רשויות הרווחה תולשות ילדים מביתם ומשפחתם בדלתיים סגורות ללא ראיות ומפקירות אותם במוסדות סגורים לאורך שנים, תוך סימומם בסמים פסיכיאטריים כדי להוזיל עלות החזקתם. השבר וההרס נגרם לא רק וילדים ומשפחתם אלא גם למשפחות אחרות ולחברה כולה. הרצחה של מעיין ספיר בוצע ע"י נער שהופקר וסומם ע"י משרד הרווחה והפך לרוצח מסוכן. יום לאחר רצח מעיין ספיר טשטש משרד הרווחה את נסיבות הרצח בכך שהעלים כל תיקי הרווחה של הנער הרוצח.
המדינה סערה כשמעיין ספיר בת ה- 15 נרצחה ע"י נער בן 16 ממעון "מצפה ים" של משרד הרווחה. עכשיו חושף "7 ימים" את מה שקרה במוסד הסגור בשבועות שקדמו לרצח. הכדורים הפסיכיאטריים שהנער סרב לבלוע, ניסיון הבריחה, ההחלטה לשררו ביום הרצח, התיק הרפואי שנעלם והחורים השחורים בחקירה...
על מנת לקיים את מערך הרווחה המרושע נדרשת יכולת לסגור תיקי חקירות התעללות בילדים באין מפריע הרחק מהביקורת הציבורית. סגירת תיקי מקרי התעללות בילדים נועדה לטייח מקרי התעללות במוסדות הכפייה של משרד הרווחה, פנימיות, מרכזי חירום, אומנה, אימוצים, הוסטלים ועוד.
פקידי סעד ועובדים סוציאליים מרשויות הרווחה עושים סלקציה גם במקרי חקירות ילדים במשפחות כדי להביא לטיפולן משפחות מוחלשות מהן קל להוציא בכפייה ילדים כדי לאכלס את הפנימיות ושאר מוסדות הכפייה ברווחה.
פקידי הסעד אינם בוחלים ברמייה, וטיוח בכל דבר ועניין.
זו אחת מרשימות ההמתנה הנוראיות בישראל: כ- 1,400 מחכים שחוקרי ילדים של משרד הרווחה יגיעו אליהם. יש שם את הסיפורים הקשים ביותר במדינה: מכות, התעללויות, פגיעות מיניות.
עדויות של אנשי רווחה שהגיעו ל"7 ימים" טוענות שכדי לצמצם את המספר הזה החליטו במשרד לעשות מעשה – פשוט להמליץ על ביטול חקירות בכ- 170 תיקים שטרם טופלו.
בין החקירות שהומלץ לבטלן: ילדה בת שמונה שהוריה היכו אותה ברחוב; בת 11 שהזעיקה משטרה כי אמה מכה את שני אחיה הקטנים; ותלונה על גבר שמכה את זוגתו ובנה בן החמש.
בינואר 2011, שנה שעברה צילצל אזרח נסער למוקד 100 של המשטרה. אני רואה זוג מבוגרים, גבר ואישה, מכים ילדה, הוא דיווח. הם מכים אותה ומנסים להכניסה בכוח לג'יפ, ככה, באמצע הרחוב. המודיע מסר פרטים על מיקום האירוע – יישוב במרכז הארץ – וניידת הוזנקה בבהילות למקום. בסדר העדיפויות המשטרתי של הטיפול בקריאות אזרחים, מקרים המכונים "אירועי אלמ"ב" (אלימות במשפחה) ממוקמים גבוה מאוד, ובצדק רב. הניסיון מוכיח כי מקרים כאלו עלולים להיות רק קצה הקרחון. גבוהים הסיכויים כי ילד או ילדה המוכים על ידי הורה באמצע הרחוב חיים בגיהינום, אולי אפילו עד כדי סכנה לחייהם.
הג'יפ אותר, ובתוכו זוג הורים וילדה כבת שמונה. השוטרים שוחחו עם הילדה בנפרד מהוריה ודיווחו כי סיפרה להם שהיא מפחדת מאבא ואמא. גם עדותו של האזרח הטוב תועדה. במקרים כאלו אמור להיכנס לתמונה חוקר ילדים: איש מקצוע שתחום התמחותו הוא בחינה מדוקדקת של מציאות חיי הילד שחווה התעללות. בישראל קיימים 100 תקנים למשרה זו (רק 85 מתוכם מאוישים), כולם עובדי משרד הרווחה.
חוקרי הילדים הינם בעלי הסמכות היחידים בישראל לבצע חקירות ילדים עד גיל 14.
לאחר שחוקרי הילדים מגבשים המלצות, התיק מוחזר למשטרה ולפרקליטות, שם מחליטים מה יהיה המשך הטיפול בילד: האם יש צורך בהתערבות משטרתית נגד המתעלל? האם הילד יופנה לגורמי רווחה? האם יוצא מביתו?
בתוך התהליך העדין הזה, המלצתם של חוקרי הילדים היא הרת גורל. בעבירות אלימות בתוך המשפחה, למשל, הילד שעבר התעללות הוא העד היחיד המסוגל להצביע על האשם. אם מסיבה כלשהי לא מתקיימת חקירת ילדים על ידי חוקר מוסמך, במקרים רבים התיק המשטרתי פשוט נסגר.
גם תיק הילדה מהג'יפהועבר על ידי המשטרה לחוקר ילדים במחוז מרכז. אלא שאם בת השמונה עדיין זקוקה למלאך מושיע שישמע את זעקתה, היא צפויה להמתין עד בוש. מלאך כזה לא יגיע. על פי עדויות שהגיעו ל"7 ימים", החקירה הזו, כמו גם כ- 170 תיקי חקירות ילדים נוספים – פשוט קיבלו "המלצה לאי ביצוע חקירה", או בז'רגון הפנימי של חוקרי הילדים, "ביטול חקירה".
לא משום שהחוקרים הגיעו למסקנה שחייהם של אותם ילדים מאושרים ונורמטיביים לחלוטין. כלל וכלל לא. החקירות בתיקים הללו אפילו לא החלו – וכבר קיבלו המלצה לביטול, בהוראה מצמרת משרד הרווחה, וליתר דיוק בהוראת סמנכ"לית המשרד, רחל שרביט.
המשמעות היא שברבים מהמקרים הללו, גם המשטרה תיאלץ לסגור את התיק.
ומדוע החליטו במשרד להמליץ על אי ביצוע של כל כך הרבה חקירות ילדים? על פי עדויות של אנשי רווחה שהגיעו ל"7 ימים", הסיבה מקוממת: כדי לשפר את הסטטיסטיקה של המשרד. רשימת ההמתנה של הקטינים שחוקרי הילדים אמורים לטפל בהם זינקה בחודשים האחרונים לכ- 1,400. עכשיו יש כ- 170 חקירות פחות. מה קרה לאותם ילדים? כמה מהם ממשיכים לסבול? האם כמה מהם מצויים בסכנת חיים?
במשרד הרווחה דוחים על הסף את הטענות העולות בכתבה ומגדירים אותן "שיקריות וזדוניות". התגובה שלהם אחרת: במשרד גיבשו "תוכנית להתמודדות עם תור ההמתנה של חקירות ילדים". במסגרת זו נבחנו תיקים שטרם נחקרו, ובחלקם החליטו להמליץ על אי ביצוע חקירה. במשרד טוענים, כי "25 אחוז מהחקירות מוחזרות מדי שנה למשטרה, עוד בטרם החל כל טיפול, חלקן משיקולים טכניים וחלקן משיקולים מקצועיים".
על השאלות בכמה תיקים בדיוק המליצו על ביטול חקירה במסגרת אותה תוכנית וכמה מהם באמת בוטלו מ"שיקולים טכניים", העדיפו במשרד שלא להשיב.
גם את הנתון לגבי מספר חקירות הילדים שמתתינות עכשיו, אחרי ש"תוכנית ההתמודדות" יצאה לפועל, מעדיף משרד הרווחה לשמור לעצמו מסיבה כלשהי.
"היינו המומים"
תחילת אוקטובר האחרון (10/11). יו"ר הכנסת רובי ריבלין עולה לשידור בגל"צ. בחודשים שלפני כן לחם ח"כ ריבלין כדי להוסיף תקנים של חוקרי ילדים. הוא הצליח, ולמערך העמוס התווספו עוד 22 תקנים. זה היה אמור לצמצם מאוד את רשימת ההמתנה הנוראית הזו, אך זה לא קרה. איך יכול להיות, תמה המראיין רינו צרור, שהתקנים נוספו – אבל כ- 1,400 קטינים עדיין ממתינים שחוקר ילדים יגיע אליהם?
ריבלין הבטיח שאחרי החגים יערוך בירור מקיף. "מה שהדגיא מאוד את בכירי המשרד הוא מספר הילדים הממתינים לחקירה, אומרת איריס (שם בדוי), שהיתה בכירה במשרד הרווחה עד לאחרונה, ובעלת נסיון רב בתחום חקירות ילדים. "בכל פעם שעלה בתקשורת הדיון על מאות ילדים שעברו התעללות וממתינים לתורם להיחקר, הרגשתי שהם נכנסו ללחץ נוראי מהאופן שבו רואים אותנו בציבור."
על פי עדויות אנשי רווחה, כפי הנראה הפעם היה הלחץ גדול במיוחד. "גם במשרד חוקרי הילדים במחוז מרכז שמעו את דבריו של ריבלין", נזכרת איריס, "וממש באותו היום התקשרה לשם רונית צור, מפקחת ארצית על חקירות ילדים.
רונית צור דיברה עם עובדת במשרד הרווחה והורתה לה להוציא תיקי חקירות שנמצאים בהמתנה מחודש ינואר ועד יוני 2011. היא אמרה לה: "אלו חקירות ישנות, נעשה ועדה ונראה איזו חקירה אפשר לבטל".
היינו המומים. מדובר במאות ילדים שהחוקרים אמורים לתחקר אותם, מה זאת אומר לבטל? הילדים האלו מחכים לנו!
במחוז מרכז מתנהלות כ- 50 אחוז מכלל חקירות הילדים בישראל. עד לעזיבתה, איריס הכירה היטב את הנעשה שם. לדבריה, מעולם לא נתקלה במקרה שבו מחליטים לסגור תיקים בכמויות ובבהילות כאלו. וגם לא בדרך שתתואר כאן.
כשבדקו במשרד כמה תיקים מהחודשים הללו טרם נחקרו, התברר שמדובר ביותר מ- 500. "בלתי אפשרי לצמצם מספר כזה", אומרת איריס. "מצד שני הלחץ היה גדול, ריבלין התחייב שמיד אחרי החגים הוא אישית יבדוק איך מספר הילדים נמצא בעליה מתמדת ובמשרד רצו לצמצם ככל האפשר את המספרים עוד לפני כן. הכל קרה באווירה של בהילות נוראית. אף אחד לא דיבר עם חוקרי הילדים, אף אחד לא התייעץ או ביקש את דעתם. יום אחד הם הגיעו למשרד וראו עשרות תיקים נלקחים".
התיקים נשלחו ל"מרכז ההגנה", שנמצא בתל השומר. מדובר בגוף חשוב שפעילותו מבורכת, המאגד תחת קורת גג אחת גורמי חקירה וטיפול בקטינים שעברו התעללות. עם זאת, לפחות במחוז תל איב, כך מעידים אנשי רווחה, מעולם לא הוצאו בבת אחת כל כך הרבה תיקים לגורם חיצוני.
שאלנו את משרד הרווחה כמה תיקים הועברו למרכז ההגנה, בכמה מהם הוחלט להמליץ על אי ביצוע חקירה ומי היו האנשים שהחליטו על כך.
במשרד הרווחה העדיפו לא לענות על השאלות הללו.
במקום זאת, בחרו להטיל את האשמה על חוקרי הילדים של מחוז תל אביב, שהם לדברי דוברת משרד הרווחה, "היחידים שלא עומדים במעמסת החקירות לחוקר", ואפילו, לטענת הדוברת, גורמים "פגיעה חמורה בילדים קורבנות התעללות".
לא ברור כמה המלצות לאי ביצוע חקירה יצאו ממרכז ההגנה, אבל איריס מעריכה שבסופו של דבר מדובר בכמה תיקים בודדים בלבד, רובם בתואנה שעבר זמן רב מאז האירוע. "נראה לי שאחרי שביטלו תיקים אחרים, הם הבינו שיש גבול".
בינתיים, במשרד הרווחה ביפו געשו הרוחות. "כל תלונה כזו היא עולם ומלואו של ילד סובל", אומרת איריס, "ילד שמחכה שנגיע אליו, שנשמע אותו, שנדאג להביא לדין את מי שהתעלל בו".
מה שהם עדיין לא ידעו בשלב זה היה שהתיקים הללו היו רק ההתחלה.
כל תיק, זה ילד
זה היה עוד בוקר שגרתי של סוף אוקטובר 2011 השנה במשרד חוקרי הילדים של מחוז מרכז ביפו. לפתע נכנסה למשרד אורחת בלתי צפויה: רחל שרביט, סמנכ"לית משרד הרווחה בכבודה ובעצמה.
"היא אמרה שלום, ניגשה לפקידה וביקשה ממנה להוציא מהארון תיקי חקירות של ילדים הנמצאים בהמתנה", מספרת איריס. "לא הבנו במה זכינו לביקור הזה. שרביט התיישבה החלה להרים טלפונים לפקידי סעד, ואמרה להם: 'המדריכות (חוקרות הילדים הבכירות, שאחראיות על חלוקת התיקים – מ"ב) עמוסות כרגע, אז אני עוזרת להן ובודקת אם יש עדיין צורך בחקירה זו וזו".
וחוקרי הילדים?
"היו המומים. בכל השנים שעבדתי ברווחה, מעולם לא קרה שדמות בכירה כל כך התיישבה במשרד והתחילה לעשות טלפונים כאחרון חוקרי הילדים".
על פי העדויות, ביקורה של שרביט נמשך כמחצית השעה. איריס: "היא אמרה לרונית צור (כאמור, מפקחת ארצית על חקירות ילדים – מ"ב): 'הנה, תראי. ישבתי והצלחתי בתוך זמן קצר לבטל ארבעה תיקים, אין סיבה שאתם לא תצליחו לעשות יותר מזה. עכשיו תושיבי את המדריכות שלך שיעשו אותו הדבר'".
לדברי בכירה במשרד הרווחה, חוקרי ילדים במחוז אכן קיבלו שיחת טלפון מרונית צור. "היא התקשרה ואמרה: יש הרבה חקירות שמחכות המון זמן, לא בטוח שצריך לחקור אותן. תעברו על זה ותתחילו להוציא ביטולים. זה ישן, וילדים כל כך הרבה זמן אחרי ההתעללות כבר לא זוכרים את הפרטים. היינו מזועזעים.
אתם נותנים לילדים הללו לחכות כל כך הרבה זמן, ואז אתם מבטלים את החקירות בגלל גורם ההמתנה הארוך שאתם אשמים בו?"
מה ענו לה החוקרים?
"הם פשוט סירבו".
הסמנכ"לית רחל שרביט, בשיחה עם "7 ימים", שיקרה וטענה כי לא המליצה אישית על ביטול ארבע חקירות. אלא שלידי "7 ימים" הגיעו ארבעת המסמכים, שכותרתם "אי ביצוע חקירת ילדים", ובהם נכתב כי "בהנחיית סמנכ"לית המשרד רחל שרביט" לא תתבצע החקירה. על המסמכים חתומה פקידת המשרד ביפו.
ואלו הסיפורים מאחורי ארבעת התיקים שבהם הנחתה הסמנכ"לית על אי ביצוע חקירה. בכל ארבעת המקרים לא מובא נימוק להמלצה על אי ביצוע חקירה, אלא נכתב רק כי הוחלט על כך לאחר "שיחה עם פקידת הסעד".
* התיק הראשון: מודיע אנונימי התקשר ומסר שראה הודעת אס אמס אס שבה כתבה ילדה בת 12 כי אמה מכה אותה ויש עליה סימנים כחולים, וזו לא הפעם הראשונה.
* התיק השני: תלונה שלפיה גבר פוגע בבנה של זוגתו, ילד בן חמש, וגם באישה עצמה.
* התיק השלישי: אביו של ילד בן שבע התלונן כי בן זוגה של האם מכה את בנו. האב סיפר בעדותו במשטרה כי גם האם היכתה בעבר את הילד.
* התיק הרביעי: התלונה שהוצגה בתחילת הכתבה, על ההורים שהיכו את בתם בת השמונה ברחוב.
איריס, מה עושה לך ביטול של כזה תיק, למשל?
"מדיר שינה מעיניי. היא לא היתה שם! היא לא דיברה איתם! אדם שמכה את ילדו בפרהסיה, אני לא רוצה לחשוב מה הוא עושה מאחורי דלתות סגורות. כבוד השופט אהרן ברק כתב בדיוק על תיק כזה באחד מפסקי הדין שלו: 'אם אתה מעז לעשות דבר כזה בציבור, מה קורה בבית?'"
בארגזים, דרומה
עברו עוד כמה ימים, והסמנכ"לית רחל שרביט שוב הגיעה למשרד ביפו, הפעם בליווי עובד תחזוקה. איריס: "הפועל הגיעה עם עגלה גדולה וכמה ארגזים. הם אספו את כל הקלסרים והעמיסו אותם על הרכב של רחל שרביט".
התיקים, כולם של חקירו ילדים שהמתינו מחודשים קודמים, הועברו למחוז דרום.
משימת בחינת התיקים וההחלטה באילו מהם יומלץ על אי ביצוע חקירה – כזכור, אותה משימה שבמחוז תל אביב סירבו לבצע – הוטלה על חוקרת ילדים בכירה במחוז דרום.
במשרד ביפו התבוננו חוקרי הילדים כיצד מרוקנים הארונות, המדפים וכמעט כל קלסרי החקירות מועברים דרומה, ברכבה של שרביט.
בכירה במשרד הרווחה: "כשאחד מחוקרי הילדים העז למחות על כך, נאמר לו: 'הייתם מאוד עמוסים, אז ביקשנו מהחוקרת ממחוז דרום שתעזור לנו רק למיין מה כדאי לחקור ומה לסגור'. כשהם שאלו למה ממליצים לבטל תיקים שטרם נחקרו, אף אחד לא התייחס אליהם. הרי הם רק חוקרי ילדים".
מתוך מאות התיקים שהגיעו למחוז דרום, כ- 150 קיבלו המלצה על ביטול חקירה. המספר 150, נציין, הוא על פי הערכתה של איריס.
שאלנו, כמובן את משרד הרווחה בדיוק כמה המלצות כאלו לביטול חקירות התקבלו.
במשרד העדיפו שלא להשיב על השאלה הרגישה הזו. במקום זאת, מסרו כי "המהלך שביצעו רחל שרביט והחוקרת מהדרום אינו גחמה שלהן או המצאה שלהן – מדובר בהליך שאותו מבצעים באופן רגיל ויום יומי כל חוקרי הילדים עצמם.
איריס טוענת, כי מעולם לא הוצאו בבת אחת מאות תיקים, ברכבה של הסמנכ"לית, והועברו למחוז אחר. גם ראשי משרד הרווחה מאשרים כי צעד כזה מעולם לא ננקט קודם לכן. לשאלת "7 ימים", ענתה רחל שרביט: "זו אכן הפעם הראשונה שאנו עושים מהלך כזה. תמיד יש פעם ראשונה".
והכי חשוב: לטענת איריס – כאמור, בעלת נסיון רב ועשיר בתחום חקירות ילדים – בתיקים רבים מאלו שנשלחו לדרום היא עצמה לא היתה מקבלת החלטה להמליץ על ביטול חקירה. "7 ימים העביר לדוברת המשרד שאלה על כך: "האם אתם מחזיקים עדיין בטענה כי כל חקירות הילדים שבוטלו במסגרת מהלך זה היו צריכות להיות מבוטלות?"
המשרד העדיף שלא לענות.
"אגרוף לבטן"
לפני שבועות ספורים, הגיעה הפרשה לחברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, יושבת ראש השדולה לטיפול בילדים ובני נוער בסיכון.
לוי אבקסיס שמעה לראשונה על השתלשלות האירועים ואף עיינה בחלק מהתיקים.
לוי אבקסיס החליטה לכנס בדחיפות את ועדת העבודה, הרווחה והבריאות בכנסת, שבה היא חברה. הדיון בנושא היה טעון.
"אני חייבת להגיד לך, אדוני יושב הראש", פתחה ח"כ לוי אבקסיס, "הדברים שאליהם נחשפתי… בתיקים מסויימים ולא בסמכות כדי לנסות ולצמצם, כדי שאפשר יהיה אולי להציע לשר החדש שרוצה לטפל בנושא הזה, להראות לו: הנה, עשינו כמה דברים, יש פחות תיקים. העניין היה ליצור מציאות וירטואלית באמצע יום".
לוי אבקסיס המשיכה לתאר את אשר אירע במשרד חקירות הילדים: "קיבלנו עדויות על כך שרוקנו ארונות שלמים מקלסרים שבהם יש המלצות לחקירות ילדים. חלק מן התיקים האלו הועברו, אולי לשם חתימת גומי. כשגילינו מה קרה לאחר מכן, ביותר מ- 100 תיקים פתאום היתה המלצה לבטל חקירות, בטענה ש'הן כבר לא רלוונטיות'. אם היה פה משהו קשה, סביר להניח שהילדה כבר יתה מתה. אלוהים ישמור, אלה התירוצים. זה גם לא עומד יד ביד עם הנושא של המלצה לסגירת חקירה".
לדיון הגיעה החוקרת ממחוז דרום, שהמליצה על רוב ביטולי החקירות בפרשה. "אני יודעת", פנתה אליה לוי אבקסיס, "אותך הביאו לכאן ממחוז דרום, היחידה שהסכימה לעשות את עבודתם של האחרים. אלי זרמו חלק מן התיקים, שנלקחו בגניבה או באיזושהי צורה כמו במשטרים אפלים, כדי להראות שמטפלים בדברים". גם הסמנכ"לית רחל שרביט היתה שם בישיבת הוועדה. "כך מתנהלים אצלכם במשרד. את שותפה לכל המחדל הזה, גבירתי", הטיחה בה לוי אבקסיס. "אמרת לי: 'לא היה ולא נברא', אמרת שלא תהיה שום חתימה שלכם לסגור תיקים, אבל במו עיניי ראיתי זאת. לכן כל מילה שלך שאת מפנה אלי לא נלקחת כאמת צרופה, מצטערת להגיד לך. כאשר אני נתקלתי בכתב ידך על תיקים מסויימים… כשאת אומרת, 'כבר לא רלוונטי, לסגור את התיק' כי הוא ישן, בלי לבדוק מה מצבה של הילדה, אז אני מצטערת, אינני מאמינה לך עוד. נקודה".
ח"כ אורלי לוי אבקסיס החליטה לפנות למבקר המדינה כדי שיבדוק את הפרשה. "מתוך עדויות, תלונות ומסמכים שהגיעו למשרדי על ידי גורמים שונים, נחשפתי לחומרים שיש בהם כדי להטיל צל כבד על התנהלותם של עובדי המשרד", כתבה בפנייתה למשרד המבקר. "עדויות ומסמכים אלה חשפו לנגד עיניי התנהלות מסוכנת המעלה תהיות רבות. בין יתר הדברים, עדויות בדבר ריקון ארונות וקלסרים עם המלצות לחקירות ילדים".
"בנוסף לכך", ממשיכה לוי אבקסיס, "הגיעו לידיי עדויות בדבר ילדים שהמתינו לחקירתם במשך כמה חודשים, אולם בחלק מן המקרים יצאה הוראה מפורשת, לכאורה על ידי בכירים במשרד, המבקשת לבטלם עקב עילות מופרכות כגון התיישנות או חוסר ענין לציבור".
אציין כי לפי עדויות אלה, השימוש בעילות אלו הינו תכוף, ולא בהכרח צודק. תחושתי היא כי הדברים נעשים שלא כדין ולא בסמכות". .
מדיניות משרד הרווחה לטיפול והשגחה על ילדים בצו בית משפט לנוער, בפנימיות הרווחה ועמותות
במעון הסגור גילעם של משרד הרווחה אמורים לשקם נערים בסיכון. במקום זה, טוענים חוסים ומדריכים, שלחו אותם ל"הפרדות" למשך ימים, בהם נאלצו לישון על ספסל, ונמנעה מהם האפשרות ללמוד. נער אחד כבר ניסה להתאבד בתלייה, אחר כך חתך את הוורידים. "הייתי בסך הכל בן 16 שניסה להשתקם", אומר אחד הנערים, "אבל יצאתי משם עבריין אמיתי". משרד הרווחה: הכל מתנהל לפי הנהלים. פחות מחודשיים עברו מאז הפך דודי (שמות החוסים והמדריכים בכתבה בדויים) לנער חופשי, אחד שקם בבוקר והולך לעבודה שסידרו לו במפעל, שלעת ערב מתלבט אם לחזור הביתה או להסתובב עם החבר'ה. עוד פחות מחודש יהיה בן 18, וכבר הוא מת להצטלם לעיתון, לזעוק בקול רם מה שעשו לו שם, "לדפוק אותם כמו שדפקו אותי", להראות להם שלא הצליחו לשבור אותו. "18 חודש" היה בגילעם. הנערים שנכנסים למוסד הסגור לעבריינים, תחנה אחרונה לפני הכלא, מסגלים לעצמם במהירות את שפת הדיבור המקובלת. הזמן נמדד בחודשים ובימים, לשנים אין כאן משמעות. החיים קצרים ומתומצתים, אירוע רודף אירוע ואין לדעת מה יהיה מחר.
דודי שנשלח לגילעם על עבירות רכוש ואלימות, אומר שבמוסד הסגור עשו ממנו מה שהוא. "הייתי בסך הכל בן 16 שרצה להשתקם שהגעתי ל'גילעם'", הוא אומר, "אבל יצאתי משם עבריין אמיתי. זו הייתה הפעם הראשונה שהגעתי למסגרת סגורה. לא ידעתי למה לצפות. הכל היה חשוך כי הגעתי בערב. והצלחתי לראות רק את הצללים של החומות. כשהתעוררתי בבוקר צחקתי. ראיתי ילדים ודשא והרגשתי כאילו חזרתי לבית ספר. אבל אחרי שלשה ימים הפסקתי לצחוק עד היום שהשתחררתי".
דודי מדליק סיגריה בסיגריה ומצביע על ספסל עץ ליד בית הקפה שבו אנחנו יושבים: "את רואה את הספסל הזה? על אחד כזה ישנתי במשך ארבעה שבועות רצופים כשהייתי בהפרדות. היה חורף, ואפילו סמיכה לא נתנו לי לקחת איתי. כמו כלב ישנתי שם בחצר של בית הספר. זו הייתה השיטה הקבועה שלהם להעניש ילדים: להפריד אותם מהחברים שלהם. בתקופה של הפרדות אתה לא מדבר עם אף אחד, לא עם החברים שלך, לא עם העובדת הסוציאלית, רק עם המדריך שלך שמשגיח עליך וקורא עיתון". "הפרדות" הן הדרך הפופולרית לטיפול בחוסים בגילעם: ילד שלא מבצע הוראות, מתחצף, נכנס לעימותים עם מי מחבריו או מדריכיו, מוכנס מיידית לבידוד או להפרדה. הבידוד הוא כליאה בחדר המיועד לכך למשך רבע שעה עד עשרים דקות, לפי שיקול דעתו של המדריך החינוכי. מנהל המעון רשאי לבודד חוסה גם למשך שעתיים, אבל לא ליותר מכך ללא אישור המפקחת על הטיפול המעונות של חסות הנוער, אגף במשרד הרווחה שאחראי על נוער בסיכון.
"ההפרדות" הן עניין אחר לחלוטין, והן ננקטות כנגד חוסים ע"פ שיקול דעתו של רכז ההדרכה במעון הנעול. מעדויות שהגיעו לידי "7 ימים" עולה כי הנערים מבודדים למשך שעות רבות בניגוד לנוהלי משרד הרווחה, בלא אישור ובלי דווח לממונים, וכי רבים מהם מופרדים מחבריהם למשך כמה ימים ואף למשך שבועות. נער שנמצא בהפרדה מוחזק במהלך שעות היום בביתן המגורים. בשעות אלו נמצאים חבריו במבנה סמוך בכיתות הלימוד. כשהם שבים מהלימודים, נשלח הנער לחצר בניין כיתות הלימוד, וחוזר חלילה.
"אפילו ספרים לא נתנו לי לקחת להפרדה", אומר דודי. "כשהתחננתי שיחזירו אותי, אמרו לי, 'אתה מסוכן'. בהתחלה עברו לי מחשבות אובדניות, אבל אז אמרתי לעצמי שאני לא אתן להם את התענוג הזה". אבל יש כאלה שלא עמדו בלחץ. ביניהם שי, שתלה את עצמו במקלחת, וליאור, שחתך את ורידיו. העונשים הקשים, תחושת ההשפלה, וההרגשה שאיש לא מקשיב לך, השעות הרבות שבהן לא עושים שום דבר - כל זה היה מעבר לכוחותיהם. למרבה המזל הם ניצלו, אבל איש, כך טוענים המדריכים שהיו במקום, לא דיווח למשרד הרווחה על ניסיונות ההתאבדות האלה.
הסיפור של דודי שי וליאור הוא סיפורם של רבים מהנערים החוסים בגילעם, מעון סגור סמוך לקרית אתא, שהוקם ב- 1966 ומיועד לטיפול בבני 12-18 ולשיקומם. הנערים המגיעים לשם נשפטו על מגוון של עבירות - מעבריינות מין ועד סמים ואלימות - והורשעו, אבל לא נשלחו לכלא בהנחה שאינם עבריינים מסוכנים ואפשר עדיין לשקם אותם. זה לא מה שעושים בגילעם לטענת חוסים ומדריכים.
מעון גילעם מחולק לשניים: החלק הנעול, שהכיל בעבר יותר מ- 30 נערים, והחלק הפתוח - ההוסטל - שאליו מגיעים כאלה שתנאיהם שופרו. במסגרת תהליך השיקום במקום, לומדים החוסים כמה שעות בבית הספר, ורוכשים מקצוע בסדנאות מקצועיות. כבר יותר מ-5 שנים שבחלק הנעול ישנם 12 נערים בלבד, ובאגף הפתוח - חמישה. החיים בגילעם עמדו מלכת. הנערים הפכו קורבן במלחמה על זכויותיהם הנרמסות של מעט העובדים המסורים שעוד נותרו במקום, בובות משחק בתהליך ההפרטה שלא פסח גם על אגף הרווחה.
מה שפעם עד תחילת שנות ה-90, היה מופת לחנוך של נוער בסיכון, הפך היום לחצר האחורית של חסות הנוער. במעון גילעם של שנת 2009 אין חוגים, כמעט לא מתקיימים שיעורים סדירים או לימודים מקצועיים. על שיקום אין מה לדבר. בשנה שעברה השביתו העובדים את המעון, אולם חזרו לעבודה בלית ברירה. בחודשים האחרונים נשלחו מכתבים מפורטים לשר הרווחה, למנכ"ל משרדו ולבכירים במערכת, ובהם תיאורים מצמררים על מה שקורה במקום. אף אחד מהצעדים האלה לא עזר. עכשיו החליטו העובדים והחוסים לדבר, להוציא את הכל החוצה. הם רוצים שיידעו מה מתרחש שם, מאחורי החומות של גילעם.
מעון מסילה לגיהנום ברשות חסות הנוער - פשעי משרד הרווחה - תחקיר מעריב סופשבוע עצור מסילה לפניך , ליאת שלזינגר , צילום: פלאש 90 , מעריב סופשבוע , 11.06.2010 - למעון "מסילה" נשלחות נערות ממשפחות מצוקה, חלקן קורבנות של תקיפה מינית. הן אמורות לקבל טיפול שיקומי שיכשיר אותן להשתלבות מחדש בחברה. מסמכים פנימיים ודוח חמור של הסנגוריה הציבורית חושפים: הבנות ננעלות בבידוד למשך שעות ארוכות ללא גישה לשירותים, נענשות דרך קבע באלימות, נשלחות למעצר משטרתי, אפילו נאסר עליהן לשמוע מוסיקה בשפה זרה. התוצאה: הצתות, התפרעויות ותיקים פליליים. אז מה הפלא שהן מעדיפות את כלא נווה תרצה?...
תחקיר "סופשבוע": עדויות קשות ממחלקת הילדים בבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה. בן 11 מספר שחנקו אותו, בן תשע שבעטו בו. אם ששהתה שם עם בתה מאשרת שהצוות מפעיל אלימות נפשית ופיזית.
תגובת בית החולים: "מעולם לא זוהמנו בכוונות רעות" - מה זה בידוד?
"בידוד, בידוד זה חדר כזה לבן, עם ריפוד, שהכל שמה סגור, עם דלת סגורה".
- וחדר מחשבה? "אותו דבר, רק שזה עם דלת פתוחה".
- מה שמעתי? י' הרביץ לך?
"כן, י'. הוא תפס אותי, חנק אותי, והפיל אותי על הרצפה".
- מי זה י'?
"מכוח עזר".
- למה הוא עשה את זה?
"התעצבנתי על זה שצחקו עלי מזה שצחקתי. צוחקים עלי מזה שצחקתי, אז אמרתי לו, 'אני לא הולך, אני הולך לשבת על הדשא, ולא זז משם'. אני הולך, והוא רץ אחרי, מפיל אותי, וחונק אותי".
- וזה כאב? "כן, כי לא התנגדתי. אחר כך במחלקה הוא תפס אותי, אני השתחררתי ממנו בכזאת קלות, מ' היה עלי, א', י' ו-פ', וגם הם לא הצליחו לתפוס אותי". - מיהם? המטפלים? "לא, הם רופאים". - אז הם תפסו אותך חזק? "כן, הם ניסו לתפוס אותי חזק, ולא הצליחו. עד שבסוף אמרתי, 'נו יאללה, מה זה החלשלושים האלה, אני אתן להם לתפוס אותי?' ". - ומה , ואז י' הרביץ לך? "לא, פשוט העיפו אותי לתוך החדר". - אבל זה לא יפה שהוא חנק אותך. "זה לא יפה, אבל הם מאמינים לו, מאשר לי". - אז כבר אין מה לעשות. "טוב, ומה הם פה? הם מאמינים למדריכים, אפילו שהם ישקרו, הם יאמינו להם מאשר לילדים".
(שיחה שהוקלטה עם בן 11 שמאושפז במחלקה הפתוחה של בית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה, מאי 2007. השמות וההקלטות שמורים במערכת).
הפתולוגיה הסבוכה ביותר קבוצת ילדים חוזרת בדילוגים מהבריכה, מחום מעיק של חודש יולי אל הדחיסות האפלולית של המחלקה, מחלקת הילדים בבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה. אני מתבוננת בהם. תכף יתיישבו כולם בצורה מסודרת, יקבלו את הכוסיות הקטנות ובתוכן כדורים בכל הצבעים. מאחורי הדלת הפנימית, בתוך המחלקה הסגורה, יש תור של שלושה ילדים לסוני פלייסטיישן. קטנצ'יק בן שש לכל היותר רץ לבשר לי שהוא האחרון בתור. דלתות החדרים נעולות, ובמסדרון מהלך מישהו, ספק ילד ספק ילדה. פרצופו אטום, ונראה שהוא לא יודע לאן הוא הולך ומאין בא, לבושו - מדי בית חולים - סתור, ושיערו פרוע. חדר הבידוד הלבן פתוח לרווחה, אפשר לראות את הלבן המעוור, זה שממנו פוחדים כל כך הילדים. בית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה הוא אחד משני בתי החולים היחידים בישראל שבהם קיימת מחלקה עבור ילדים הסובלים מהפרעות התנהגות קשות. המחלקה השנייה נמצאת בבית החולים פסיכיאטרי "איתנים". במחלקה הסגורה בנס ציונה מאושפזים 15 ילדים, בפתוחה ובאשפוז יום עוד 22 ילדים בגיל שש עד 13. על אלה מופקדים פסיכיאטרית שמנהלת את המחלקה ולצדה עוד שני פסיכיאטרים בכירים ושני מתמחים, ארבעה פסיכולוגים בכירים וארבע מתמחות, שלוש עובדות סוציאליות, שבעה מדריכים ומרפאים בעיסוק, 21 אנשי סיעוד - אחים, אחיות וכוחות עזר, ועוד כ-30 אנשי צוות הוראה בבית הספר הקטן הצמוד למחלקה. גדוד של יותר מ-70 אנשי צוות מטפלים בפחות מ-40 ילדים המוגדרים כקשים ביותר לטיפול. למחלקה בנס ציונה מגיעים המקרים בעלי הפתולוגיה הסבוכה ביותר. לעתים מרצונם של ההורים, שאינם יכולים עוד להתמודד, לעתים לפי החלטה של רשויות הבריאות. ילד בכיפה שחורה רודף אחרי הרופאה, הוא מבקש ממנה שתסיר את התחבושת הקטנה הדבוקה לווריד בזרועו. התחבושת ספוגת דם והוא מחייך אל הרופאה, מתחנחן ומתחנן שתתייחס אליו. דלת נפתחת לרגע, מציגה חדר צפוף מיטות. החלונות המסורגים מטילים אור מועט על הקירות החשופים, מדגישים את היעדרם של ארוניות, של וילונות, של כל בדל ביתיות או חום. ביציאה מהמחלקה נשען עלי ילד. הוא מנסה לצאת איתי החוצה, לתפוס טרמפ קצר אל החופש היחסי במחלקה הפתוחה. הרופאה הודפת אותו בעדינות פנימה, הדלת נטרקת. . "הוא בא ובעט ברגל" - מה זה אס-או-אס? "זה זריקה". - איפה? בטוסיק, בגב? "בטוסיק". - מה זה, עושים את זה בכוח כזה? "בכוח. אני הסכמתי שיעשו לי, כדי שאני אירגע. אבל תפסו אותי, וזרקו אותי לרצפה, בבידוד". - מי זרק אותך? "א'". - ומה, הוא נשאר איתך בחדר? "לא. ואחרי זה טלטלו אותי". - הוא תפס אותך, והוא זרק אותך פשוט לרצפה? "הוא תפס, ואני התפללתי . . . הוא תפס אותי, וזרק אותי. הוא בא ובעט ברגל". (שיחה שהוקלטה עם בן תשע שמאושפז במחלקה הפתוחה בבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה, מאי 2007). . האיום: מחלקה סגורה החיים של אורית (כל השמות בכתבה בדויים) מעולם לא היו קלים. לא כשהתגרשה - אם צעירה לשלושה ילדים קטנים - ובטח לא כשבמהלך אכזרי במיוחד של המציאות טבע בעלה לשעבר לנגד עיניהם של שלושת הילדים. "בשתיים בצהריים התקשרו אלי מהמשטרה והודיעו לי ששניים מהילדים ואבא שלהם מאושפזים בבית החולים", היא מספרת. "כשהגעתי לשם מצאתי אותם מבוהלים ובוכים. הם היו דקות ארוכות בעומק הים, מחזיקים את הראש של אבא שלהם ומחכים לכוחות ההצלה. אחר כך הם ראו איך מנשימים אותו, איך מפנים אותו לבית החולים ומכניסים אותו לחדר טראומה". אבי הילדים שרוי בקומה עד היום. אורית היא זו שנאלצה להתמודד עם ההשלכות הפוסט טראומטיות של הטביעה: "שלי החלה לסבול מהזיות, היא טענה שהיא רואה אנשים קטנים, האשימה את עצמה באסון שקרה ולא הצליחה להירדם בלילות". שלי בת העשר הובאה על ידי אמה לבית החולים תל השומר, שם נבדקה על ידי פסיכיאטר שרשם לה טיפול תרופתי, מעקב פסיכיאטרי אחר מצבה וטיפול פסיכולוגי. "בינתיים בבית הספר היא סבלה מהצקה מתמשכת של שלוש ילדות. המורה לא עשתה יותר מדי כדי להקל עליה את המצב, ובאחת הפעמים היא נכנסה למצוקה ואמרה, 'אני אשרוף את עצמי'". במקביל זומנה שלי לביקורת במרפאה הפסיכיאטרית, שם כבר חיכה מכתב מבית הספר ובו תיאור מצבה וציטוט של המשפט שאותו אמרה בכיתה. "הפסיכיאטרית אמרה לי מיד: 'הילדה שלך צריכה אשפוז כפוי. היא במצוקה קשה ומסכנת את עצמה'. ככה בפנים. שלי התחילה לבכות, והתחננה שלא ישלחו אותה לבית חולים, היא מעולם לא ישנה מחוץ לבית, היא אמרה לרופאה: 'תני לי כדורים, תני לי טיפול בבית, אל תשלחי אותי לשם'. הרופאה ענתה לה: 'את מתאשפזת. חד משמעית, הוצאתי כבר מכתב לרופא המחוזי של משרד הבריאות' ". לאורית הוסבר שאם לא תתייצב בבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה, במחלקת הילדים, תגיע המשטרה ותיקח את שלי בכוח. היא הצליחה להשיג דחייה זמנית לאחר שקיבלה תור להערכה מחודשת של מצב הילדה. במכתב שכתבה המעריכה, ד"ר עמית ירוסלבסקי, נרשם: "אין סכנה מיידית לפגיעה עצמית ואין סימנים פסיכוטיים". אבל זה לא עזר. "ברגע אחד את הופכת להיות שקופה", אומרת אורית. "לא מעניין אף אחד שאת אמא של הילדה. הם החליטו שהכי נכון זה לאשפז אותה, והם לא רואים אותך". בסוף פברואר השנה נעצר אמבולנס לפני הבית של אורית. "שלי מעולם לא נסעה באמבולנס. היא עלתה אליו כשהיא בוכה ומפוחדת. הילדים של השכונה עמדו והסתכלו", היא נזכרת. במכתב ההפניה שהחזיקה צוין במפורש שהיא רשאית להיות עם בתה במשך כל שהותה בבית החולים, כך שהיתה משוכנעת שאף אחד לא ייתן לשלי שום טיפול שלא תסכים לו, אבל דבר לא הכין אותה למה שראתה שם. "ראיתי שם ילדים שהפכו אותם לרובוטים מרוב כדורים. מהילדה שלי לא זזתי. היא הולכת לשירותים - אני איתה, לארוחה - אני איתה, בלילה - אני בתוך המיטה שלה. למדתי לא לסמוך על אף אחד שם ולא השארתי אותה רגע אחד ללא השגחה שלי. מהר מאוד אתה לומד את סדר היום שם: בבוקר מקבל כל אחד מהילדים את הכדורים בכוס פלסטיק קטנה. מי שמסרב לבלוע אותם, או סתם לא מוכן לשתף פעולה, מאוים מיד שיוכנס למחלקה הסגורה. מיד אחרי הכדורים של הבוקר עושים להם בדיקות דם. יש ילדים שבוכים, שמפחדים מהבדיקה. מי שמסרב לעשות אותה לא יוצא החוצה, וגם כאן שוב אותו איום: המחלקה הסגורה". . "כי ראיתי דברים..." אורית נחשפה למציאות במחלקה, ראתה לדבריה איך נוהגים בילדים סוררים, איך נוקטים שיטות של אלימות, של אי דיווח להורים. "ילדה בת 12 סירבה לקחת את הכדורים של הבוקר. אמרו לה שבלי כדור לא תלך לבית הספר, וכך היה. כל הילדים יצאו חוץ ממנה. אני לא הסכמתי ששלי תלך עם כולם לבית הספר, נשארנו שם וראינו איך אומרים לה: 'עכשיו נכניס אותך למחלקה הסגורה'. הם קראו לה מבפנים, אמרו לה שתיכנס לשם לאכול, וכשהיא התקרבה לדלת של המחלקה הסגורה אחד האחים דחף אותה פנימה כאילו היא איזה כלב ונעלו אותה בפנים. היא התחילה לדפוק על הדלת ולהשתולל, תוך מספר דקות ניגש אליה אח עם זריקת אסראוראס. השעה היתה שבע וחצי בבוקר כשנתנו לה את הזריקה. היא התעוררה רק בשש בערב כשהיא בוכה ומתלוננת על כאבי ראש חזקים. היא בכתה ושאלה 'איפה אמא שלי?', רק אז הזעיקו את האמא, אבל אף אחד לא טרח לספר לה מה בדיוק קרה, איזו זריקה נתנו לילדה שלה ואיך בדיוק". שלי מקשיבה לזיכרונות של אמא שלה מבית החולים. היא מוסיפה פרטים, מדייקת שמות, זוכרת היטב כל ניואנס מהשבוע שבו שהתה שם לצורכי הסתכלות. מדי פעם היא שואלת: "אמא, לא תיקחי אותי לשם שוב, נכון?". למה את לא רוצה לחזור לשם? "כי ראיתי דברים... הם דחפו ילד אחד לחדר של הבידוד. הוא צעק ובכה הרבה זמן והאחות המשיכה לדבר בטלפון. אף אחד לא הקשיב לו. פחדתי שלא ייתנו לי לחזור הביתה, וישאירו אותי שמה". . "עף פנימה וחטף בפרצוף" לאורית דעה נחרצת - וחד צדדית - בנוגע למתרחש במחלקה. היא היתה שם שלא מרצונה, היא ביקשה להוציא משם את בתה, היא לא אהבה את המקום. אבל אורית יכולה לספק עדות נדירה של אדם מבוגר ששהה במשך שבוע במחלקת הילדים בבית החולים."אין במקום הזה חיבוק, ליטוף, הסבר או מילה טובה", היא אומרת. "הילד חשוף לא רק להפעלת כוח מצד הצוות, אלא גם לאלימות מצד הילדים במחלקה הסגורה. היתה אמא שהגיעה יום אחד לבקר את הילד שלה. הוא היה חבול ושרוט, וסיפרו לה שהוא נפל. האמת היתה שאת הבן שלה, שהיה מאושפז בפתוחה, דחפו בכוח לסגורה אחרי שלא הסכים לעשות משהו. הם דחפו אותו בכזה כוח, שהוא עף פנימה וחטף בפרצוף. אחר כך הכו אותו כמה ילדים, אבל האח היה בחוץ, שתה קפה ועישן סיגריה". אורית נאבקה בכל כוחה. פנתה לעורכי דין, ניסתה להביא לבית החולים רופאה פרטית, התריעה בפני הצוות על כל גילוי של אלימות שראתה, ובעיקר לחצה שישחררו משם את שלי. "הם ידעו שאני רואה הכל, ורצו להיפטר ממני, אבל זה היה מסובך. הם ידעו שכשההורים מגיעים לביקור אני מספרת להם בדיוק מה עובר על הילדים שלהם כשהם לא נמצאים, איך מתנהגים אליהם וכמה תרופות דוחפים להם. היה שם ילד קטן שכל הזמן סימן לי עם האצבע 'בואי, בואי'. הם קינאו בבת שלי שיש מי ששומר עליה כל הזמן. הם היו באים אליה ואומרים 'איזה כיף לך, גם אנחנו רוצים את אמא'". כעבור שבוע שוחררה שלי. על טופס השחרור נכתב: "במהלך השבוע שהתה האם ליד הילדה ללא הפסקה", כמין תירוץ על כך שהילדה לא ממש אובחנה כזקוקה לאשפוז. "היציאה מהמקום הזה היתה קשה", אומרת אורית. "למרות שכל השבוע נלחמתי בהם, הרגשתי שלא ניצחתי אותם. עשיתי להם את המוות על דברים שראיתי בפנים, אבל מאחורה נשארו ילדים שממשיכים לסבול. כשכבר הייתי בחוץ התחלתי לדמוע. אני הוצאתי את הילדה שלי מהמקום הזה, אבל מה יהיה עם אלו שנשארו שם? לפני שיצאתי משם שאלתי את אחת האחיות: 'תגידי את האמת. מישהו מהילדים כאן מבריא?'. היא ענתה לי: 'אף אחד לא יוצא מכאן נורמלי'". שלי ממשיכה לסבול מסיוטים שהנה מגיע אמבולנס ולוקח אותה פעם נוספת למקום ההוא. היא מוודאת שוב ושוב שלא יחזירו אותה לשם, ואף שעברה חצי שנה מאז, היא עדיין מבקשת מאמא שתישן איתה בלילה. . לפעמים קושרים לכיסא "אם נגיד ילדים סתם מתנהגים לא יפה, ואז הם ילכו לחדר הזה". - לאיזה חדר? "בידוד". - זה נכון שלפעמים קושרים את הילד לכיסא? "כן". - מה זאת אומרת? תספרי לי על זה. "רגע, אם אתה לא רגוע, ואתה עושה התפרצויות, אתה, קושרים אותך לכיסא כדי שלא תעשה בעיות בחדר בידוד, או בחדר מחשבה". (שיחה שהוקלטה עם בת עשר שמאושפזת במחלקה הפתוחה בבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה, מאי 2007). . "את לא אמא טובה" אורי היה בן 11 וחצי כשהתנהגותו החלה להפוך דכאונית. הוא הבן הרביעי במשפחה בת שבעה ילדים. "הוא איבד עניין בסובבים אותו. הפך להיות שקט עוד יותר ממה שהיה, והתחיל להימנע מחברה של ילדים אחרים. אם הציקו לו בכיתה, הוא היה מתחבא מתחת לשולחן", מספרת אמו רוזי. היא כבת 40 ואף על פי שהיא מטופלת בבית מלא ילדים, היא נחושה להוכיח שנעשה לבן שלה עוול נוראי. בהתחלה לקחה את אורי לבית החולים, שם אובחן על ידי רופא פסיכיאטרי כבעל דיכאון קל. הרופא הרגיע את רוזי והבטיח לה שתוך זמן קצר תקבל זימון לטיפול פסיכולוגי במרכז עירוני המיוחד למטרה זו. אלא שבינתיים המשיך המצב להידרדר: "המורה היתה מענישה אותו, מבודדת אותו משאר התלמידים בכיתה, עד שיום אחד הוא כתב בטלפון הנייד שלו 'אני רוצה למות', מרוב תסכול הוא גם היה אומר לחברים שלו, 'הלוואי שידרסו אותי'. התור למרכז הטיפולי לא הגיע, אז פניתי לפסיכולוגית של בית הספר כי הבנתי שהמצב רע". הפסיכיאטרית שראתה את אורי הפנתה אותו מיד לאשפוז בבית החולים בנס ציונה. "הרגע שבו אומרים לך שהילד צריך אשפוז הוא רגע איום ונורא", משחזרת רוזי. "הציפו אותי בבת אחת רגשות אשם קשים שלא עשיתי מספיק כדי למנוע את המצב שלו, שאולי לא הייתי אמא מספיק טובה. בדרך לנס ציונה הסברנו לו שהוא חייב לקבל עזרה, ושבמקום הזה יטפלו בו יפה". כשהגיעו למקום התגובה הראשונה של רוזי היתה "הילד שלי לא צריך להיות כאן". בתום השיחה עם הרופא סירבה לחתום על טופס הסכמה לטיפול בבנה שהוחלט לאשפזו במחלקה הפתוחה. בעלה חתם, והיא לקחה הצדה את הילד, שעד אז מעולם לא טופל על ידי כדורים, ותדרכה אותו. "אמרתי לו שלא יסכים לקחת אף כדור, וגם אם מכריחים אותו - שיסרב. נשארנו איתו עד תשע בערב ויצאנו משם בלב כבד. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שראיתי את בעלי בוכה. שנינו לא ישנו כל הלילה". כבר בשבע בבוקר הרימה לשם טלפון. "הקול שלו היה משונה, עמום ורדום. ביקשתי ממנו שייתן לי לדבר עם האחות. 'נתתם לו כדורים?', שאלתי אותה. היא השיבה בחיוב, אמרה שהיה צריך לקבל כמו כולם. ביקשתי לדבר איתו שוב. אמרתי לו: 'אורי, אל תפחד. תענה לי ב'כן' ו'לא'. ספר לי מה היה'. עוד לפני שהוא ענה שמעתי את האחות אומרת 'תגיד שעשית בעיות, ובגלל זה נתנו לך כדור'. והוא אומר לי: 'אמא, זה לא נכון. לא עשיתי בעיות'. עליתי על האוטו ונסעתי לשם". מהרופא בבית החולים דרשה לרשום במכתב השחרור את כל האמת: שהילד אינו אלים, אינו עלול להזיק לעצמו או לסובביו, והרופא כתב הכל. הוא כתב שהילד בדיכאון אך אינו מסוכן, וכי יש לטפל בו. "הוצאנו אותו בשמחה ובצהלה, אבל עוד לפני שהגענו הביתה, כשהיינו בדרך, קיבלנו טלפון מהעובדת הסוציאלית שלנו, שהודיעה כי פקידת הסעד מתכוונת להתערב ולאשפז אותו בכפייה". רוזי ובעלה פנו לפסיכיאטרית פרטית בניסיון לעצור את האשפוז הכפוי, שם הוברר להם כי יצטרכו לבצע סדרת בדיקות בעלות של אלפי שקלים. בדיוק כשהבינו כי לא יצליחו לשלם עבור הבדיקות קיבלו זימון לדיון בבית המשפט. בסיומו של דיון סוער, שבמהלכו הורה השופט על הוצאתה של רוזי מהאולם, הורה בית המשפט על אשפוז. אורי, ילד רזה וחייכני, מוכן לספר מה קרה מאותו הרגע: "בכיתי, רציתי את אמא שלי. פתאום בא אלי שוטר ושם לי אזיקים על הידיים והרגליים. לא הבנתי למה, בחיים לא שמו עלי אזיקים. שמעתי את אמא בחוץ צועקת ובוכה. היא אמרה לשוטרים, 'אל תיקחו לי את הילד'. שאלתי את העובדת הסוציאלית לאן הם לוקחים אותי והיא אמרה, 'עוד מעט תדע'. הם העלו אותי למונית ונסענו". ממכתב שניתן לה למדה רוזי כי אורי בדרך לנס ציונה, למחלקה הסגורה. כבר למחרת התייצבה שם, מצוידת במכשיר הקלטה. לדבריה, כשנכנסה למחלקה אמרה לה אחת האחיות: "כמעט הרגו לך את הילד. נתנו לו תרופה שהרדימה אותו כמעט ל-24 שעות. נתנו לו כמות מאוד גדולה". . "שימוש באלימות - עונש ולא טיפול" רוזי לא העזה לערער על סמכות הצוות המטפל מחשש שישללו ממנה את הביקורים, אבל למדה אט-אט להבין כיצד הדברים מתנהלים שם. "בהתחלה חשבתי שאס-או-אס זו זריקת הרגעה. לא ידעתי שהיא מרדימה. אף פעם לא טרחו לדווח לי שהוא קיבל אותה. הבנתי את זה רק כשהייתי מתקשרת, והם לא נתנו לי לדבר איתו, או כשהייתי מחכה הרבה זמן על הקו, ואז הוא היה מגיע ומדבר איתי בקול משונה כזה. קלטתי שהם מעירים אותו בכוח כדי שיבוא לדבר איתי, אבל הוא בכלל לא ידע מה קורה איתו. הוא היה מסומם לגמרי". אורי מספר שלא עבר יום בלי שקיבל את הזריקה. עד שלמד להודות בדברים שלא עשה, לשתף פעולה בהכנעה מתוך פחד מהזריקה. "הם היו קוראים לי 'ילד משוגע' או 'ילד מטומטם'. לוקחים ילדים בכוח, צועקים עליהם, מושכים אותם בידיים וברגליים ודוחפים אותם לתוך הבידוד או למחלקה הסגורה. כל הזמן בכוח. היה ילד אחד שזרקו אותו פנימה כל כך בכוח, שהוא עף על הקיר. הוא בכה בפנים, אבל אף אחד לא פתח". ממה הכי פחדת? "הכי מפחיד? מ'. על כל שטות הכי קטנה הוא היה מכניס ילדים לחדר בידוד. פעם הייתי שם שעתיים. אני יודע כי היה לי שעון. זה כמו חלום בלהות. הכל לבן. אין עם מי לדבר, אף אחד לא מקשיב לך אם אתה מתחנן לצאת החוצה. הוא דוחף ילדים וזורק אותם חזק לבידוד". מה היה העונש של ילד שלא הסכים לעשות מה שאומרים? "או זריקה, או בידוד, או להיכנס למחלקה הסגורה. הזריקה היתה הכי נוראית. בהתחלה נתנו לי כל יום. אחרי שאתה מתעורר יש לך בחילות וכאבי ראש. לא בא לך לאכול כלום. פעם אחת נתנו לי יחד עם הזריקה גם כדורים וגם משהו לשתות. ישנתי הרבה זמן, כמעט 24 שעות". איך התייחסו אליך אנשים מהצוות? "תלוי. היתה ס', שהיא הכי נחמדה. אבל היתה ר', שפעם לקחה אותי לחדר שלי וצבטה את האצבעות שלי עם הציפורניים שלה. אמרתי לה שזה כואב לי, אבל היא לא הפסיקה". רוזי גילתה לא פעם סימנים כחולים ושריטות על גופו של אורי. הבעיה היתה שלא היה את מי לשאול. אורי היה אטום לחלוטין מרוב תרופות. כשהשתחרר מבית החולים כעבור שלושה חודשים, נטל מאות מיליגרם תרופות מדי יום. אחות סיפרה לה באחת הפעמים ששריטה עמוקה על מותנו של אורי נגרמה מדחיפה ברוטלית של אחד מאנשי הצוות. "ילד שמאושפז במחלקות פסיכיאטריות מרוסן מיידית באמצעים כימיים", אומרת אלה שנר, יושבת ראש עמותת מגן לזכויות אנוש, המתנגדת באופן נחרץ - ושנוי במחלוקת - לכל סוג של טיפול פסיכיאטרי. "אמצעי כימי גורם למיתה מנטלית. לאיים על ילד שיוכנס לחדר בידוד באמצעות הפעלת כוח בערב כי בבוקר לא התנהג כשורה, זה עונש ולא טיפול. שימוש של מבוגרים באלימות כלפי ילדים זה עונש, ושום היגיון בעולם לא יכול להחשיב את זה כטיפול". . צריך להיות זהירים במיוחד כאשר מטיחים האשמות במוסד פסיכיאטרי המטפל במקרים רפואיים קשים של ילדים. בעבור מטופלים רבים, בית החולים הוא מקום מרפא חיוני, לא מקום מזיק. לכן חשובה במקרה הזה עוד עדות, של אחד מאנשי הצוות, המצטרפת לעדויותיהם של הילדים וההורים. "האווירה הקבועה במחלקה רוויית מתח אלים", אומר אחד מאנשי הצוות. "לפני כמה שבועות הייתי בלובי של המחלקה הסגורה עם כ-15 ילדים, זה היה אחר הצהריים, האחות האחראית ניגשה אל אחד הילדים כדי לתת לו זריקת אס-או-אס. הוא היה לגמרי רגוע, אבל כמה שעות לפני כן, בשעות הבוקר, הוא השתולל, וכבר אז נאמר לו שיקבל עונש אחר הצהריים. העונש היה זריקה. הילד התחנן שיוותרו לו על העונש, הוא אמר לאחות 'אני מבטיח להתנהג יפה, בבקשה אל תעשו לי את הזריקה'. אל החדר הגיע רופא כדי לאשר את מתן הזריקה, והיא הזריקה לו לעיני כל הילדים. מיד כשסיימה הוכנס הילד לחדר הבידוד, הדלת נסגרה אחריו, וגם האור כובה. היא אמרה, 'מגיע לו, עכשיו נראה אותו', וחזרה לחדר האחיות. לאחר חצי שעה התעורר הילד והחל לצעוק שיפתחו לו את הדלת ושהראש כואב לו נורא. אף אחד לא פתח לו."ילד שקיבל את הטיפול הזה יוצא משם כל כך מדוכא שניתן לעשות בו כל דבר שרוצים. הוא לא מתעצבן יותר, לא מגיב לגירויים, כנוע וירוד מבחינה מורלית. מצב הרוח שלו בהתאם: הוא מדוכדך, עצוב ומפוחד, חי כל הזמן תחת איום שאין לו שום דרך להתמודד איתו. חוסר אונים תמידי. הבעיה הכי גדולה כאן שאף אחד לא יאמין לו אם יספר. אלו חוויות קשות מדי להתמודד איתן, גם עבור מבוגר". . "איש צוות אלים לא היה נשאר כאן" "כאשר ילד כבר מוכנס לאשפוז אצלנו מדובר במצב פסיכופתולוגי התנהגותי וחשיבתי שמאופיין בהתנהגויות קשות, בהתפרצויות זעם ובקטטות", אומר בתגובה ד"ר נח גונן, סגן מנהל בית החולים. "נניח שמתרחשת השתוללות של אחד הילדים בזמן הלימודים בבית הספר, ומזעיקים אח מהמחלקה משום שהמורות אינן מסוגלות להשתלט עליו. בזמן הניסיון להרגיע אותו יכול להיות שהילד ייצבט בטעות או יחטוף איזו מכה. לא התרחש כאן שום דבר מכוון. אין דברים כאלו אצלנו, לא היו ולא יהיו. אתה לא יכול להגיד לילד כזה 'תירגע', ולצפות שזה ירגיע אותו". גונן מסביר כי קיים נוהל דיווח על אירוע חריג שאותו ממלא איש הצוות כשמתרחש אחד כזה: השתוללות של ילד במהלכה נפגע מישהו, נפילה ממיטה או ממקום כלשהו, טעות במתן תרופה וכד'. -אתה לא מצפה שאיש צוות שכשל, או שהכה חניך וגרם לו חבלה, ידווח לך על זה בטופס. "למה לא? נוהל הדיווח הזה הוצג בפנינו על ידי ועדת ניהול סיכונים של משרד הבריאות ותפקידו לנסות ולחנך את אנשי הצוות, למנוע הישנות אירועים מהסוג הזה. כל איש צוות - רופא, איש סיעוד או מדריך - יכול למלא טופס כזה". - עדיין, הציפייה שלך לא ריאלית. "את לא מתארת את אחד משני בתי החולים המרכזיים בארץ לטיפול בילדים בעלי בעיות פסיכיאטריות, את מתארת תמונה של מתקן עינויים וענישה. ילד שנותנים לו שוקולד או סוכרייה, ואז משכנעים אותו להגיד למצלמה או למכשיר הקלטה משהו ששמע מההורים שלו, זה מופרך לגמרי. לו היה מובא לידיעתי מקרה ספציפי של חניקה או הכאת מטופל, איש הצוות הזה לא היה נשאר לעבוד פה". - אז הנה, אני מביאה לידיעתך שלפי עדויות, אלה דברים שהתרחשו כאן. "לא ידוע לי על שום חניקה או צביטה". . "ילד משתולל הוא ילד סובל" "הפתיחות כאן היא מאוד גדולה", אומרת ד"ר אנקה רם, מנהלת מחלקת הילדים. "אנחנו מעודדים ילדים להתלונן, יש שקיפות בעבודה, הקשבה לילד ולהוריו. אני לא דוחה את טענותייך מכל וכל, אבל אני חייבת לבדוק לפני שאני נוקטת צעדים נגד מישהו. בשנה האחרונה הרחקנו מהעבודה שני אנשי צוות שהיו נוקשים מדי בדיבורם כלפי הילדים, נגד איש צוות אחר הוגשה תלונה במשטרה, והוא אינו מורשה להיכנס למחלקה". מה בנוגע לזריקות אס-או-אס שאתם נותנים במחלקה? מה הרכבן? "בתחילת תקופת האשפוז של הילד משתדלים לא לתת לו טיפול תרופתי לפני שמכירים את התחלואה שלו, משתדלים להחזיק אותו כך למטרות הסתכלות, ולפעמים עצם הניתוק מהגירויים השליליים או החיוביים מספיק כדי להרגיע אותו במידה מסוימת. קחי בחשבון שילד משתולל מקבל כוחות אדירים, הוא עלול לפגוע בעצמו או בסביבתו - אנשי צוות חטפו לא פעם מכות, נשיכות וחבלות תוך כדי התמודדות עם מצב כזה. רק היום היו במחלקה שלושה אירועים כאלו במהלכם נחבלו אנשי צוות. כשילד משתולל, אל יחשוב איש שטוב לו ככה. הוא סובל נורא, זו תחושה של התפרקות טוטאלית, רע וקשה לו, ועדיף לו שיישן. אם ילד לא מקבל טיפול תרופתי קבוע ומתחיל להשתולל, משתדלים לתת תרופת הרגעה כמו פנרגן. זו תרופה לא ספציפית, שלא אמורה לשבש שום דבר אצלו, אבל תוציא אותו מהמצב שבו הוא נמצא. אם הילד כבר נוטל תרופות הרכב הזריקה יהיה מתוך התרופות שהוא נוטל, רק במינון גבוה יותר". יכול להיות שיש אנשי צוות שנוח להם להשתמש בפתרון הקסמים הזה? זריקה מחסלת את הצורך בהתמודדות. "תמיד יכול להיות 'גנב' במחלקה. לא אמרתי שבמערכת שלי אין 'גנבים' שעושים דברים בניגוד לנהלים, אבל אנחנו מרעננים אותם כל הזמן. עד לפני תקופה מסוימת אפשר היה להשאיר הוראה למינון לאס-או-אס. היום הצוות הסיעודי אינו יכול לתת זריקה בלי הוראת רופא". . "תמיד יהיה מישהו שלא יהיה מרוצה" ד"ר גונן: "המצדדים בזריקה יגידו שזה פתרון אנושי יותר מאשר קשירה, ואלה שמצדדים בקשירה יגידו שזריקה פוגעת בחולה ובבריאותו. כאן לא קושרים בכלל, תמיד אפשר למצוא צידוק או להתנגד לכל אחת מהבחירות המקצועיות". מה בנוגע לדיווח על הזריקה להורים? ד"ר רם: "אנחנו מתחייבים בפני ההורים שעל כל טיפול רפואי ידווח להם. נכון שלא תמיד זה קורה בזמן אמת. אנחנו עובדים בסיטואציה של 'אירוע גורר אירוע' ולא יכולים כל היום לנסות להשיג את ההורים. כשהילד מתאשפז אנחנו מעדכנים אותם שבמצבי דוחק נהיה רשאים לתת לילד טיפול חד פעמי לפי הבנתנו, לא תמיד אפשר לדווח בזמן אמת". אז מתי כן? "להורים יש פגישות עם העובדת הסוציאלית. פעם, פעמיים או שלוש בשבוע. תלוי. אז הם מקבלים עדכון. מהצד השני יש הרבה דוגמאות להורים שמוזמנים לשיחה על ידי או על ידי מישהו מהצוות ואין להם זמן להגיע, גם זה קיים". מה המדיניות לגבי חדר בידוד? "ברוב הגורף של המקרים, לא בכולם, מנסים קודם את האופציה של חדר מחשבה. חדר פתוח וריק תחת השגחה. רק אחרי שמוצתה האופציה הזו והילד ממשיך להתפרע הוא יוכנס לחדר בידוד". ידוע לכם על מקרים שבהם הצוות משתמש בחדר הבידוד כאמצעי ענישה? "הנהלים מדברים על כך שחייבת להיות חתימת רופא בכניסה וביציאה של הילד מן החדר". וזה תמיד כך? תמיד יש רופא במחלקה? "לא. יש שעות שבהן יש רופא תורן שאחראי על בית החולים כולו". ומה אם בשעות האלה אנשי צוות עושים צעדים ללא אישור רופא? "אם היה מקרה כזה, וילד הוכנס לחדר בידוד ללא אישור רופא, איך אני אמורה לדעת מזה?". אולי הגיע הזמן לרענן את הנהלים. ד"ר גונן: "במשרד הבריאות אין דיפרנציאציה בין נוהלי בידוד מבוגר לבידוד של ילד. מותר לבודד עד ארבע שעות. אצלנו המקסימום הוא שעה". ד"ר גונן אומר כי הוא "משרת ציבור" כבר שנים רבות."תמיד יהיה מישהו שלא יהיה מרוצה, ולפעמים מתפתחת עוינות כלפי הצוות המטפל, ואז קל מאוד למצוא את כל הפגמים. אנחנו לא טלית שכולה תכלת, אבל מעולם לא זוהמנו בכוונות רעות". בעקבות המקרים המופיעים בכתבה פנה מנהל בית החולים בנס ציונה לממלא מקום ראש שירותי הנפש במשרד הבריאות בבקשה להקים ועדה מקצועית לבדיקת התלונות.
תחקיר "סופשבוע": עדויות קשות ממחלקת הילדים בבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה. בן 11 מספר שחנקו אותו, בן תשע שבעטו בו. אם ששהתה שם עם בתה מאשרת שהצוות מפעיל אלימות נפשית ופיזית.
תגובת בית החולים: "מעולם לא זוהמנו בכוונות רעות" - מה זה בידוד?
"בידוד, בידוד זה חדר כזה לבן, עם ריפוד, שהכל שמה סגור, עם דלת סגורה".
- וחדר מחשבה? "אותו דבר, רק שזה עם דלת פתוחה".
- מה שמעתי? י' הרביץ לך?
"כן, י'. הוא תפס אותי, חנק אותי, והפיל אותי על הרצפה".
- מי זה י'?
"מכוח עזר".
- למה הוא עשה את זה?
"התעצבנתי על זה שצחקו עלי מזה שצחקתי. צוחקים עלי מזה שצחקתי, אז אמרתי לו, 'אני לא הולך, אני הולך לשבת על הדשא, ולא זז משם'. אני הולך, והוא רץ אחרי, מפיל אותי, וחונק אותי".
- וזה כאב? "כן, כי לא התנגדתי. אחר כך במחלקה הוא תפס אותי, אני השתחררתי ממנו בכזאת קלות, מ' היה עלי, א', י' ו-פ', וגם הם לא הצליחו לתפוס אותי". - מיהם? המטפלים? "לא, הם רופאים". - אז הם תפסו אותך חזק? "כן, הם ניסו לתפוס אותי חזק, ולא הצליחו. עד שבסוף אמרתי, 'נו יאללה, מה זה החלשלושים האלה, אני אתן להם לתפוס אותי?' ". - ומה , ואז י' הרביץ לך? "לא, פשוט העיפו אותי לתוך החדר". - אבל זה לא יפה שהוא חנק אותך. "זה לא יפה, אבל הם מאמינים לו, מאשר לי". - אז כבר אין מה לעשות. "טוב, ומה הם פה? הם מאמינים למדריכים, אפילו שהם ישקרו, הם יאמינו להם מאשר לילדים".
(שיחה שהוקלטה עם בן 11 שמאושפז במחלקה הפתוחה של בית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה, מאי 2007. השמות וההקלטות שמורים במערכת).
הפתולוגיה הסבוכה ביותר קבוצת ילדים חוזרת בדילוגים מהבריכה, מחום מעיק של חודש יולי אל הדחיסות האפלולית של המחלקה, מחלקת הילדים בבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה. אני מתבוננת בהם. תכף יתיישבו כולם בצורה מסודרת, יקבלו את הכוסיות הקטנות ובתוכן כדורים בכל הצבעים. מאחורי הדלת הפנימית, בתוך המחלקה הסגורה, יש תור של שלושה ילדים לסוני פלייסטיישן. קטנצ'יק בן שש לכל היותר רץ לבשר לי שהוא האחרון בתור. דלתות החדרים נעולות, ובמסדרון מהלך מישהו, ספק ילד ספק ילדה. פרצופו אטום, ונראה שהוא לא יודע לאן הוא הולך ומאין בא, לבושו - מדי בית חולים - סתור, ושיערו פרוע. חדר הבידוד הלבן פתוח לרווחה, אפשר לראות את הלבן המעוור, זה שממנו פוחדים כל כך הילדים. בית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה הוא אחד משני בתי החולים היחידים בישראל שבהם קיימת מחלקה עבור ילדים הסובלים מהפרעות התנהגות קשות. המחלקה השנייה נמצאת בבית החולים "איתנים". במחלקה הסגורה בנס ציונה מאושפזים 15 ילדים, בפתוחה ובאשפוז יום עוד 22 ילדים בגיל שש עד 13. על אלה מופקדים פסיכיאטרית שמנהלת את המחלקה ולצדה עוד שני פסיכיאטרים בכירים ושני מתמחים, ארבעה פסיכולוגים בכירים וארבע מתמחות, שלוש עובדות סוציאליות, שבעה מדריכים ומרפאים בעיסוק, 21 אנשי סיעוד - אחים, אחיות וכוחות עזר, ועוד כ-30 אנשי צוות הוראה בבית הספר הקטן הצמוד למחלקה. גדוד של יותר מ-70 אנשי צוות מטפלים בפחות מ-40 ילדים המוגדרים כקשים ביותר לטיפול. למחלקה בנס ציונה מגיעים המקרים בעלי הפתולוגיה הסבוכה ביותר. לעתים מרצונם של ההורים, שאינם יכולים עוד להתמודד, לעתים לפי החלטה של רשויות הבריאות. ילד בכיפה שחורה רודף אחרי הרופאה, הוא מבקש ממנה שתסיר את התחבושת הקטנה הדבוקה לווריד בזרועו. התחבושת ספוגת דם והוא מחייך אל הרופאה, מתחנחן ומתחנן שתתייחס אליו. דלת נפתחת לרגע, מציגה חדר צפוף מיטות. החלונות המסורגים מטילים אור מועט על הקירות החשופים, מדגישים את היעדרם של ארוניות, של וילונות, של כל בדל ביתיות או חום. ביציאה מהמחלקה נשען עלי ילד. הוא מנסה לצאת איתי החוצה, לתפוס טרמפ קצר אל החופש היחסי במחלקה הפתוחה. הרופאה הודפת אותו בעדינות פנימה, הדלת נטרקת. . "הוא בא ובעט ברגל" - מה זה אס-או-אס? "זה זריקה". - איפה? בטוסיק, בגב? "בטוסיק". - מה זה, עושים את זה בכוח כזה? "בכוח. אני הסכמתי שיעשו לי, כדי שאני אירגע. אבל תפסו אותי, וזרקו אותי לרצפה, בבידוד". - מי זרק אותך? "א'". - ומה, הוא נשאר איתך בחדר? "לא. ואחרי זה טלטלו אותי". - הוא תפס אותך, והוא זרק אותך פשוט לרצפה? "הוא תפס, ואני התפללתי . . . הוא תפס אותי, וזרק אותי. הוא בא ובעט ברגל". (שיחה שהוקלטה עם בן תשע שמאושפז במחלקה הפתוחה בבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה, מאי 2007). . האיום: מחלקה סגורה החיים של אורית (כל השמות בכתבה בדויים) מעולם לא היו קלים. לא כשהתגרשה - אם צעירה לשלושה ילדים קטנים - ובטח לא כשבמהלך אכזרי במיוחד של המציאות טבע בעלה לשעבר לנגד עיניהם של שלושת הילדים. "בשתיים בצהריים התקשרו אלי מהמשטרה והודיעו לי ששניים מהילדים ואבא שלהם מאושפזים בבית החולים", היא מספרת. "כשהגעתי לשם מצאתי אותם מבוהלים ובוכים. הם היו דקות ארוכות בעומק הים, מחזיקים את הראש של אבא שלהם ומחכים לכוחות ההצלה. אחר כך הם ראו איך מנשימים אותו, איך מפנים אותו לבית החולים ומכניסים אותו לחדר טראומה". אבי הילדים שרוי בקומה עד היום. אורית היא זו שנאלצה להתמודד עם ההשלכות הפוסט טראומטיות של הטביעה: "שלי החלה לסבול מהזיות, היא טענה שהיא רואה אנשים קטנים, האשימה את עצמה באסון שקרה ולא הצליחה להירדם בלילות". שלי בת העשר הובאה על ידי אמה לבית החולים תל השומר, שם נבדקה על ידי פסיכיאטר שרשם לה טיפול תרופתי, מעקב פסיכיאטרי אחר מצבה וטיפול פסיכולוגי. "בינתיים בבית הספר היא סבלה מהצקה מתמשכת של שלוש ילדות. המורה לא עשתה יותר מדי כדי להקל עליה את המצב, ובאחת הפעמים היא נכנסה למצוקה ואמרה, 'אני אשרוף את עצמי'". במקביל זומנה שלי לביקורת במרפאה הפסיכיאטרית, שם כבר חיכה מכתב מבית הספר ובו תיאור מצבה וציטוט של המשפט שאותו אמרה בכיתה. "הפסיכיאטרית אמרה לי מיד: 'הילדה שלך צריכה אשפוז כפוי. היא במצוקה קשה ומסכנת את עצמה'. ככה בפנים. שלי התחילה לבכות, והתחננה שלא ישלחו אותה לבית חולים, היא מעולם לא ישנה מחוץ לבית, היא אמרה לרופאה: 'תני לי כדורים, תני לי טיפול בבית, אל תשלחי אותי לשם'. הרופאה ענתה לה: 'את מתאשפזת. חד משמעית, הוצאתי כבר מכתב לרופא המחוזי של משרד הבריאות' ". לאורית הוסבר שאם לא תתייצב בבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה, במחלקת הילדים, תגיע המשטרה ותיקח את שלי בכוח. היא הצליחה להשיג דחייה זמנית לאחר שקיבלה תור להערכה מחודשת של מצב הילדה. במכתב שכתבה המעריכה, ד"ר עמית ירוסלבסקי, נרשם: "אין סכנה מיידית לפגיעה עצמית ואין סימנים פסיכוטיים". אבל זה לא עזר. "ברגע אחד את הופכת להיות שקופה", אומרת אורית. "לא מעניין אף אחד שאת אמא של הילדה. הם החליטו שהכי נכון זה לאשפז אותה, והם לא רואים אותך". בסוף פברואר השנה נעצר אמבולנס לפני הבית של אורית. "שלי מעולם לא נסעה באמבולנס. היא עלתה אליו כשהיא בוכה ומפוחדת. הילדים של השכונה עמדו והסתכלו", היא נזכרת. במכתב ההפניה שהחזיקה צוין במפורש שהיא רשאית להיות עם בתה במשך כל שהותה בבית החולים, כך שהיתה משוכנעת שאף אחד לא ייתן לשלי שום טיפול שלא תסכים לו, אבל דבר לא הכין אותה למה שראתה שם. "ראיתי שם ילדים שהפכו אותם לרובוטים מרוב כדורים. מהילדה שלי לא זזתי. היא הולכת לשירותים - אני איתה, לארוחה - אני איתה, בלילה - אני בתוך המיטה שלה. למדתי לא לסמוך על אף אחד שם ולא השארתי אותה רגע אחד ללא השגחה שלי. מהר מאוד אתה לומד את סדר היום שם: בבוקר מקבל כל אחד מהילדים את הכדורים בכוס פלסטיק קטנה. מי שמסרב לבלוע אותם, או סתם לא מוכן לשתף פעולה, מאוים מיד שיוכנס למחלקה הסגורה. מיד אחרי הכדורים של הבוקר עושים להם בדיקות דם. יש ילדים שבוכים, שמפחדים מהבדיקה. מי שמסרב לעשות אותה לא יוצא החוצה, וגם כאן שוב אותו איום: המחלקה הסגורה". . "כי ראיתי דברים..." אורית נחשפה למציאות במחלקה, ראתה לדבריה איך נוהגים בילדים סוררים, איך נוקטים שיטות של אלימות, של אי דיווח להורים. "ילדה בת 12 סירבה לקחת את הכדורים של הבוקר. אמרו לה שבלי כדור לא תלך לבית הספר, וכך היה. כל הילדים יצאו חוץ ממנה. אני לא הסכמתי ששלי תלך עם כולם לבית הספר, נשארנו שם וראינו איך אומרים לה: 'עכשיו נכניס אותך למחלקה הסגורה'. הם קראו לה מבפנים, אמרו לה שתיכנס לשם לאכול, וכשהיא התקרבה לדלת של המחלקה הסגורה אחד האחים דחף אותה פנימה כאילו היא איזה כלב ונעלו אותה בפנים. היא התחילה לדפוק על הדלת ולהשתולל, תוך מספר דקות ניגש אליה אח עם זריקת אסראוראס. השעה היתה שבע וחצי בבוקר כשנתנו לה את הזריקה. היא התעוררה רק בשש בערב כשהיא בוכה ומתלוננת על כאבי ראש חזקים. היא בכתה ושאלה 'איפה אמא שלי?', רק אז הזעיקו את האמא, אבל אף אחד לא טרח לספר לה מה בדיוק קרה, איזו זריקה נתנו לילדה שלה ואיך בדיוק". שלי מקשיבה לזיכרונות של אמא שלה מבית החולים. היא מוסיפה פרטים, מדייקת שמות, זוכרת היטב כל ניואנס מהשבוע שבו שהתה שם לצורכי הסתכלות. מדי פעם היא שואלת: "אמא, לא תיקחי אותי לשם שוב, נכון?". למה את לא רוצה לחזור לשם? "כי ראיתי דברים... הם דחפו ילד אחד לחדר של הבידוד. הוא צעק ובכה הרבה זמן והאחות המשיכה לדבר בטלפון. אף אחד לא הקשיב לו. פחדתי שלא ייתנו לי לחזור הביתה, וישאירו אותי שמה". . "עף פנימה וחטף בפרצוף" לאורית דעה נחרצת - וחד צדדית - בנוגע למתרחש במחלקה. היא היתה שם שלא מרצונה, היא ביקשה להוציא משם את בתה, היא לא אהבה את המקום. אבל אורית יכולה לספק עדות נדירה של אדם מבוגר ששהה במשך שבוע במחלקת הילדים בבית החולים."אין במקום הזה חיבוק, ליטוף, הסבר או מילה טובה", היא אומרת. "הילד חשוף לא רק להפעלת כוח מצד הצוות, אלא גם לאלימות מצד הילדים במחלקה הסגורה. היתה אמא שהגיעה יום אחד לבקר את הילד שלה. הוא היה חבול ושרוט, וסיפרו לה שהוא נפל. האמת היתה שאת הבן שלה, שהיה מאושפז בפתוחה, דחפו בכוח לסגורה אחרי שלא הסכים לעשות משהו. הם דחפו אותו בכזה כוח, שהוא עף פנימה וחטף בפרצוף. אחר כך הכו אותו כמה ילדים, אבל האח היה בחוץ, שתה קפה ועישן סיגריה". אורית נאבקה בכל כוחה. פנתה לעורכי דין, ניסתה להביא לבית החולים רופאה פרטית, התריעה בפני הצוות על כל גילוי של אלימות שראתה, ובעיקר לחצה שישחררו משם את שלי. "הם ידעו שאני רואה הכל, ורצו להיפטר ממני, אבל זה היה מסובך. הם ידעו שכשההורים מגיעים לביקור אני מספרת להם בדיוק מה עובר על הילדים שלהם כשהם לא נמצאים, איך מתנהגים אליהם וכמה תרופות דוחפים להם. היה שם ילד קטן שכל הזמן סימן לי עם האצבע 'בואי, בואי'. הם קינאו בבת שלי שיש מי ששומר עליה כל הזמן. הם היו באים אליה ואומרים 'איזה כיף לך, גם אנחנו רוצים את אמא'". כעבור שבוע שוחררה שלי. על טופס השחרור נכתב: "במהלך השבוע שהתה האם ליד הילדה ללא הפסקה", כמין תירוץ על כך שהילדה לא ממש אובחנה כזקוקה לאשפוז. "היציאה מהמקום הזה היתה קשה", אומרת אורית. "למרות שכל השבוע נלחמתי בהם, הרגשתי שלא ניצחתי אותם. עשיתי להם את המוות על דברים שראיתי בפנים, אבל מאחורה נשארו ילדים שממשיכים לסבול. כשכבר הייתי בחוץ התחלתי לדמוע. אני הוצאתי את הילדה שלי מהמקום הזה, אבל מה יהיה עם אלו שנשארו שם? לפני שיצאתי משם שאלתי את אחת האחיות: 'תגידי את האמת. מישהו מהילדים כאן מבריא?'. היא ענתה לי: 'אף אחד לא יוצא מכאן נורמלי'". שלי ממשיכה לסבול מסיוטים שהנה מגיע אמבולנס ולוקח אותה פעם נוספת למקום ההוא. היא מוודאת שוב ושוב שלא יחזירו אותה לשם, ואף שעברה חצי שנה מאז, היא עדיין מבקשת מאמא שתישן איתה בלילה. . לפעמים קושרים לכיסא "אם נגיד ילדים סתם מתנהגים לא יפה, ואז הם ילכו לחדר הזה". - לאיזה חדר? "בידוד". - זה נכון שלפעמים קושרים את הילד לכיסא? "כן". - מה זאת אומרת? תספרי לי על זה. "רגע, אם אתה לא רגוע, ואתה עושה התפרצויות, אתה, קושרים אותך לכיסא כדי שלא תעשה בעיות בחדר בידוד, או בחדר מחשבה". (שיחה שהוקלטה עם בת עשר שמאושפזת במחלקה הפתוחה בבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה, מאי 2007). . "את לא אמא טובה" אורי היה בן 11 וחצי כשהתנהגותו החלה להפוך דכאונית. הוא הבן הרביעי במשפחה בת שבעה ילדים. "הוא איבד עניין בסובבים אותו. הפך להיות שקט עוד יותר ממה שהיה, והתחיל להימנע מחברה של ילדים אחרים. אם הציקו לו בכיתה, הוא היה מתחבא מתחת לשולחן", מספרת אמו רוזי. היא כבת 40 ואף על פי שהיא מטופלת בבית מלא ילדים, היא נחושה להוכיח שנעשה לבן שלה עוול נוראי. בהתחלה לקחה את אורי לבית החולים, שם אובחן על ידי רופא פסיכיאטרי כבעל דיכאון קל. הרופא הרגיע את רוזי והבטיח לה שתוך זמן קצר תקבל זימון לטיפול פסיכולוגי במרכז עירוני המיוחד למטרה זו. אלא שבינתיים המשיך המצב להידרדר: "המורה היתה מענישה אותו, מבודדת אותו משאר התלמידים בכיתה, עד שיום אחד הוא כתב בטלפון הנייד שלו 'אני רוצה למות', מרוב תסכול הוא גם היה אומר לחברים שלו, 'הלוואי שידרסו אותי'. התור למרכז הטיפולי לא הגיע, אז פניתי לפסיכולוגית של בית הספר כי הבנתי שהמצב רע". הפסיכיאטרית שראתה את אורי הפנתה אותו מיד לאשפוז בבית החולים בנס ציונה. "הרגע שבו אומרים לך שהילד צריך אשפוז הוא רגע איום ונורא", משחזרת רוזי. "הציפו אותי בבת אחת רגשות אשם קשים שלא עשיתי מספיק כדי למנוע את המצב שלו, שאולי לא הייתי אמא מספיק טובה. בדרך לנס ציונה הסברנו לו שהוא חייב לקבל עזרה, ושבמקום הזה יטפלו בו יפה". כשהגיעו למקום התגובה הראשונה של רוזי היתה "הילד שלי לא צריך להיות כאן". בתום השיחה עם הרופא סירבה לחתום על טופס הסכמה לטיפול בבנה שהוחלט לאשפזו במחלקה הפתוחה. בעלה חתם, והיא לקחה הצדה את הילד, שעד אז מעולם לא טופל על ידי כדורים, ותדרכה אותו. "אמרתי לו שלא יסכים לקחת אף כדור, וגם אם מכריחים אותו - שיסרב. נשארנו איתו עד תשע בערב ויצאנו משם בלב כבד. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שראיתי את בעלי בוכה. שנינו לא ישנו כל הלילה". כבר בשבע בבוקר הרימה לשם טלפון. "הקול שלו היה משונה, עמום ורדום. ביקשתי ממנו שייתן לי לדבר עם האחות. 'נתתם לו כדורים?', שאלתי אותה. היא השיבה בחיוב, אמרה שהיה צריך לקבל כמו כולם. ביקשתי לדבר איתו שוב. אמרתי לו: 'אורי, אל תפחד. תענה לי ב'כן' ו'לא'. ספר לי מה היה'. עוד לפני שהוא ענה שמעתי את האחות אומרת 'תגיד שעשית בעיות, ובגלל זה נתנו לך כדור'. והוא אומר לי: 'אמא, זה לא נכון. לא עשיתי בעיות'. עליתי על האוטו ונסעתי לשם". מהרופא בבית החולים דרשה לרשום במכתב השחרור את כל האמת: שהילד אינו אלים, אינו עלול להזיק לעצמו או לסובביו, והרופא כתב הכל. הוא כתב שהילד בדיכאון אך אינו מסוכן, וכי יש לטפל בו. "הוצאנו אותו בשמחה ובצהלה, אבל עוד לפני שהגענו הביתה, כשהיינו בדרך, קיבלנו טלפון מהעובדת הסוציאלית שלנו, שהודיעה כי פקידת הסעד מתכוונת להתערב ולאשפז אותו בכפייה". רוזי ובעלה פנו לפסיכיאטרית פרטית בניסיון לעצור את האשפוז הכפוי, שם הוברר להם כי יצטרכו לבצע סדרת בדיקות בעלות של אלפי שקלים. בדיוק כשהבינו כי לא יצליחו לשלם עבור הבדיקות קיבלו זימון לדיון בבית המשפט. בסיומו של דיון סוער, שבמהלכו הורה השופט על הוצאתה של רוזי מהאולם, הורה בית המשפט על אשפוז. אורי, ילד רזה וחייכני, מוכן לספר מה קרה מאותו הרגע: "בכיתי, רציתי את אמא שלי. פתאום בא אלי שוטר ושם לי אזיקים על הידיים והרגליים. לא הבנתי למה, בחיים לא שמו עלי אזיקים. שמעתי את אמא בחוץ צועקת ובוכה. היא אמרה לשוטרים, 'אל תיקחו לי את הילד'. שאלתי את העובדת הסוציאלית לאן הם לוקחים אותי והיא אמרה, 'עוד מעט תדע'. הם העלו אותי למונית ונסענו". ממכתב שניתן לה למדה רוזי כי אורי בדרך לנס ציונה, למחלקה הסגורה. כבר למחרת התייצבה שם, מצוידת במכשיר הקלטה. לדבריה, כשנכנסה למחלקה אמרה לה אחת האחיות: "כמעט הרגו לך את הילד. נתנו לו תרופה שהרדימה אותו כמעט ל-24 שעות. נתנו לו כמות מאוד גדולה". . "שימוש באלימות - עונש ולא טיפול" רוזי לא העזה לערער על סמכות הצוות המטפל מחשש שישללו ממנה את הביקורים, אבל למדה אט-אט להבין כיצד הדברים מתנהלים שם. "בהתחלה חשבתי שאס-או-אס זו זריקת הרגעה. לא ידעתי שהיא מרדימה. אף פעם לא טרחו לדווח לי שהוא קיבל אותה. הבנתי את זה רק כשהייתי מתקשרת, והם לא נתנו לי לדבר איתו, או כשהייתי מחכה הרבה זמן על הקו, ואז הוא היה מגיע ומדבר איתי בקול משונה כזה. קלטתי שהם מעירים אותו בכוח כדי שיבוא לדבר איתי, אבל הוא בכלל לא ידע מה קורה איתו. הוא היה מסומם לגמרי". אורי מספר שלא עבר יום בלי שקיבל את הזריקה. עד שלמד להודות בדברים שלא עשה, לשתף פעולה בהכנעה מתוך פחד מהזריקה. "הם היו קוראים לי 'ילד משוגע' או 'ילד מטומטם'. לוקחים ילדים בכוח, צועקים עליהם, מושכים אותם בידיים וברגליים ודוחפים אותם לתוך הבידוד או למחלקה הסגורה. כל הזמן בכוח. היה ילד אחד שזרקו אותו פנימה כל כך בכוח, שהוא עף על הקיר. הוא בכה בפנים, אבל אף אחד לא פתח".ממה הכי פחדת? "הכי מפחיד? מ'. על כל שטות הכי קטנה הוא היה מכניס ילדים לחדר בידוד. פעם הייתי שם שעתיים. אני יודע כי היה לי שעון. זה כמו חלום בלהות. הכל לבן. אין עם מי לדבר, אף אחד לא מקשיב לך אם אתה מתחנן לצאת החוצה. הוא דוחף ילדים וזורק אותם חזק לבידוד". מה היה העונש של ילד שלא הסכים לעשות מה שאומרים? "או זריקה, או בידוד, או להיכנס למחלקה הסגורה. הזריקה היתה הכי נוראית. בהתחלה נתנו לי כל יום. אחרי שאתה מתעורר יש לך בחילות וכאבי ראש. לא בא לך לאכול כלום. פעם אחת נתנו לי יחד עם הזריקה גם כדורים וגם משהו לשתות. ישנתי הרבה זמן, כמעט 24 שעות". איך התייחסו אליך אנשים מהצוות? "תלוי. היתה ס', שהיא הכי נחמדה. אבל היתה ר', שפעם לקחה אותי לחדר שלי וצבטה את האצבעות שלי עם הציפורניים שלה. אמרתי לה שזה כואב לי, אבל היא לא הפסיקה". רוזי גילתה לא פעם סימנים כחולים ושריטות על גופו של אורי. הבעיה היתה שלא היה את מי לשאול. אורי היה אטום לחלוטין מרוב תרופות. כשהשתחרר מבית החולים כעבור שלושה חודשים, נטל מאות מיליגרם תרופות מדי יום. אחות סיפרה לה באחת הפעמים ששריטה עמוקה על מותנו של אורי נגרמה מדחיפה ברוטלית של אחד מאנשי הצוות. "ילד שמאושפז במחלקות פסיכיאטריות מרוסן מיידית באמצעים כימיים", אומרת אלה שנר, יושבת ראש עמותת מגן לזכויות אנוש, המתנגדת באופן נחרץ - ושנוי במחלוקת - לכל סוג של טיפול פסיכיאטרי. "אמצעי כימי גורם למיתה מנטלית. לאיים על ילד שיוכנס לחדר בידוד באמצעות הפעלת כוח בערב כי בבוקר לא התנהג כשורה, זה עונש ולא טיפול. שימוש של מבוגרים באלימות כלפי ילדים זה עונש, ושום היגיון בעולם לא יכול להחשיב את זה כטיפול". . צריך להיות זהירים במיוחד כאשר מטיחים האשמות במוסד פסיכיאטרי המטפל במקרים רפואיים קשים של ילדים. בעבור מטופלים רבים, בית החולים הוא מקום מרפא חיוני, לא מקום מזיק. לכן חשובה במקרה הזה עוד עדות, של אחד מאנשי הצוות, המצטרפת לעדויותיהם של הילדים וההורים. "האווירה הקבועה במחלקה רוויית מתח אלים", אומר אחד מאנשי הצוות. "לפני כמה שבועות הייתי בלובי של המחלקה הסגורה עם כ-15 ילדים, זה היה אחר הצהריים, האחות האחראית ניגשה אל אחד הילדים כדי לתת לו זריקת אס-או-אס. הוא היה לגמרי רגוע, אבל כמה שעות לפני כן, בשעות הבוקר, הוא השתולל, וכבר אז נאמר לו שיקבל עונש אחר הצהריים. העונש היה זריקה. הילד התחנן שיוותרו לו על העונש, הוא אמר לאחות 'אני מבטיח להתנהג יפה, בבקשה אל תעשו לי את הזריקה'. אל החדר הגיע רופא כדי לאשר את מתן הזריקה, והיא הזריקה לו לעיני כל הילדים. מיד כשסיימה הוכנס הילד לחדר הבידוד, הדלת נסגרה אחריו, וגם האור כובה. היא אמרה, 'מגיע לו, עכשיו נראה אותו', וחזרה לחדר האחיות. לאחר חצי שעה התעורר הילד והחל לצעוק שיפתחו לו את הדלת ושהראש כואב לו נורא. אף אחד לא פתח לו."ילד שקיבל את הטיפול הזה יוצא משם כל כך מדוכא שניתן לעשות בו כל דבר שרוצים. הוא לא מתעצבן יותר, לא מגיב לגירויים, כנוע וירוד מבחינה מורלית. מצב הרוח שלו בהתאם: הוא מדוכדך, עצוב ומפוחד, חי כל הזמן תחת איום שאין לו שום דרך להתמודד איתו. חוסר אונים תמידי. הבעיה הכי גדולה כאן שאף אחד לא יאמין לו אם יספר. אלו חוויות קשות מדי להתמודד איתן, גם עבור מבוגר". . "איש צוות אלים לא היה נשאר כאן" "כאשר ילד כבר מוכנס לאשפוז אצלנו מדובר במצב פסיכופתולוגי התנהגותי וחשיבתי שמאופיין בהתנהגויות קשות, בהתפרצויות זעם ובקטטות", אומר בתגובה ד"ר נח גונן, סגן מנהל בית החולים. "נניח שמתרחשת השתוללות של אחד הילדים בזמן הלימודים בבית הספר, ומזעיקים אח מהמחלקה משום שהמורות אינן מסוגלות להשתלט עליו. בזמן הניסיון להרגיע אותו יכול להיות שהילד ייצבט בטעות או יחטוף איזו מכה. לא התרחש כאן שום דבר מכוון. אין דברים כאלו אצלנו, לא היו ולא יהיו. אתה לא יכול להגיד לילד כזה 'תירגע', ולצפות שזה ירגיע אותו". גונן מסביר כי קיים נוהל דיווח על אירוע חריג שאותו ממלא איש הצוות כשמתרחש אחד כזה: השתוללות של ילד במהלכה נפגע מישהו, נפילה ממיטה או ממקום כלשהו, טעות במתן תרופה וכד'. -אתה לא מצפה שאיש צוות שכשל, או שהכה חניך וגרם לו חבלה, ידווח לך על זה בטופס. "למה לא? נוהל הדיווח הזה הוצג בפנינו על ידי ועדת ניהול סיכונים של משרד הבריאות ותפקידו לנסות ולחנך את אנשי הצוות, למנוע הישנות אירועים מהסוג הזה. כל איש צוות - רופא, איש סיעוד או מדריך - יכול למלא טופס כזה". - עדיין, הציפייה שלך לא ריאלית. "את לא מתארת את אחד משני בתי החולים המרכזיים בארץ לטיפול בילדים בעלי בעיות פסיכיאטריות, את מתארת תמונה של מתקן עינויים וענישה. ילד שנותנים לו שוקולד או סוכרייה, ואז משכנעים אותו להגיד למצלמה או למכשיר הקלטה משהו ששמע מההורים שלו, זה מופרך לגמרי. לו היה מובא לידיעתי מקרה ספציפי של חניקה או הכאת מטופל, איש הצוות הזה לא היה נשאר לעבוד פה". - אז הנה, אני מביאה לידיעתך שלפי עדויות, אלה דברים שהתרחשו כאן. "לא ידוע לי על שום חניקה או צביטה". . "ילד משתולל הוא ילד סובל" "הפתיחות כאן היא מאוד גדולה", אומרת ד"ר אנקה רם, מנהלת מחלקת הילדים. "אנחנו מעודדים ילדים להתלונן, יש שקיפות בעבודה, הקשבה לילד ולהוריו. אני לא דוחה את טענותייך מכל וכל, אבל אני חייבת לבדוק לפני שאני נוקטת צעדים נגד מישהו. בשנה האחרונה הרחקנו מהעבודה שני אנשי צוות שהיו נוקשים מדי בדיבורם כלפי הילדים, נגד איש צוות אחר הוגשה תלונה במשטרה, והוא אינו מורשה להיכנס למחלקה". מה בנוגע לזריקות אס-או-אס שאתם נותנים במחלקה? מה הרכבן? "בתחילת תקופת האשפוז של הילד משתדלים לא לתת לו טיפול תרופתי לפני שמכירים את התחלואה שלו, משתדלים להחזיק אותו כך למטרות הסתכלות, ולפעמים עצם הניתוק מהגירויים השליליים או החיוביים מספיק כדי להרגיע אותו במידה מסוימת. קחי בחשבון שילד משתולל מקבל כוחות אדירים, הוא עלול לפגוע בעצמו או בסביבתו - אנשי צוות חטפו לא פעם מכות, נשיכות וחבלות תוך כדי התמודדות עם מצב כזה. רק היום היו במחלקה שלושה אירועים כאלו במהלכם נחבלו אנשי צוות. כשילד משתולל, אל יחשוב איש שטוב לו ככה. הוא סובל נורא, זו תחושה של התפרקות טוטאלית, רע וקשה לו, ועדיף לו שיישן. אם ילד לא מקבל טיפול תרופתי קבוע ומתחיל להשתולל, משתדלים לתת תרופת הרגעה כמו פנרגן. זו תרופה לא ספציפית, שלא אמורה לשבש שום דבר אצלו, אבל תוציא אותו מהמצב שבו הוא נמצא. אם הילד כבר נוטל תרופות הרכב הזריקה יהיה מתוך התרופות שהוא נוטל, רק במינון גבוה יותר". יכול להיות שיש אנשי צוות שנוח להם להשתמש בפתרון הקסמים הזה? זריקה מחסלת את הצורך בהתמודדות. "תמיד יכול להיות 'גנב' במחלקה. לא אמרתי שבמערכת שלי אין 'גנבים' שעושים דברים בניגוד לנהלים, אבל אנחנו מרעננים אותם כל הזמן. עד לפני תקופה מסוימת אפשר היה להשאיר הוראה למינון לאס-או-אס. היום הצוות הסיעודי אינו יכול לתת זריקה בלי הוראת רופא". . "תמיד יהיה מישהו שלא יהיה מרוצה" ד"ר גונן: "המצדדים בזריקה יגידו שזה פתרון אנושי יותר מאשר קשירה, ואלה שמצדדים בקשירה יגידו שזריקה פוגעת בחולה ובבריאותו. כאן לא קושרים בכלל, תמיד אפשר למצוא צידוק או להתנגד לכל אחת מהבחירות המקצועיות". מה בנוגע לדיווח על הזריקה להורים? ד"ר רם: "אנחנו מתחייבים בפני ההורים שעל כל טיפול רפואי ידווח להם. נכון שלא תמיד זה קורה בזמן אמת. אנחנו עובדים בסיטואציה של 'אירוע גורר אירוע' ולא יכולים כל היום לנסות להשיג את ההורים. כשהילד מתאשפז אנחנו מעדכנים אותם שבמצבי דוחק נהיה רשאים לתת לילד טיפול חד פעמי לפי הבנתנו, לא תמיד אפשר לדווח בזמן אמת". אז מתי כן? "להורים יש פגישות עם העובדת הסוציאלית. פעם, פעמיים או שלוש בשבוע. תלוי. אז הם מקבלים עדכון. מהצד השני יש הרבה דוגמאות להורים שמוזמנים לשיחה על ידי או על ידי מישהו מהצוות ואין להם זמן להגיע, גם זה קיים". מה המדיניות לגבי חדר בידוד? "ברוב הגורף של המקרים, לא בכולם, מנסים קודם את האופציה של חדר מחשבה. חדר פתוח וריק תחת השגחה. רק אחרי שמוצתה האופציה הזו והילד ממשיך להתפרע הוא יוכנס לחדר בידוד".ידוע לכם על מקרים שבהם הצוות משתמש בחדר הבידוד כאמצעי ענישה? "הנהלים מדברים על כך שחייבת להיות חתימת רופא בכניסה וביציאה של הילד מן החדר". וזה תמיד כך? תמיד יש רופא במחלקה? "לא. יש שעות שבהן יש רופא תורן שאחראי על בית החולים כולו". ומה אם בשעות האלה אנשי צוות עושים צעדים ללא אישור רופא? "אם היה מקרה כזה, וילד הוכנס לחדר בידוד ללא אישור רופא, איך אני אמורה לדעת מזה?". אולי הגיע הזמן לרענן את הנהלים. ד"ר גונן: "במשרד הבריאות אין דיפרנציאציה בין נוהלי בידוד מבוגר לבידוד של ילד. מותר לבודד עד ארבע שעות. אצלנו המקסימום הוא שעה". ד"ר גונן אומר כי הוא "משרת ציבור" כבר שנים רבות."תמיד יהיה מישהו שלא יהיה מרוצה, ולפעמים מתפתחת עוינות כלפי הצוות המטפל, ואז קל מאוד למצוא את כל הפגמים. אנחנו לא טלית שכולה תכלת, אבל מעולם לא זוהמנו בכוונות רעות". בעקבות המקרים המופיעים בכתבה פנה מנהל בית החולים בנס ציונה לממלא מקום ראש שירותי הנפש במשרד הבריאות בבקשה להקים ועדה מקצועית לבדיקת התלונות.
