב הזה, כמה כסף חוסך הביטוח הלאומי. קיבלתי תעודת אזרח ותיק כשהגעתי לגיל הפנסיה. אם המדינה יודעת בת כמה אני, למה אי אפשר להעביר את הקצבה מיד? כשנודע לי שזה המצב, פשוט ישבתי ובכיתי, זה מעליב".

במוסד לביטוח לאומי מתעקשים שזהו החוק. "התביעה לקצבת זקנה לתקופה הקודמת נדחתה לפי סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי התשנ"ה, 1995", נמסר בתגובה מהביטוח הלאומי. "על פי החוק, לא תשולם גמלה בעבור תקופה העולה על 12 חודשים שקדמו לחודש, שבו הוגשה התביעה". הם הוסיפו עם זאת, כי אפשר לערער על ההחלטה בבית הדין לעבודה.

הואיל וקרוב לוודאי שאלישע אינה היחידה, אולי זה המקום להגיש תביעה ייצוגית בשמם של מי יודע כמה קשישים, ששילמו כל חייהם לביטוח הלאומי, אבל גם הכסף וגם המידע נלקחו מהם.

ואולי אפשר לצפות לפתרון משר הרווחה, משה כחלון, שיודע לעמוד איתן מול בעלי ההון ומתכוון עכשיו להנגיש את המערכת שהוא אמון על שירותיה. בשבועות האחרונים הצהיר באוזנינו כי ברצונו להביא לכך שלא רק שהציבור יהיה מודע לזכויותיו, אלא שהזכויות ירדפו אחרי הזכאים. זה מקום טוב להתחיל בו - שקצבאות זיקנה יגיעו לידי הזכאים להן מבלי שיצטרכו לבקש.

מעקב אחרי ניצולי השואה | אם כבר מחליטים על הטבה לחולי סרטן - למה לטרטר אותם?

ש"מ, ניצולת שואה שמשרד האוצר מכיר בה כנכה 37.5%, מבקשת לא להיחשף בשמה המלא, אולם היא מודעת היטב לחשיבות חשיפת הסוגיה שעליה היא נלחמת. ש"מ חולה בסרטן. באחרונה קיבלה כמו ניצולי שואה רבים אחרים עדכון ממרכז המידע של המשרד לאזרחים ותיקים, בדבר הזכויות של ניצולי שואה.

בעדכון נכתב, בין היתר, כי חולי סרטן גרורתי, אשר למחלתם יש קשר לאירועי השואה, יוכרו כנכים ב-100%. ש"מ מיהרה לפנות אל הרשות לזכויות ניצולי השואה באוצר, וצירפה את אישור בית החולים שבו היא מטופלת על מנת לממש את זכויותיה. אלא שבקשתה נדחתה בטענה שהיא לא הוכיחה שמחלת הסרטן היא תוצאה של מרדיפות הנאצים.

"מאין רוצים שאוכיח כי חליתי בסרטן בגיל גבורות כתוצאה מהיותי קורבן שואה בגיל 16", היא שואלת. "אם קבעה ועדה קשר בין המחלות האלה לשואה, מדוע אנו צריכים לשוב ולהוכיח אותו?"

ואנחנו תוהים: למה להמשיך ולטרטר את האנשים האלה גם כשהמדינה כבר מחליטה ללכת לקראתם? כמה רחוק יכולה ללכת אשה בת 80, חולת סרטן שנושאת את צלקות השואה על גופה ונפשה עד היום, כדי להוכיח עוד משהו למדינה, ואיך זה שאיש שם לא רואה כמה זה אבסורדי.

*
חלפו שמונה שבועות מאז הבטיח האלוף (במיל') אלעזר שטרן, יו"ר הקרן לרווחה לנפגעי השואה בישראל, לאחד את רשימות הניצולים למען יוכלו לממש את זכויותיהם, ושום דבר לא קרה.

הפסקת תשלום דמי אבטלה לבן 65 שטרם הגיע לגיל פרישה - מדוח שנתי 32 נציבות תלונות הציבור

התלונה

1. המתלונן הגיש בספטמבר 2004 לנציבות תלונות הציבור (להלן - הנציבות) תלונה על המוסד לביטוח לאומי (להלן - המוסד). ואלה פרטי התלונה:
(א) המתלונן הגיש למוסד בפברואר 2004 תביעה לתשלום דמי אבטלה ותביעתו אושרה. על פי הודעת המוסד הוא היה זכאי לקבל את דמי האבטלה במשך 175 ימים.
(ב) ביולי 2004, סמוך לפני שמלאו למתלונן 65 שנה, הוא קיבל מהמוסד הודעה על הפסקת תשלום דמי האבטלה, אף שבאותו מועד טרם הסתיימה תקופת זכאותו לקבלם - הוא קיבל דמי אבטלה עבור 116 מ-175 ימי זכאותו. כמו כן הודיע לו המוסד שזכאותו לקצבת זקנה תיבחן רק כשימלאו לו 65 שנים וארבעה חודשים, לאמור בנובמבר 2004.
2. בתלונתו לנציבות קבל המתלונן על שבחודשים יולי עד נובמבר 2004 לא קיבל לא דמי אבטלה ולא קצבת זקנה.

בירור התלונה

1. (א) בסעיפים 158 ו-160 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן - חוק הביטוח הלאומי), בנוסחם כפי שהיה עד ינואר 2004, נקבע כי לעניין ביטוח אבטלה, "מבוטח" הוא תושב ישראל או תושב ארעי שמלאו לו 18 שנה וטרם מלאו לו 65 שנה, וכי למבוטח מובטל שהתמלאו לגביו התנאים הקבועים בחוק לתשלום דמי אבטלה, ומלאו לו 20 שנה וטרם מלאו לו 65 שנה, ישולמו דמי אבטלה.
סעיף 245 לחוק הביטוח הלאומי קבע בעניין קצבת זקנה כי גבר בן 70 זכאי לקצבה, ואם הכנסתו בשנת המס אינה עולה על ההכנסה המרבית - הוא זכאי לקצבה כבר מגיל 65.

מהסעיפים האמורים עולה, כי עד ינואר 2004 היה ניתן לקבל דמי אבטלה עד גיל 65, ומגיל זה היה ניתן לקבל קצבת זקנה, בכפוף למבחן הכנסה.
(ב) ב-7.1.04 התקבל בכנסת חוק גיל פרישה, התשס"ד-2004 (להלן - חוק גיל פרישה). בחוק זה נקבע כי גיל הפרישה של גבר שנולד עד יוני 1939 הוא 65 שנה, ואילו גיל הפרישה של מי שנולד בחודשים יולי ואוגוסט 1939 הוא 65 שנים ו-4 חודשים.
(ג) בחוק גיל פרישה גם תוקנו, בין היתר, סעיפים 158, 160 ו-245 לחוק הביטוח הלאומי, ונקבע בהם שהזכאות לדמי אבטלה היא עד לגיל הפרישה שנקבע בחוק גיל פרישה, ואילו הזכאות לקצבת זקנה היא מגיל הפרישה שנקבע בחוק האמור ואילך.
(ד) על פי סעיף 33 לחוק גיל פרישה, יחולו הוראות החוק בעניין דמי אבטלה על מי ש"התאריך הקובע" שלו (דהיינו היום הראשון לחודש שבו התחילה תקופת האבטלה שלו) הוא הָחֵל ביום תחילת חוק גיל פרישה, שנקבע ל-1.4.04, ואילו הוראות החוק בעניין תשלום קצבת זקנה יחולו על גמלאות המשתלמות החל ביום תחילת חוק גיל פרישה.
2. המתלונן נולד ביולי 1939, ולפיכך גיל הפרישה שלו על פי הוראות חוק גיל פרישה הוא 65 שנים ו-4 חודשים. "התאריך הקובע" של המתלונן לעניין דמי אבטלה היה היום הראשון לחודש שבו החל לקבל דמי אבטלה, דהיינו 1.2.04. מאחר שבחוק גיל פרישה נקבע, כאמור, שלעניין דמי אבטלה יחול החוק רק על מי ש"התאריך הקובע" שלו הוא מ-1.4.04 ואילך, המשיך לחול על המתלונן לעניין זה המצב המשפטי שהיה קיים לפני תחילת חוק גיל פרישה, והוא היה זכאי לדמי אבטלה עד גיל 65. ואולם הוראות חוק גיל הפרישה לעניין הגיל שממנו אפשר לקבל קצבת זקנה כן חלו עליו, ולפיהן הוא היה זכאי לקצבת זקנה רק מגיל הפרישה שנקבע לגביו בחוק גיל פרישה, דהיינו מגיל 65 שנים וארבעה חודשים.
כתוצאה מכך לא שולמה למתלונן כל גמלה מיולי עד נובמבר 2004 אף על פי שלא תמה התקופה שעבורה הוא היה זכאי לדמי אבטלה על פי החוק.

תוצאות הבירור

1. הנציבות הסבה את תשומת לבה של היועצת המשפטית של המוסד למצב הדברים האמור. בתשובה הודיעה היועצת המשפטית לנציבות כי מנסחי חוק גיל פרישה לא היו ערים לבעיה שתוארה לעיל: לפי ההיגיון העומד בבסיס חוק הביטוח הלאומי, ישולמו דמי אבטלה לזכאי להם כל עוד הוא "בגיל עבודה". לפיכך, משנדחה גיל הפרישה של אדם, היה מקום לדחות גם את המועד האחרון לתשלום דמי אבטלה עבורו, ובוודאי שלא הייתה כוונה לגרום לתוצאה כמו במקרה של המתלונן.
היועצת המשפטית הודיעה לנציבות כי תפעל לתקן את הוראות סעיף 33 לחוק גיל פרישה, כדי שבנסיבות דומות לאלה של המתלונן יהיה ניתן להמשיך לשלם דמי אבטלה לזכאי עד מועד תחילת הזכאות לקצבת זקנה.
2. נציב תלונות הציבור הצביע לפני המוסד על הצורך לפעול לזירוז התיקון המוצע לחוק גיל פרישה, ואכן בחוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2005 (תיקוני חקיקה), התשס"ה-2005, שהתקבל בכנסת ביום 29.3.05, תוקן סעיף 33 לחוק גיל פרישה ונקבע שמי שנפסקה זכאותו לקבלת דמי אבטלה רק מחמת הגיעו לגיל 65 והוא טרם הגיע לגיל פרישה, ימשיך לקבל דמי אבטלה עד הגיעו לגיל פרישה. תחולת הסעיף היא למפרע ממועד כניסתו לתוקף של חוק גיל פרישה.
3. המוסד הודיע לנציבות כי הוא פועל לתשלום דמי אבטלה לפי התיקון בחוק גיל פרישה.

הפסקת תשלום קצבת זקנה שלא כדין - מדו"ח שנתי 33 נציבות תלונות הציבור

התלונה

המתלונן הגיש לנציבות תלונות הציבור (להלן - הנציבות) במרס 2006 תלונה על המוסד לביטוח לאומי (להלן - המוסד), ולפיה המוסד הפסיק לשלם לו את קצבת הזקנה (להלן - הקצבה), המשולמת לו מאז מלאו לו 70 שנה, ופניותיו למוסד לבירור הנושא ולחידוש הקצבה לא נענו.

בירור התלונה

1. (א) סעיף 245(א)(1) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן - החוק), קובע כי קצבת זקנה תשולם לגבר בהגיעו לגיל 70, ואולם אם הכנסתו מעבודה או ממשלח יד בשנת מס אינה עולה על ההכנסה המרבית (כהגדרתה בסעיף) - הוא יוכל לקבל את הקצבה כבר עם הגיעו לגיל פרישה .
(ב) על פי סעיף 249(א) לחוק, גבר שהגיע לגיל פרישה ויש לו הכנסה מעבודה או ממשלח יד העולה על "ההכנסה המרבית" לא יהיה זכאי לקצבת זקנה, ואולם לקצבה שתשולם לו מהמועד שהוא יהיה זכאי לה תתווסף תוספת דחיית קצבה של 5% עבור כל שנה שבה היו הכנסותיו גבוהות מההכנסה המרבית; תוספת זו תינתן עבור חמש שנים לכל היותר.

2. בתשובה לפניית הנציבות מסר המוסד כדלקמן:
(א) המתלונן הגיש למוסד במאי 2005 תביעה לקצבת זקנה, והמוסד החל לשלם לו את הקצבה ב-1.7.05, מועד מלאות לו 70.
(ב) על פי הנתונים על הכנסות המתלונן ממשלח יד בשנים 2000-2003, שהתקבלו במוסד מרשות המסים, אושרה למתלונן תוספת דחיית קצבה עבור ארבע שנים. מאחר שבמועד שבו הגיש המתלונן את תביעתו לקצבה טרם קיבל המוסד מרשות המסים נתונים על הכנסותיו בשנת 2004, פנה המוסד אל המתלונן ביוני, ביולי ובאוגוסט 2005 בבקשה להמציא לו מסמכים המעידים על הכנסות אלה, כדי שיוכל לקבוע אם הוא זכאי לקצבה עבור שנת 2004 (בשל הכנסה ממשלח יד שאינה חורגת מההכנסה המרבית) או לתוספת דחיית קצבה עבור אותה שנה.
המתלונן לא השיב לפניות המוסד, ועקב כך הפסיק המוסד ב-1.12.05 לשלם לו את הקצבה. עובדת המוסד שטיפלה בתביעת המתלונן הסבירה לנציבות כי הפסיקה את תשלום הקצבה כדי להאיץ במתלונן להשיב על פניותיה, ולטענתה היא הייתה רשאית לעשות כן נוכח אי-שיתוף הפעולה של המתלונן.

(ג) ב-7.3.06 התקבלו במוסד מרשות המסים נתונים על הכנסות המתלונן בשנת 2004, ונמצא כי הכנסות אלה מזכות אותו בתוספת דחיית קצבה גם עבור אותה שנה. לפיכך חידש המוסד את תשלום הקצבה למתלונן וקבע שהוא זכאי לתוספת דחיית קצבה עבור חמש שנים; ואולם בשל טעות לא נרשם במחשב המוסד שהעילה להפסקת הקצבה בוטלה, והדבר גרם לעיכוב של חודש נוסף בתשלום הקצבה למתלונן.

תוצאות הבירור

1. הנציבות מצאה את התלונה מוצדקת.
משמלאו למתלונן 70 שנה הוא היה זכאי לקבל את הקצבה ללא קשר להכנסותיו, והיא אמנם אושרה לו. המסמכים שביקש המוסד מהמתלונן נועדו רק כדי לבדוק אם הוא היה זכאי לקצבה בשנה שקדמה להגשת תביעתו או לתוספת דחיית קצבה עבור אותה שנה. לפיכך אי-מסירת המסמכים הייתה אמורה לגרום לכל היותר לאי-תשלום תוספת דחיית קצבה למתלונן עבור שנת 2004, ובוודאי לא להפסקת תשלום הקצבה.
רכזת בכירה באגף זקנה ושאירים במוסד אישרה כי ההחלטה להפסיק את תשלום הקצבה בנסיבות האמורות הייתה שגויה.
2. הנציבות העירה למוסד שעליו לדאוג לכך שמקרים דומים לא יישנו.

אי-תשלום הפרשי הצמדה בעת החזר דמי ביטוח בריאות שנוכו בטעות - מדו"ח שנתי 36 של נציבות תלונות הציבור

במאי 2008 התברר למוסד לביטוח לאומי כי מינואר 2000 ועד אפריל 2008 הוא ניכה מקצבת הזקנה של המתלוננת דמי ביטוח בריאות אף שהיא לא הייתה חייבת בתשלומם. המוסד החזיר למתלוננת את הכספים שניכה ממנה, אך בערכם הנומינלי. המתלוננת ביקשה מהמוסד תוספת של הפרשי הצמדה בגין הכספים שלא החזיר לה במועד, אך לטענתה המוסד דחה את בקשתה ללא כל נימוק.
בתחילה הודיע המוסד לנציבות כי לא ניתן להיענות לבקשתה של המתלוננת מאחר שהוא אינו גובה הפרשי הצמדה בעת גביית דמי ביטוח בריאות ששולמו באיחור ולכן גם אינו מחזיר דמי ביטוח שנגבו בטעות בתוספת הפרשי הצמדה.
הנציבות הסבה את תשומת לבו של המוסד לכך שלפי סעיף 15(א) לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 (להלן - חוק ביטוח בריאות), על הגבייה והתשלום של דמי ביטוח בריאות חלות הוראות חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, ולכך שעל פי סעיף 362 לחוק הביטוח הלאומי, אם נדרש המוסד להחזיר תשלומי יתר של דמי ביטוח ששולמו לו על פי דרישתו, יוחזר התשלום בתוספת הפרשי הצמדה, בהתאם לתנאים הקבועים בסעיף.
בעקבות התערבות הנציבות שב המוסד ובדק את עניינה של המתלוננת והחליט לשלם לה הפרשי הצמדה על הסכום שהחזיר לה. בעקבות כך זוכה חשבונה של המתלוננת בסכום של 1,637 ש"ח ועניין תלונתה בא על תיקונו לשביעות רצונה.
(תלונה 400197)