וואלה חדשות - ינואר 2015 - העובדת הסוציאלית ענת שליו מסבירה מדוע העובדות הסוציאליות אלימות.
מדובר בעובדות רווחה בעלות כוח שררה ללא כל אחריות על השלכות מעשיהן, התולשות בכפייה קשישים וילדים מביתם ומשפחתם בדלתיים סגורות ללא ראיות ומפקירות אותם במוסדות רווחה כאלו ואחרים לאונס והתעללות.
כיצד ייתכן שפקידות סעד ועובדות סוציאליות זוכות לקיתונות של בוז ושנאה מהמטופלים שלהם, גברים ונשים ללא הבדל, ואין לכך אח ורע באף מדינה בעולם, יכולות העו"ס להמשיך ולטעון שהן עובדות 'עבודת קודש לרווחת החברה'?
בעוד האירופים דוגלים בהעצמת המשפחות, תמיכה בקהילה, עזרה בסעד כספי, צמצום הוצאת הילדים מהבית עד כדי סגירת הפנימיות, וכן במשמורת משותפת על הילדים והנגשת ילדי הגירושין לשני ההורים, בישראל הגישה הפוכה, כפי שמייצגת אותה עו"ס ענת שליו.
בישראל אומצה גישה פטרנליסטית-סטליניסטית שלפיה העובדות הסוציאליות נהנות מחופש פעולה, חסינות ללא ביקורת, לעשות ככל העולה על רוחן, כאשר הדגש הוא שהעו"ס משמשות כשוטרות קהילתיות נגד ההורים ונגד הקהילות, ולא כסוכנות רווחה למען המטופלים.
בישראל המטופלים הם אוייבי הרווחה, בעוד שבאירופה המטופלים הם במורד העשייה למענם.
בישראל, תפקידן של העו"ס הוא לאכלס פנימיות על פי תקנים, לאכלס מכלאות קשר ברוטליות ולהעצים את העוני והמצוקה ע"י התערבות ברוטלית ביחסי ההורים והילדים, תוך שהן יוזמות פעולות לניתוק אבות מילדים בשעת הגירושין, ואחר כך כשהאם הופכת חד הורית, והגבר אינו יכול לשלם את המזונות שהבטיחו לה, באה העו"ס לחוק הנוער ומוציאה ממנה את ילדיה.
לא לחינם טוענים הגברים בישראל שעבודת פקידות הסעד דומה לסלקציה על הרמפות באושוויץ.
גם שם הפרידו גברים לצד אחד, ונשים וילדים לצד שני, באצעות הפחדות, איומים, ופעולות אלימות.
באירופה אין צורך בוועדה למיגור העוני משתי סיבות:
אחת, היא כי רמת מחירי מוצרי הצריכה נמוכים, שכן אין שם הגנה על קרטלים ומונופולים בתחום המזון והשיווק, ולכן העניים משלמים פחות כסף על מה שנדרש למחייתם, כך שיותר קל להם להתקיים.
פירושו של דבר שאת מיגור העוני לא פותרים באמצעות עובדות סוציאליות, אלא באמצעות כלכלנים שיפעלו להורדת המכס ולהגברת התחרות על מוצרי הצריכה.
שנית, באירופה פותרים בעיות של עוני באמצעות תמיכה כלכלית בהורים החלשים.
מי שאין לו כסף למחייה מקבל ביטוח לאומי ברמה שמספיקה למחייה. בישראל לעומת זאת הקצבאות הן בדיחה ולעג לרש. מי שיש לו זכאות להנחות נתקל בחומה בצורה מפני מימוש הזכאויות. באירופה אין צורך בעובדת סוציאלית כדי לקבל אישורים להנחות וקצבאות. פשוט ניגשים לביטוח הלאומי וממלאים טפסים.
בישראל העו"ס הפכו עצמן מתווכות בין רשויות המדינה לבין האזרחים, וכל זאת כדי לייצר לעצמן עבודה.
מי שמחולל ומייצר עוני, ועוני קשה ומחפיר הן פקידות הסעד והעובדות הסוציאליות, כאשר הן מאיימות על ההורים בהוצאה מהבית או בניתוק אבא מילדיו, מאלצות את ההורים להשקיע עשרות אלפי שקלים לשכור עורכי דין להתגונן מפניהן, ולשלם עשרות אלפי שקלים על אבחונים פסיכולוגים, הדרכות, טיפולים, שאינם שווים את קליפת השום, אבל על מנת להתגונן מדיקטטורת העו"ס, אותם הורים לוקחים הלוואות ושוקעים לתוך בור כלכלי שממנו לעולם לא יצאו, עד ארון הקבורה.
מדובר בעובדות רווחה בעלות כוח שררה ללא כל אחריות על השלכות מעשיהן, התולשות בכפייה קשישים וילדים מביתם ומשפחתם בדלתיים סגורות ללא ראיות ומפקירות אותם במוסדות רווחה כאלו ואחרים לאונס והתעללות.
כיצד ייתכן שפקידות סעד ועובדות סוציאליות זוכות לקיתונות של בוז ושנאה מהמטופלים שלהם, גברים ונשים ללא הבדל, ואין לכך אח ורע באף מדינה בעולם, יכולות העו"ס להמשיך ולטעון שהן עובדות 'עבודת קודש לרווחת החברה'?
בעוד האירופים דוגלים בהעצמת המשפחות, תמיכה בקהילה, עזרה בסעד כספי, צמצום הוצאת הילדים מהבית עד כדי סגירת הפנימיות, וכן במשמורת משותפת על הילדים והנגשת ילדי הגירושין לשני ההורים, בישראל הגישה הפוכה, כפי שמייצגת אותה עו"ס ענת שליו.
בישראל אומצה גישה פטרנליסטית-סטליניסטית שלפיה העובדות הסוציאליות נהנות מחופש פעולה, חסינות ללא ביקורת, לעשות ככל העולה על רוחן, כאשר הדגש הוא שהעו"ס משמשות כשוטרות קהילתיות נגד ההורים ונגד הקהילות, ולא כסוכנות רווחה למען המטופלים.
בישראל המטופלים הם אוייבי הרווחה, בעוד שבאירופה המטופלים הם במורד העשייה למענם.
בישראל, תפקידן של העו"ס הוא לאכלס פנימיות על פי תקנים, לאכלס מכלאות קשר ברוטליות ולהעצים את העוני והמצוקה ע"י התערבות ברוטלית ביחסי ההורים והילדים, תוך שהן יוזמות פעולות לניתוק אבות מילדים בשעת הגירושין, ואחר כך כשהאם הופכת חד הורית, והגבר אינו יכול לשלם את המזונות שהבטיחו לה, באה העו"ס לחוק הנוער ומוציאה ממנה את ילדיה.
לא לחינם טוענים הגברים בישראל שעבודת פקידות הסעד דומה לסלקציה על הרמפות באושוויץ.
גם שם הפרידו גברים לצד אחד, ונשים וילדים לצד שני, באצעות הפחדות, איומים, ופעולות אלימות.
באירופה אין צורך בוועדה למיגור העוני משתי סיבות:
אחת, היא כי רמת מחירי מוצרי הצריכה נמוכים, שכן אין שם הגנה על קרטלים ומונופולים בתחום המזון והשיווק, ולכן העניים משלמים פחות כסף על מה שנדרש למחייתם, כך שיותר קל להם להתקיים.
פירושו של דבר שאת מיגור העוני לא פותרים באמצעות עובדות סוציאליות, אלא באמצעות כלכלנים שיפעלו להורדת המכס ולהגברת התחרות על מוצרי הצריכה.
שנית, באירופה פותרים בעיות של עוני באמצעות תמיכה כלכלית בהורים החלשים.
מי שאין לו כסף למחייה מקבל ביטוח לאומי ברמה שמספיקה למחייה. בישראל לעומת זאת הקצבאות הן בדיחה ולעג לרש. מי שיש לו זכאות להנחות נתקל בחומה בצורה מפני מימוש הזכאויות. באירופה אין צורך בעובדת סוציאלית כדי לקבל אישורים להנחות וקצבאות. פשוט ניגשים לביטוח הלאומי וממלאים טפסים.
בישראל העו"ס הפכו עצמן מתווכות בין רשויות המדינה לבין האזרחים, וכל זאת כדי לייצר לעצמן עבודה.
מי שמחולל ומייצר עוני, ועוני קשה ומחפיר הן פקידות הסעד והעובדות הסוציאליות, כאשר הן מאיימות על ההורים בהוצאה מהבית או בניתוק אבא מילדיו, מאלצות את ההורים להשקיע עשרות אלפי שקלים לשכור עורכי דין להתגונן מפניהן, ולשלם עשרות אלפי שקלים על אבחונים פסיכולוגים, הדרכות, טיפולים, שאינם שווים את קליפת השום, אבל על מנת להתגונן מדיקטטורת העו"ס, אותם הורים לוקחים הלוואות ושוקעים לתוך בור כלכלי שממנו לעולם לא יצאו, עד ארון הקבורה.
