אלי גוזלן, כמו משפחות רבות במצבו, סובל ממצוקה כלכלית קשה, חי מקצבת נכות, והאמצעים הדלים שברשותו לא מאפשרים לו לשכור עורך דין שייצג אותו מול הרשויות, וכך בדיון גורלי, שבסופו נלקחו ממנו כאמור ארבעת ילדיו, הוא נאלץ לעמוד לבדו מול מערכת משומנת ומנוסה, כנגד כל הסיכויים.
לפני מספר שבועות נדונה לפני שופט בית המשפט המחוזי בבאר שבע, יהושע פלפל, בקשת רשויות הרווחה לנתק ילדה בת ארבע וחצי מאימה ולמסור אותה לאימוץ.
בקשה כזו נתמכת בדרך כלל בתסקירים שמגישים עובדי הרווחה ופסיכולוגים מטעמם אודות רמת האישיות של ההורים.
השאלה אם ציונים נמוכים שמעניקים פסיכולוגים לרמת האישיות של ההורה מספיקים כדי לעקור ממנו את ילדו – מעוררת מחלוקת רבה.
במקרה הזה קבע השופט פלפל, בניגוד לדעת כל הפסיכולוגים, כי "אף שמדובר באישה הסובלת מפיגור קל, בעלת אישיות בלתי בשלה, בעלת אינטליגנציה נמוכה, חסרת השכלה, פרימיטיבית ודלה, אין די בתכונות אלה כדי לקבוע שהיא אינה מסוגלת להיות הורה".
השופט פלפל אף הוסיף כי "חוק האימוץ לא נועד לאפשר חלוקה מחדש של ילדים והעברתם ממשפחה אחת למשפחה אחרת רק מפני שבמשפחה החדשה רמתם של ההורים יותר גבוהה".
נשיא בית המשפט העליון לשעבר, מאיר שמגר, קבע גם הוא בשעתו כי "אין מקום למתן החלטה על הוצאת ילד מידי הוריו בניגוד לרצונם, כאשר הטעם הבלעדי לכך הוא כי הדבר הוא לטובתו של הקטין. לו היה הדבר כך, היה נפתח, למשל, פתח לנטילת ילדיהם של הורים החיים במצוקה כדי להעבירם – מסיבה זו בלבד – לרשותו של אחר".
אולם המציאות, מתברר, איננה מתיישרת תמיד עם קביעות כאלה, ולכן פסק הדין של השופט פלפל הוא בולט ויוצא דופן.
עורך הדין אייל אורטל, המייצג מספר משפחות שילדיהן הוכרו כ"נזקקים" ונלקחו מהן, מבקר בחריפות רבה את המצב המשפטי המאפשר זאת.
"בכל הנוגע לדיני אימוץ ילדים וכן בכל הנוגע לחוק הנוער, המצב המשפטי בישראל הינו שערוריה רבתי. אין במדינה שום מוסד, רשות או שירות וולונטרי כלשהו שיגן על זכויותיה של משפחה או של אם חד הורית שנאלצים להתמודד משפטית מול השירות למען הילד או מול פקידת הסעד".
יחסי הציבור המפרגנים שנעשים בתקשורת לטובת השירות למען הילד ולמען פקידות הסע, יוצרים סטיגמה הקושרת אוטומטית מאפיינים שליליים כנגד כל משפחה שמתנהלים נגדה הליכים.
"בפועל ברור שבדרך כלל הורים אלו הם אנשים חסרי יכולת כלכלית, ולעיתים זהו כל פשעם", מוסיף עורך הדין אורטל."משפחות רבות עומדות מתוסכלות בפני תסקירים על גבי תסקירים, חוות דעת מוזמנות מראש של פסיכולוגים, וממתינות לפסקי דין של בתי משפט לנוער, שאין בפניהם אלא את המסמכים שמומצאים להם על ידי רשויות הרווחה"."המשפחות הללו מגלות לא פעם כי למרות שגידלו בעבר מספר ילדים שהתבגרו כבר, הרי שעתה, לפתע, הן מוגדרות כחסרות מסוגלות הורית, וילדיהן עומדים להיות מוכרזים כברי אימוץ או כקטינים נזקקים. גם הודעות של הורים אלו בבתי המשפט כי ילדיהם עוברים במשפחה האומנת, בפנימיות או במעונות לילדים – מסכת של התעללויות, נחסמות לא אחת על ידי פקידי הסעד ועובדי הרווחה בטענה כי ההודעו הינן נקמניות, טורדניות ונובעות מקנטרנות.""בית המשפט מוטעה פעם אחר פעם להניח כי האנשים הפשוטים שטוענים לפניו ללא עורך דין בדרך כלל, בודים מליבם סיפורים. הכל משום שפקידי הסעד מנפנפים כל העת בתסקיריהם, בחוות הדעת מטעמם ובכוונותיהם הטובות כשלעיתים מדובר רק בסכסוך קשה של חזקים מול חלשים."
התעללויות מצד המשפחה האומנת
צילה אורן, אם חד הורית בשנות הארבעים לחייה, פעילה שנים רבות בהתנדבות בתחום הרווחה ומסייעת לנשים רבות הנמצאות במצוקה. במהלך שנות פעילותה התעמתה אורן לא אחת עם לשכת הרווחה במקום מגוריה – פה למען זכויותיה של עולה חדשה ושם לשיפור תנאיה של אם חד הורית. כשביתה נילי הגיעה לגיל חמש, החלה להרגיש קושי בטיפול בה.
"הילדה היתה שובבה גדולה והיה לי קשה לחנך אותה כמו שצריך בלי כל עזרה", היא מספרת. אורן פנתה ללשכת הרווחה וביקשה סיוע מהעובדת הסוציאלית.
"היה לי חשוב לדעת שהחינוך שנילי מקבלת הוא החינוך הנכון והטוב". כשהעובדת הסוציאלית נכנסה לתמונה החל הגלגל להסתובב במהירות, ולאו דווקא לכיוון שאותו צילה ראתה לנכון.
"אחרי מספר שיחות עם העובדת הסוציאלית ועם פסיכולוגית של מחלקת הרווחה הסבירו לי שלטובת הילדה אולי כדאי שתהיה במשך תקופה מסוימת אצל משפחה אומנת שתוכל להקנות לה הרגלים של בית מסודר, מכיוון שהדבר היחיד שהיה חשוב לי זה טובת הילדה, הסכמתי לנסות לתקופה מסוימת".
מה שצילה לא ידעה הוא שבינתיים, בעוד היא מנהלת שיחות עם עובדי הרווחה מתוך דאגה לבתה, הוגשו לבית המשפט לנוער מספר תסקירים אודותיה ואודות נילי.
פסיכולוגית שפגשה את צילה קבעה כי "נראה שצילה אוהבת את בתה ורואה אותה כמרכז עולמה", אך למרות זאת המליצה "לפתוח תיק אימוץ", לנתק את נילי באופן טוטאלי מאימה ולהתחיל לחפש עבורה "משפחה אחרת".
תסקיר שהוגש לבית המשפט על ידי מחלקת הרווחה המקומית קבע כי "בשלב זה אין אפשרות להכריז על הקטינה כבת אימוץ מהסיבה שהיא קשורה לאימה ולא תוכל להתקשר לטווח ארוך למשפחה חדשה". לפיכך דיברה ההמלצה על מעבר למשפחה אומנת, בהסכמת האם שעד לאותו שלב לא היתה מודעת כלל להליך המשפטי המתנהל מאחורי גבה.
מספר שבועות אחרי שהילדה הועברה למשפחה אומנת, היא החלה להתלונן על פגיעות ועל התעללויות בה מצד ההורים במשפחה האומנת. את המצב המשפטי הסבוך שאליו נקלעה הבינה צילה כאשר ביקשה באחת ההזדמנויות לאסוף את הילדה מהמשפחה האומנת לחתונה משפחתית.
"פקיד הסעד הודיע לי שהאבא האומן הוא זה שיביא את נילי לחתונה והוא זה שיחזיר אותה הביתה. את נילי שלי. רק אז נפל לי האסימון לגמרי. אני הכנסתי אותם הביתה בתמימות כדי לקבל מהם עזרה, והם לקחו לי את הילדה".
צילה שכרה עורך דין והחליטה להיאבק ברשויות עד שתחזיר את נילי הביתה. בדיון שהתנהל לאחרונה בבית המשפט לנוער טען פקיד הסעד כי "תהיה פגיעה בילדה אם תוחזר בשלב זה לאימה".
השופט נעתר לבקשת עורך הדין שלא להתחשב בחוות הדעת של פקיד הסעד, שהפך יריב המשפחה, ומינה שני פסיכולוגים עצמאיים מטעמו, שקבעו לאחר סדרת בדיקות כי "טובת הילדה היא שתגדל ברשותה של האם".
הילדה הוחזרה לחיק אימה לאחר שנקבע כי פקיד הסעד האיזורי ילווה את המשפחה במהלך השנה שלאחר מכן. צילה סברה לתומה כי החיים ישובו למסלולם, אולם המציאות טפחה על פניה מהר מאוד. היא ניגשה לבית הספר הסמוך לביתה על מנת לרשום ללימודים את נילי, שהספיקה בינתיים ללמוד חצי שה בכיתה א' אצל המשפחה אומנת.
היא הציגה בפני המנהלת בגאווה בלתי מוסתרת את תעודת החצי עם הערתה הממוסגרת של המחנכת: "את תלמידה נבונה, מגלה ידע והבנה בתחומי הלימוד השונים, מבצעת בזריזות כל משימה המוטלת עלייך, המשיכי כך".
עם תעודה כזו, חשבה צילה, לא תהיה כל בעיה לרשום את נילי לבית הספר. אבל מחשבות לחוד ומציאות לחוד. פקיד הסעד, כן, אותו פקיד סעד שהיה יריב קשה בבית המשפט רק לפני זמן קצר, הוא זה שמונה להשגיח על הילדה לפי צו בית המשפט, גם כאשר היא נמצאת בבית האם, והוא לא מאשר לנילי ללמוד עד שתעבור בדיקות נוירולוגיות ותיטול כדורי הרגעה.
בדיקה נוירולוגית שעברה הילדה לאחרונה ושקבעה כי תפקודה תקין, אינה מספקת את הרשויות. האם מתנגדת שנילי תיקח כדורי הרגעה מאחר שנוירולוג קבע כי אין בהם צורך, ובינתיים, בעוד בני גילה לומדים קרוא וכתוב, נילי יושבת בבית ומשחקת במחשב מבוקר עד ערב.
אביטל, אם חד הורית שילדה נלקח ממנה לפנימייה יוצאת כנגד כיוון הפניית תקציבי הרווחה. "כשאני מבקשת סיוע כלכלי – אין כסף לתת", היא אומרת, "אבל מצד שני, בלי שום בעיה הם מוציאים את הילדים למוסדות ולפנימיות – גופים שמקבלים תקציבי ענק.
יותר נוח למדינה להעביר תקציבים לעובדים שלה מאשר לנזקקים באמת.
"מבחינתם אני לא יודעת מה טוב לילד והוא לא יודע מה טוב לו. רק המומחים יודעים מה טוב. מי יפצה אותי על הנזק הנפשי שנגרם לי כשלקחו לי את הילד? מי יפצה אותו על הנזק הנפשי שנגרם לו כשגדל בלי אמא? מה יקרה כשבעוד שנה – שנתיים הוא יחזור הביתה? איך הוא יסתכל עלי כשהמדינה הסבירה לו במשך שנתיים שאני לא מספיק טובה כדי להיות אמא שלו"?
פרופ' אסתר הרצוג, בעבר יועצת לשרת העבודה והרווחה, משמשת פה למשפחות רבות הנמצאות במאבק על ילדיהן עם רשויות הרווחה.
"נחשפתי לנושא לראשונה", היא מספרת, "לפני מספר שנים, כאשר פנתה אלי אישה שבעלה לשעבר התעלל מינית בבתם בת השלוש. הגננת סיפרה שהילדה מתנהגת באופן מוזר ורומזת על פעילות מינית שהיא מבצעת עם אביה.
האם פנתה למשטרה ולרשויות הרווחה, אבל שום דבר לא זז. כשפנתה לעיתונות והתלוננה על חוסר המעש של עובדות הרווחה בעניין כה חמור, התייצבה נגדה המערכת כולה, שלא היתה יכולה לעבור בשתיקה על "ההלשנה".מסע הנקמה כלל תסקירים שהוגשו לבית המשפט ושתיארו אותה כאישה מכה וכאם לא ראויה. לאור התסקירים הללו החליט בית המשפט להוציא מידיה את הילדה ולהעביר אותה לרשות האב המתעלל. והכל בגלל שהיא הרגיזה אותם כשתפקה אותם בעיתונות.
לפרופ' הרצוג אין אמון רב במערכת, למרות שבעבר היא היתה חלק ממנה. "יש הרבה ילדים בעיתיים והורים שהם לא טלית שכולה תכלת. אבל מכאן ועד לקחת להם את הילדים – המרחק רב.
לדבריה, מדינת ישראל היא בין המקומות המובילים בעולם בהוצאת ילדים ממשפחותיהם.
"לממסד יש הרבה פנימיות שנותנות הרבה תעסוקה ומגלגלות הרבה מאוד כסף. יש פה פוטנציאל גדול מאוד של כוח. את זה הם צריכים למלא בילדים כי התקציב מגיע לפי ראש.
יש בישראל הרבה פנימיות של עליית הנוער, וכהעלייה נגמרה היה צריך למלא אותן מחדש כדי שלא ייסגרו".
פרופ' הרצוג מצביעה על ניגוד אינטרסים בעייתי מאוד, לדעתי, בעובדה שמשרד הרווחה שמוציא ילדים מחיק הוריהם, הוא גם זה האחראי למלא פנימיות ומוסדות.
במקרים רבים מקבלת המשפחה את המלצת פקיד הסעד בחיוב ורואה בו גורם מסייע, אולם במקרים לא מעטים אחרים מתפתח מאבק מר בין ההורים מזה ופקיד הסעד מזה. פקיד הסעד הוא הממליץ על הוצאת הילד מחזקת הוריו, הוא האחראי עליו במסגרת האומנה או המוסד והוא גם העומד בדיון המשפטי כצד נגדי להורים. במקרים רבים מביאה איתה מעורבותו הדומיננטית של פקיד הסעד בכל ההליכים ליריבות אישית בינו לבין המשפחה.
זו מתנגדת להוצאת הילדים מרשותה ורואה בפקיד הסעד שורש כל רע. באופן אבסורדי, למרות היריבות שהיא במקרים אלה טבעית ומובנת, ממשיך פקיד הסעד להיות הגורם הארחאי והמפקח הבלעדי על הילד. עם תום התקופה שקבע בית המשפט, הוא צריך להיות הגורם המקצועי האובייקטיבי הממליץ לבית המשפט כיצד להמשיך ולנהוג בילד ובמשפחה.
הכוח שבידי פקיד הסעד
בהחלטה להוציא קטין מרשות הוריו נוהגים, כאמור, בתי המשפט לקבוע כי פקיד הסעד יהיה אחראי עליו ועל קביעת "הסדרי הראייה" בין הילד להוריו. במילים אחרות – בכל כמה זמן הם יוכלו להיפגש ומתי ואיך ישוחחו בטלפון. בדרך זו מאציל בית המשפט סמכויות נרחבות על על עובד סוציאלי, שגם אם הוא מנוסה ומקצועי, הרי שאין לו כל השכלה או הכשרה משפטית.
יתרה מזו, הסמכות ניתנת באופן כללי לפקיד סעד ואינה מוגדרת לפקיד מסוים. כך מטיל השופט אחריות כבדה על אדם שהוא איננו מכיר אותו ואיננו יודע מהם כישוריו, מה השכלתו, מה ניסיונו או אפילו מה שמו. חשוב לדעת כי הפרת החלטה של אותו פקיד כמוה כהפרת צו בית המשפט, ובמקרים רבים היא גוררת איתה מעצרים והעמדה לדין.
בהחלטה להוציא קטין מרשות הוריו נוהגים, כאמור, בתי המשפט לקבוע כי פקיד הסעד יהיה אחראי עליו ועל קביעת "הסדרי הראייה" בין הילד להוריו. במילים אחרות – בכל כמה זמן הם יוכלו להיפגש ומתי ואיך ישוחחו בטלפון. בדרך זו מאציל בית המשפט סמכויות נרחבות על על עובד סוציאלי, שגם אם הוא מנוסה ומקצועי, הרי שאין לו כל השכלה או הכשרה משפטית.
יתרה מזו, הסמכות ניתנת באופן כללי לפקיד סעד ואינה מוגדרת לפקיד מסוים. כך מטיל השופט אחריות כבדה על אדם שהוא איננו מכיר אותו ואיננו יודע מהם כישוריו, מה השכלתו, מה ניסיונו או אפילו מה שמו. חשוב לדעת כי הפרת החלטה של אותו פקיד כמוה כהפרת צו בית המשפט, ובמקרים רבים היא גוררת איתה מעצרים והעמדה לדין.
את מהות הכוח והאוטונומיה שיש לפקיד הסעד, יסייע להבין הסיפור הבא:
גדעון, שבנו נלקח ממנו, ערער על ההחלטה בפני בית המשפט המחוזי.
הערעור נדחה ובהחלטתו הדגיש השופט את הדברים הבאים:
"למעשה, אף שמבחינה פיזית ומשפטית הוא (הילד) אינו מצוי במשמורתו של אביו, אין מונעים מהמערער (האב) לקיים קשר רצוף עם בנו ומדי יום מתקיימת שיחה טלפונית ביניהם".
כחודשיים לאחר קביעה זו נמסר לאב כי "הוחלט בהתייעצות עם פקיד הסעד כי יפסקו שיחות הטלפון". מיותר לציין כי ההחלטה של פקיד הסעד לא עברה שום ביקורת משפטית אף שהיא נוגדת במפורש את החלטת השופט.
רשויות הרווחה והעובדים הסוציאליים פועלים בשיתוף פעולה מלא והדוק עם רשויות אחרות כמו המשטרה ובתי המשפט לנוער. כך מוצא את עצמו הורה החושב שנגרם לו עוול, מול חומה בצורה העומדת מולו ואין מושיע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה