21.02.2014 - תגובות קוראים בעיתון ישראל היום על כתבת התחקיר "טראומת מרכזי הקשר" שפורסם שבוע קודם לכן באותו העיתון. הציבור מתעב מדיניות משרד הרווחה נגד הורים וילדים במרכזי הקשר.
להלן קישור למאמר:
תגובות לכתבה על מרכזי הקשר, שפורסמה בשבוע שעבר
דרוש בדק בית
אני עובדת סוציאלית שנים רבות, וחלק מחבריי הטובים הם פקידי סעד מוערכים ומקצועיים העושים עבודתם במסירות ובנאמנות. אבל גדשה הסאה ואינני מסוגלת לשאת את הסבל והכאב שמשפחתי עוברת בגלל עבודתם של חלק מפקידי הסעד.
סיפורנו הוא סיפור של תהליך גירושים קשה ומורכב שכולל, כרגיל, תלונות שעיקרן הן שווא, כלפי אחי, שמלכתחילה פקידות הסעד החליטו על הדרתו מילדיו והפנייתו למרכז קשר. לאחר שנה שבה נמצא אחי במרכז קשר והאבחנות עליו שם מצוינות, לדברי פקידות הסעד, הוא עדיין אינו יכול לקבל את הילדים לידיו ולהביאם אל בית הסבא והסבתא. כעובדת סוציאלית ותיקה אני מתבוננת במשפחתי שלא ראתה את ילדיו של אחי כמעט שנתיים ומרגישה פגועה, המומה, מתוסכלת וחסרת אונים.
אני יודעת ושומעת שקיימים עוד גברים ונשים שחשים כך מול פקידי סעד ואינני יודעת מה היה קורה לו לא היתה לאחי המשפחה התומכת והמאמינה בו לאורך כל הדרך הנוראה הזו שהוא עובר. אינני מקבלת בשום אופן אלימות כלפי אחיי ואחיותיי העובדים הסוציאליים ולעולם לא אקבל זאת, אך אני מודה ומתוודה שחוסר האונים, הפחד והתסכול שחשתי לנוכח ההתנהלות כלפי אחי וילדיו, הביאה אותי לא אחת לתחושות קשות מנשוא. בני זוג בתהליך גירושים מתסכל עלולים לפגוע חמורות בבן/בת הזוג לשווא, ובדרך לגרום נזקים חמורים לילדיהם. פקידי הסעד המשתפים פעולה עם אלה, פוגעים במו ידיהם בילדים תוך כדי הצהרה על "הגנת הקטינים." חלק מפקידי הסעד מתנהלים מתוך מקום של פחד, שמירה על עצמם, כסת"ח וחוסר מקצועיות וידע כיצד לטפל במצבים מורכבים.
כשלמדתי את המקצוע לפני 20 שנה נקראו העובדים הסוציאליים סוכני שינוי. לאחר מכן חלקנו הבנו שהפכנו לסוכני שימור. אך היום אני חשה שחלקנו סוכני קלקול. לא לחינם כל כך הרבה קולות מתוסכלים נשמעים סביבנו. אנחנו חייבים, פשוט חייבים, להקשיב להם. האם לא כדאי לעשות בדק בית קודם כל אצלנו, העובדים הסוציאליים ופקידי הסעד, לפני שאנחנו עורכים בדק בית אצל משפחות מטופלינו? רונית, עובדת סוציאלית
ייסורי האבות הגרושים
הכתבה על מרכזי הקשר משקפת חלק מתקופת החושך שאותה עוברים גברים גרושים השואפים לקשר עם ילדיהם. במדינה חיים מאות אלפי גברים שחווים את הוויה דולורוזה של מסכת הגירושים וקונים את חירותם מדי חודש בחודשו על ידי תשלום מזונות. הגיע הזמן שמדינת ישראל תצעד בקצב של שאר העולם ותפנים שלכל ילד יש גם אמא וגם אבא, ושניהם שווים. לא ייתכן שאבות יופלו לרעה על ידי מערכות הרווחה, בתי המשפט והמשטרה - מערכות שאמורות לשרת כל אזרח במדינה ללא הבדל דת, גזע ומין.
אתם עושים שליחות חשובה מאין כמוה עבור ילדים קטנים שאוהבים את אבותיהם ונאלצים לחוות אותם דרך מערכת דוחה ומשפילה. יישר כוח. רק הזמן יעיד מה תרמתם עבור ילדים אלה. אייל בוחבוט
הגיע הזמן לשינוי
אני אסיר תודה על הכתבות בעניין פקידות הסעד ומרכזי הקשר. לפני שהתגרשתי הייתי בטוח שכל הסיפורים המזעזעים על אבות גרושים אינם אמת ופשוט נבהלתי מאבות גרושים. ברגע שהתגרשתי, וגרושתי החליטה לנהל את מאבקה הסחטני על גבם של ילדיי, חשתי על בשרי את העוולות של מדינת ישראל, החל במשרד הרווחה, עבור במשטרת ישראל וכלה בבתי המשפט לענייני משפחה ובתי הדין הרבניים, שהפכו לחותמת גומי של פקידות הסעד.
תלונות השווא במשטרה הפכו למכת מדינה, ברגע שאב נחקר על אירוע אלימות, אוטומטית הוא נעצר או במקרה הטוב משוחרר בערבות ואז מורחק מביתו ומילדיו. איך יעלה על הדעת שאישה שמגישה תלונות שווא נגד גבר לא תועמד לדין גם כשתיק החקירה נסגר? דמם של הגברים במדינת ישראל הפך להפקר, הפכו את הגברים לשבויים בידיהן של נשים ובמיוחד כאשר מדובר בגבר גרוש. אתם שליחים של מצווה, קחו את העוולות האלה בידיים ועיזרו לנו להביא לשינוי ולשוויון המיוחל בין גברים לנשים. תודה ענקית בשמי ובשם ילדיי. מיקי לוי
כמו במתקן כליאה
אני אדם נורמטיבי, אב לפעוטה בת שנה וארבעה חודשים. הכתבה בנושא מרכזי הקשר, שמה את הנושא על השולחן. את הכניסה שלי למרכז הקשר בפעם הראשונה עשיתי בפחד רב. ידעתי כי כל מי שנכנס בשערי המקום יש עליו תווית של אדם אלים.
בפעם הראשונה שהגעתי למקום, עברו לי צמרמורות בכל הגוף. גדרות גבוהות, שער ברזל, שומר חמוש. נאלצתי לעבור בדיקת ציוד ובדיקה גופנית. לאחר השלב הזה כבר אי אפשר להיות שקט. הייתי חרד וחשתי השפלה. ההרגשה היא כאילו הכנסתי את עצמי למרכז כליאה, וכל זאת על מנת לראות את מה ששייך לי, את הדבר היקר לי מכל. את בתי, אהובתי, יחידתי. ותמיד יש שלב מורט עצבים, שבו אתה ממתין לראות מתי ואם בכלל האמא תביא את הילדה. החששות היו מוצדקים, כי הביטולים היו חדשות לבקרים.
הייתי ממתין בחדר ממ"ד שגודלו 2.5 על 3.5 מטרים. כשראיתי את העגלה עם התינוקת שלי, שכחתי מכל מה שעברתי והקדשתי את כל תשומת הלב לאוצר שלי. אבל זה קורה כשיש עו"סית שנמצאת איתנו לאורך כל המפגש. הרגשתי כאסיר ביטחוני במתקן כליאה סגור ומבודד שקיבל ביקור. מי שלא חווה מרכז קשר לא יבין את ההרגשה הזאת. אוהד
הגנה על הילד, בכל מחיר
מרכזי קשר אינם מקום סימפתי ומשמשים מקום מפגש עבור הורים וילדים שהקשר ביניהם הוגדר ככזה המסכן את הילד. לא מן הנמנע שחשיפה למקום שכזה תגרום לאנשים לפרוק את כעסם ואת מרירותם כלפי המערכת. ושוב, כמו בכתבה הקודמת שפירסמתם על פקידות הסעד, בחרתם לבוא בטענות רבות כלפי שירותי הרווחה המשפילים, ההורסים והמנתקים משפחות. תארו לכם שהיו נותנים לאבות מסוימים כן לחבק, ולנשק ולגעת. תארו לכם שלא היה חלון שמצידו השני יושבת "מפלצת" ורואה כל צעד של אמא צעירה. תארו לכם שאף אחד לא היה יודע מה קורה שם בחדר. תארו לכם שהילד שם - הוא שלכם. ועכשיו תראו הכל אחרת. כי אין ברירה. עדיף להציל ילד אחד מפגיעה פיזית או מינית ולסכן בכך את הקשר של כמה משפחות. אף אחד לא רוצה לראות את הילד שלו נפגע על ידי האדם הקרוב אליו ביותר. ואז, כמובן, תבוא הקריאה הכל כך מוכרת "היכן היו שירותי הרווחה." לא פשוט להיות פקידת סעד ועוד יותר לא פשוט לקבל החלטות הרות גורל. כולנו בני אדם אך לנגד עיני הרווחה עומדת תמיד טובת הילד ולא טובת האבהות, האימהות ואף לא הקשר הזוגי. וכך צריך להיות. כי הילד הזה, ביום מן הימים, עלול להיות ילדיכם. יוסי ברנט
אמא שקופה
התחקיר שופך אור על נושא הקבור בארון שנים ארוכות. כאמא, אחת מתוך עשרות אימהות, נגזר עלי לראות את בני תחת פיקוח והשגחה הדוקים במרכז קשר של משרד הרווחה. מרכז קשר הוא מקום זדוני, מרושע ואכזרי שבו אני פוגשת את בני אהובי למשך שעה וחצי בשבוע. מרגע הגעתי למרכז הקשר עובדת סוציאלית צמודה אלי ולא מרפה. היא אוחזת בידה מחברת שבה תרשום כל התנהגות שנראית לה חריגה. אם צחקתי בקול מבדיחה של בני, היא תדווח במזיד ובמודע "האם לא שולטת בהתנהגותה ומביעה פרצי צחוק בלתי מוסברים." אם הבעת פניי מודאגת למראה פצע שיש על חלקה חשופה בגופו של בני היא תייחס לי האשמות סרק, חתרנות והפעלת לחץ להוצאת המפגשים מחוץ למרכז הקשר. ארבע שנים אני חיה בתוך הארון. במקום עבודתי לא יודעים שיום שלישי הוא יום קדוש, שבו לא משנה מה יהיה במשרד, איזה לחץ ואיזו דחיפות, בשעה ארבע בדיוק אעזוב הכל ואסע לפגוש את בני. במקום עבודתי אני נמצאת בשם אחר, בדמות אחרת.
אני לא יכולה לספר לחבריי הקרובים אלי בעבודה שאני אמא שקופה לבני, בלתי קיימת, שזכויותיי נלקחו ממני, ולמעשה אני אמא בתעודת הזהות בלבד ולא אמא פעילה בחיי היום-יום של בני. הילד שלי בן 9 ומכיר את השיגרה ואת הנוהל של מרכז הקשר. גם הוא מצפה למפגשים החד-שבועיים ויודע שכל דקה קצובה ומדודה, אז הוא מדבר במשך שעה וחצי ללא הפסקה. הוא מספר סיפורים ומתאר את חוויותיו, ואני בולעת בשקיקה כל מילה שיוצאת מפיו, עיניי מתמלאות לא אחת דמעות, אבל אסור להביע רגשות, פן יופסק המפגש. הבעת רגשות של בכי מתפרשת כמכבידה על הילד ועלולה לקטוע את המפגש. אני לא מסתכנת. מבוזה ומושפלת אני מוותרת על רגשותיי, ואומרת בקול כשהעובדת הסוציאלית שומעת ומקשיבה לכל מילה: "אני אוהבת אותך, בני. החלום הכי גדול שלי זה לגדל אותך, לקחת אותך לטיול לספארי, לקחת אותך לחוף הים, לקחת אותך לטייל, שנהיה חופשיים ושאף אחד לא יחליט עלינו." בני אומר לי בשקט, "אני יודע, אמא. גם אני מחכה לזה." אין שמץ של תקווה במרכז קשר. מרכז עוול עצום שמסב צער נורא להורים. כשבני הולך, אני מרשה לדמעות לזלוג להן גדולות ורטובות. הוא הולך ממני ואני כבר מתגעגעת לריח שלו, לחיבוק הקטן שלו, לידיים שלו, ואז אני מרגישה את הכאב החד שמפלח את החזה. הלב שלי נשבר. נחמה כהן
כל הכבוד על האומץ
הכתבה על מרכזי הקשר מדהימה. כל הכבוד על האומץ להוציא את הדברים בכזאת עוצמה. בתור אם שהביאה את שתי בנותיה למרכז הקשר כדי שיפגשו את אביהן, כשהמטרה היא לחדש את הקשר בין בנותיי לאביהן, חשתי כי המקום אינו מקום חם ועוטף. נהפוך הוא, המקום היה קר ומצמרר, בעיקר לאביהן שהרגיש כמו חיה כלואה בגן חיות, כאשר הוא נמצא עם הבנות בחדר שאחד מקירותיו הוא ויטרינה שמעברה השני יושבת כל העת עובדת סוציאלית, כמו קהל שממתין שהחיה תעשה משהו.
היתה במרכז הקשר תחושת ניכור, במקום שתהיה בו תחושה של חמימות וגישור בין כל הנפשות הפועלות. למרבה מזלנו, תקופת מרכז הקשר היתה קצרה והבנות המדהימות שלי נמצאות בקשר עם אביהן, בעיקר בזכות זה שלי ולאביהן היה חשוב שהקשר ביניהם יחודש. ירדנה
יכול לקרות לכולם
קראתי את הכתבה על מרכזי הקשר שוב ושוב. פשוט מדהים כמה היא אמיתית ונכונה. במקרה שלי, גרושתי ואני, שני אנשים משכילים בתפקידים מכובדים, הגענו למרכז קשר. איך זה קורה? התשובה היא כי המדינה מנתבת את המלחמה בין בני הזוג למסלולים שונים כגון: יחידת גישור בבית המשפט, מרכז קשר הורי וכדומה.
איש לא עוצר לרגע במירוץ המטורף הזה לחשוב על טובת הילדים ועל התהליך הטראומתי שהם חווים בהסדרי ראייה דרך מרכז קשר. כולם מרוויחים מכך וכולם קשורים וכולם יונקים את הכסף בהליך הגורר הליך. במקרים ברורים שבהם יש סיכון לילדים, יש לדעתי הצדקה לנקיטת אמצעים הכרחיים כגון אלה, אך מה שקורה בפועל הוא שכולם, ללא יוצא מהכלל, מתויגים ופשוט הופכים למספר בסטטיסטיקה.
לדעתי, אין באמת לאיש אינטרס לשנות זאת. באופן אישי, אחרי כמה מפגשים במרכז הקשר הצבעתי ברגליים וחודש לאחר מכן חזרה השפיות למערכת. אך לא כולם היו והתנהגו כמוני. ראיתי אבות המגיעים אל מרכז הקשר כאילו כפאם שד, כמו בסרט נע. כך לא צריך להיות המצב. אחרי שנים רבות החוויה הזאת עדיין צרובה בליבי. זה לא משנה מי אתה או מה אתה. סביר להניח שאם אתה בהליך גירושים, מספיקה תלונה פיקטיבית אחת כדי לשלוח אותך למרכז הקשר. ואז, לך תוכיח אחרת. מ'
השתקה גורפת
קראתי בכאב ובצער את הכתבות שפירסמתם בנושא רשויות הרווחה. כל אחד מהסיפורים שהבאתם הוא סיפורה של משפחה, ובייחוד של ילדים, שעולמם חרב עליהם עקב המעורבות של רשויות הרווחה ומרכזי הקשר בעניינם. על אלה יש להוסיף את האנשים שמצאו עוז בנפשם לספר את סיפורם במסגרת התגובות הרבות שהתפרסמו במשך שבועיים לאחר פרסום כתבתכם הראשונה. אם נוסיף לכל אלה את הסיפורים המזעזעים המתפרסמים באתרי האינטרנט חדשות לבקרים, ואת הרבים האחרים שמקבלים את ה"גורל" שנגזר עליהם על ידי רשויות הרווחה בדממה, יהיה אפשר להעריך עד כמה גדול השבר. למרבה הצער, פעילותן של "נשות הרווחה" מתבצעת בצל השתיקה וההשתקה.
לעורך דין אין דריסת רגל בלשכותיהן ועל צילומים ופרוטוקולים - הס מלהזכיר. יתר על כן, כאשר סוף סוף מתמנה איש מקצוע ניטרלי לבדוק את המצב ומגיע למסקנה שונה משלהן, הוא מוחרם, מושפל ומאוים, ובפועל משמש אזהרה לאחרים לבל יעזו לסטות מהתלם. גם כאשר מצפונו של מישהו מתוכם מציק לו והוא מביא לידיעת הצד הפגוע את עמדתו, הוא ננזף ומורחק מתפקידו.
ממילא, כאשר סוף סוף מוקמת ועדה שאחרי חקירה ובדיקה מגיעה למסקנות שאינן לרוח גורמי הרווחה, הם דואגים למסמס את הדברים או להשתיקם באמצעות הארגונים המתאימים. עיינתי היטב בתגובות הרשויות שהובאו בכתבתכם. באף אחת מהן לא היתה התייחסות לגופו של עניין. במקום זה התקשטו בנוצות המרוטות של "טובת הילד," שרק להם הפתרונים איך הדבר מתיישב עם הדברים שהוצגו בכתבות.
בכתבה האחרונה הגדילו לעשות וטענו שהנעשה במרכזי הקשר הוא "הפתרון" ולא הבעיה. נכון, יש ילדים שצריך ואף חובה להוציא מן הבית, יש גם מקרים שבהם אין מנוס מקביעת ביקורים במרכזי קשר, אך מה על אותם מאות ואלפים שדינם נגזר לשבט, ללא חקירה ובדיקה? מה על אותם ילדים שהורחקו מההורים ללא שיקול דעת ענייני וללא סיבה ראויה? מה על אותם הורים שברגע שהם משמיעים קול זעקה, הם מוקעים מייד כאנשים אלימים ומסוכנים? מה על אותם אלה הזקוקים באמת ובתמים לטיפול אנשי הרווחה אך חוששים לפנות לקבלת עזרה, שמא גם הם ייהפכו לחלק מהסטטיסטיקה הגדלה והולכת של הנפגעים על ידי הגוף שהוקם וממומן מכספי הציבור כדי לדאוג לרווחתם? אין בפי מילים כדי להודות על תרומתכם להעלאת הנושא לסדר היום הציבורי, שמא מכם תבוא הישועה. אדם כואב
פלייליסט - מרכזי קשר
קישורים:
אב גרוש מספר על הסדרי ראיה עם בתו במרכז קשר של נשרד הרווחה - פברואר 2014 - 103 FM - טל, אב גרוש מספר על פגישותיו על בתו במרכז קשר של משרד הרווחה. בקלות בלתי נסבלת עלולים הורים נורמטיבים לראות את הילדים שלהם שעה בשבוע במקום קר, מנוכר ואפל כשעובדת סוציאלית מפקחת עליהם, אסור לחבק לנשק ללחוש ועוד...
תחקיר: טראומת מרכזי הקשר - מתוך ישראל היום , מיכל יעקב יצחקי, נעמה לנסקי , פברואר 2014 - "ברגע הפכתי להיות 'אבא אלים שמטריד מינית את בתו'" • עדויות ממרכזי הקשר - טראומת מרכזי הקשר. בכל יום ראשון, לקראת השעה שלוש, היה גילי מסיט הצידה את כל עיסוקי חייו וממהר אל מרכז הקשר שבעיר מגוריו. הוא ידע שאסור לו לאחר, כי עומדת לרשותו רק שעה אחת בשבוע. 60 דקות. 3,600 שניות, ולא שנייה אחת יותר, כדי להיות עם בתו היחידה, בת החמש וחצי. אם יאחר, יאבד כמה שניות של להיות איתה, ואת זה הוא בשום אופן לא יכול להרשות לעצמו. מה גם שהוא עלול להיענש. מישהו עשוי לקבל את הרושם השגוי שלא אכפת לו, או שהוא לא אבא אחראי מספיק, ולבטל כליל את שישים הדקות האלה, שהוא מחכה להן ורק להן במשך כל השבוע. שלפניהן ואחריהן החיים שלו תפלים, ריקים ועצובים...
שר הרווחה מאיר כהן משפיל הורים במרכזי קשר - מחאה דימונה אוקטובר 2013 - 17 באוקטובר 2013 - שר הרווחה מאיר כהן משפיל ומבזה הורים וילדים במרכזי קשר. תאוות הבצע של עובדים סוציאליים ברשויות הרווחה אינה יודעת גבול. העובדים הסוציאליים כופים על הורים וילדים ללא רבב, על לא עוול בכפם להיפגש במרכזי קשר בתנאים משפילים ולא לא יראו אחד את השני.
פלייליסט - מרכזי קשר רשויות הרווחה - ינואר 2012 - מרכזי קשר רשויות הרווחה משמשים למפגשים בין הורים לילדיהם הנמצאים בטיפול ובהשגחת המדינה, כאשר פקיד הסעד סבור כי ההורה מהווה סיכון לילד באם יפגשו לבדם. אמנם בית המשפט (משפחה או נוער) קובע את הסדרי הראיה במרכז הקשר אך המדיניות היא שהשופט משמש מעין חותמת גומי של פקידי הסעד...
פקידת הסעד לחוק הנוער נרי מנור מציגה טיפול במרכז קשר - נובמבר 2011 - תכנית המקור - ערוץ 10 - פקידת הסעד לחוק הנוער נרי מנור ממינהל השירותים החברתיים תל אביב מציגה את דרכי הטיפול והסיוע הסוציאלי לילד ומשפחתו במרכז קשר. פקידת הסעד לחוק הנוער היא "תובעת" מטעם המדינה בחוק הנוער להוציא ילד מביתו ולהעבירו למסגרת אחרת מופרטת בד"כ, אומנה, אימוץ סגור, פנימיה ועוד מסגרות שונות ומשונות. בנוסף פקידת הסעד קובעת את הסדרי הראיה של הילד עם הוריו במרכז הקשר, מפקחת, משגיחה וגם מטפלת באמא ובילד במרכז הקשר. פקידת הסעד אפוא, לא רק מציגה את ההורים בפני בית משפט לנוער אלא גם בפני בנם, בפני ועדת החלטה או כל גורם אחר מאבחן ומטפל, מכאן הכוח לפקידת הסעד לכוון את ההליך השיפוטי כראות עיניה לכל כיוון שתחפוץ. בתי משפט לענייני משפחה ונוער הם חותמות גומי של פקידות הסעד ורואים המלצותיהן כסוף פסוק...
מחדלי הרווחה ובתי משפט לענייני משפחה - מדיניות מופקרת הסדרי ראיה ומרכז קשר לילדי הורים גרושים - מרץ 2011 - הזכות לחיי משפחה אינה מכובדת ע"י בתי משפט לענייני משפחה ועובדות סוציאליות הממונות כפקידות סעד לסדרי דין כמעט באורח קבע בכל סכסוך נורמטיבי. הרשויות מתעמרות בבעלי הדין, משפילות אותם, אוספות רסיסי לשון הרע, מעלות אותם על הכתב, מנתקות ללא רחמים הורים מילדיהם, עיכובים יזומים בכתיבת תסקירים,..
רוני מלקאי - דוברת משרד הרווחה: תגובה מדובררת לכאבם וסבלם של הורים לפגוש ילדיהם במרכזי קשר - דצמבר 2011 - המילה האחרונה" עם אברי גלעד וג'קי לוי - גלי צה"ל - תגובה מדובררת ומזלזלת של עו"ד רוני מלקאי דוברת משרד הרווחה על כאבם וסבלם של הורים הכמהים לפגוש את ילדיהם במרכזי קשר של משרד הרווחה...
סיפורה של אם ששירותי הרווחה מונעים ממנה לראות את ילדיה - דצמבר 2009 – סיפורה של מירי (האמא ל') אם חד הורית לשני ילדים בני 4 ו-6 שפקידות הסעד של לשכת הרווחה בעירייה מונעות ממנה לראות את ילדיה. מירי מספרת על שני מפגשים מרגשים עם ילדיה במרכז קשר תחת עיניהם הפקוחה וידם הקשה של פקידי שירותי הרווחה בעיריית גבעתיים מערימים קשיים על האמא ל' לפגוש את ילדיה במרכז קשר. פקידות הסעד והעובדות הסוציאליות פועלות בדרך של הפחדה השפלה ועלילה על מנת למנוע המפגשים בין האמא ל' לילדיה...
להלן קישור למאמר:
תגובות לכתבה על מרכזי הקשר, שפורסמה בשבוע שעבר
דרוש בדק בית
אני עובדת סוציאלית שנים רבות, וחלק מחבריי הטובים הם פקידי סעד מוערכים ומקצועיים העושים עבודתם במסירות ובנאמנות. אבל גדשה הסאה ואינני מסוגלת לשאת את הסבל והכאב שמשפחתי עוברת בגלל עבודתם של חלק מפקידי הסעד.
סיפורנו הוא סיפור של תהליך גירושים קשה ומורכב שכולל, כרגיל, תלונות שעיקרן הן שווא, כלפי אחי, שמלכתחילה פקידות הסעד החליטו על הדרתו מילדיו והפנייתו למרכז קשר. לאחר שנה שבה נמצא אחי במרכז קשר והאבחנות עליו שם מצוינות, לדברי פקידות הסעד, הוא עדיין אינו יכול לקבל את הילדים לידיו ולהביאם אל בית הסבא והסבתא. כעובדת סוציאלית ותיקה אני מתבוננת במשפחתי שלא ראתה את ילדיו של אחי כמעט שנתיים ומרגישה פגועה, המומה, מתוסכלת וחסרת אונים.
אני יודעת ושומעת שקיימים עוד גברים ונשים שחשים כך מול פקידי סעד ואינני יודעת מה היה קורה לו לא היתה לאחי המשפחה התומכת והמאמינה בו לאורך כל הדרך הנוראה הזו שהוא עובר. אינני מקבלת בשום אופן אלימות כלפי אחיי ואחיותיי העובדים הסוציאליים ולעולם לא אקבל זאת, אך אני מודה ומתוודה שחוסר האונים, הפחד והתסכול שחשתי לנוכח ההתנהלות כלפי אחי וילדיו, הביאה אותי לא אחת לתחושות קשות מנשוא. בני זוג בתהליך גירושים מתסכל עלולים לפגוע חמורות בבן/בת הזוג לשווא, ובדרך לגרום נזקים חמורים לילדיהם. פקידי הסעד המשתפים פעולה עם אלה, פוגעים במו ידיהם בילדים תוך כדי הצהרה על "הגנת הקטינים." חלק מפקידי הסעד מתנהלים מתוך מקום של פחד, שמירה על עצמם, כסת"ח וחוסר מקצועיות וידע כיצד לטפל במצבים מורכבים.
כשלמדתי את המקצוע לפני 20 שנה נקראו העובדים הסוציאליים סוכני שינוי. לאחר מכן חלקנו הבנו שהפכנו לסוכני שימור. אך היום אני חשה שחלקנו סוכני קלקול. לא לחינם כל כך הרבה קולות מתוסכלים נשמעים סביבנו. אנחנו חייבים, פשוט חייבים, להקשיב להם. האם לא כדאי לעשות בדק בית קודם כל אצלנו, העובדים הסוציאליים ופקידי הסעד, לפני שאנחנו עורכים בדק בית אצל משפחות מטופלינו? רונית, עובדת סוציאלית
ייסורי האבות הגרושים
הכתבה על מרכזי הקשר משקפת חלק מתקופת החושך שאותה עוברים גברים גרושים השואפים לקשר עם ילדיהם. במדינה חיים מאות אלפי גברים שחווים את הוויה דולורוזה של מסכת הגירושים וקונים את חירותם מדי חודש בחודשו על ידי תשלום מזונות. הגיע הזמן שמדינת ישראל תצעד בקצב של שאר העולם ותפנים שלכל ילד יש גם אמא וגם אבא, ושניהם שווים. לא ייתכן שאבות יופלו לרעה על ידי מערכות הרווחה, בתי המשפט והמשטרה - מערכות שאמורות לשרת כל אזרח במדינה ללא הבדל דת, גזע ומין.
אתם עושים שליחות חשובה מאין כמוה עבור ילדים קטנים שאוהבים את אבותיהם ונאלצים לחוות אותם דרך מערכת דוחה ומשפילה. יישר כוח. רק הזמן יעיד מה תרמתם עבור ילדים אלה. אייל בוחבוט
הגיע הזמן לשינוי
אני אסיר תודה על הכתבות בעניין פקידות הסעד ומרכזי הקשר. לפני שהתגרשתי הייתי בטוח שכל הסיפורים המזעזעים על אבות גרושים אינם אמת ופשוט נבהלתי מאבות גרושים. ברגע שהתגרשתי, וגרושתי החליטה לנהל את מאבקה הסחטני על גבם של ילדיי, חשתי על בשרי את העוולות של מדינת ישראל, החל במשרד הרווחה, עבור במשטרת ישראל וכלה בבתי המשפט לענייני משפחה ובתי הדין הרבניים, שהפכו לחותמת גומי של פקידות הסעד.
תלונות השווא במשטרה הפכו למכת מדינה, ברגע שאב נחקר על אירוע אלימות, אוטומטית הוא נעצר או במקרה הטוב משוחרר בערבות ואז מורחק מביתו ומילדיו. איך יעלה על הדעת שאישה שמגישה תלונות שווא נגד גבר לא תועמד לדין גם כשתיק החקירה נסגר? דמם של הגברים במדינת ישראל הפך להפקר, הפכו את הגברים לשבויים בידיהן של נשים ובמיוחד כאשר מדובר בגבר גרוש. אתם שליחים של מצווה, קחו את העוולות האלה בידיים ועיזרו לנו להביא לשינוי ולשוויון המיוחל בין גברים לנשים. תודה ענקית בשמי ובשם ילדיי. מיקי לוי
כמו במתקן כליאה
אני אדם נורמטיבי, אב לפעוטה בת שנה וארבעה חודשים. הכתבה בנושא מרכזי הקשר, שמה את הנושא על השולחן. את הכניסה שלי למרכז הקשר בפעם הראשונה עשיתי בפחד רב. ידעתי כי כל מי שנכנס בשערי המקום יש עליו תווית של אדם אלים.
בפעם הראשונה שהגעתי למקום, עברו לי צמרמורות בכל הגוף. גדרות גבוהות, שער ברזל, שומר חמוש. נאלצתי לעבור בדיקת ציוד ובדיקה גופנית. לאחר השלב הזה כבר אי אפשר להיות שקט. הייתי חרד וחשתי השפלה. ההרגשה היא כאילו הכנסתי את עצמי למרכז כליאה, וכל זאת על מנת לראות את מה ששייך לי, את הדבר היקר לי מכל. את בתי, אהובתי, יחידתי. ותמיד יש שלב מורט עצבים, שבו אתה ממתין לראות מתי ואם בכלל האמא תביא את הילדה. החששות היו מוצדקים, כי הביטולים היו חדשות לבקרים.
הייתי ממתין בחדר ממ"ד שגודלו 2.5 על 3.5 מטרים. כשראיתי את העגלה עם התינוקת שלי, שכחתי מכל מה שעברתי והקדשתי את כל תשומת הלב לאוצר שלי. אבל זה קורה כשיש עו"סית שנמצאת איתנו לאורך כל המפגש. הרגשתי כאסיר ביטחוני במתקן כליאה סגור ומבודד שקיבל ביקור. מי שלא חווה מרכז קשר לא יבין את ההרגשה הזאת. אוהד
הגנה על הילד, בכל מחיר
מרכזי קשר אינם מקום סימפתי ומשמשים מקום מפגש עבור הורים וילדים שהקשר ביניהם הוגדר ככזה המסכן את הילד. לא מן הנמנע שחשיפה למקום שכזה תגרום לאנשים לפרוק את כעסם ואת מרירותם כלפי המערכת. ושוב, כמו בכתבה הקודמת שפירסמתם על פקידות הסעד, בחרתם לבוא בטענות רבות כלפי שירותי הרווחה המשפילים, ההורסים והמנתקים משפחות. תארו לכם שהיו נותנים לאבות מסוימים כן לחבק, ולנשק ולגעת. תארו לכם שלא היה חלון שמצידו השני יושבת "מפלצת" ורואה כל צעד של אמא צעירה. תארו לכם שאף אחד לא היה יודע מה קורה שם בחדר. תארו לכם שהילד שם - הוא שלכם. ועכשיו תראו הכל אחרת. כי אין ברירה. עדיף להציל ילד אחד מפגיעה פיזית או מינית ולסכן בכך את הקשר של כמה משפחות. אף אחד לא רוצה לראות את הילד שלו נפגע על ידי האדם הקרוב אליו ביותר. ואז, כמובן, תבוא הקריאה הכל כך מוכרת "היכן היו שירותי הרווחה." לא פשוט להיות פקידת סעד ועוד יותר לא פשוט לקבל החלטות הרות גורל. כולנו בני אדם אך לנגד עיני הרווחה עומדת תמיד טובת הילד ולא טובת האבהות, האימהות ואף לא הקשר הזוגי. וכך צריך להיות. כי הילד הזה, ביום מן הימים, עלול להיות ילדיכם. יוסי ברנט
אמא שקופה
התחקיר שופך אור על נושא הקבור בארון שנים ארוכות. כאמא, אחת מתוך עשרות אימהות, נגזר עלי לראות את בני תחת פיקוח והשגחה הדוקים במרכז קשר של משרד הרווחה. מרכז קשר הוא מקום זדוני, מרושע ואכזרי שבו אני פוגשת את בני אהובי למשך שעה וחצי בשבוע. מרגע הגעתי למרכז הקשר עובדת סוציאלית צמודה אלי ולא מרפה. היא אוחזת בידה מחברת שבה תרשום כל התנהגות שנראית לה חריגה. אם צחקתי בקול מבדיחה של בני, היא תדווח במזיד ובמודע "האם לא שולטת בהתנהגותה ומביעה פרצי צחוק בלתי מוסברים." אם הבעת פניי מודאגת למראה פצע שיש על חלקה חשופה בגופו של בני היא תייחס לי האשמות סרק, חתרנות והפעלת לחץ להוצאת המפגשים מחוץ למרכז הקשר. ארבע שנים אני חיה בתוך הארון. במקום עבודתי לא יודעים שיום שלישי הוא יום קדוש, שבו לא משנה מה יהיה במשרד, איזה לחץ ואיזו דחיפות, בשעה ארבע בדיוק אעזוב הכל ואסע לפגוש את בני. במקום עבודתי אני נמצאת בשם אחר, בדמות אחרת.
אני לא יכולה לספר לחבריי הקרובים אלי בעבודה שאני אמא שקופה לבני, בלתי קיימת, שזכויותיי נלקחו ממני, ולמעשה אני אמא בתעודת הזהות בלבד ולא אמא פעילה בחיי היום-יום של בני. הילד שלי בן 9 ומכיר את השיגרה ואת הנוהל של מרכז הקשר. גם הוא מצפה למפגשים החד-שבועיים ויודע שכל דקה קצובה ומדודה, אז הוא מדבר במשך שעה וחצי ללא הפסקה. הוא מספר סיפורים ומתאר את חוויותיו, ואני בולעת בשקיקה כל מילה שיוצאת מפיו, עיניי מתמלאות לא אחת דמעות, אבל אסור להביע רגשות, פן יופסק המפגש. הבעת רגשות של בכי מתפרשת כמכבידה על הילד ועלולה לקטוע את המפגש. אני לא מסתכנת. מבוזה ומושפלת אני מוותרת על רגשותיי, ואומרת בקול כשהעובדת הסוציאלית שומעת ומקשיבה לכל מילה: "אני אוהבת אותך, בני. החלום הכי גדול שלי זה לגדל אותך, לקחת אותך לטיול לספארי, לקחת אותך לחוף הים, לקחת אותך לטייל, שנהיה חופשיים ושאף אחד לא יחליט עלינו." בני אומר לי בשקט, "אני יודע, אמא. גם אני מחכה לזה." אין שמץ של תקווה במרכז קשר. מרכז עוול עצום שמסב צער נורא להורים. כשבני הולך, אני מרשה לדמעות לזלוג להן גדולות ורטובות. הוא הולך ממני ואני כבר מתגעגעת לריח שלו, לחיבוק הקטן שלו, לידיים שלו, ואז אני מרגישה את הכאב החד שמפלח את החזה. הלב שלי נשבר. נחמה כהן
כל הכבוד על האומץ
הכתבה על מרכזי הקשר מדהימה. כל הכבוד על האומץ להוציא את הדברים בכזאת עוצמה. בתור אם שהביאה את שתי בנותיה למרכז הקשר כדי שיפגשו את אביהן, כשהמטרה היא לחדש את הקשר בין בנותיי לאביהן, חשתי כי המקום אינו מקום חם ועוטף. נהפוך הוא, המקום היה קר ומצמרר, בעיקר לאביהן שהרגיש כמו חיה כלואה בגן חיות, כאשר הוא נמצא עם הבנות בחדר שאחד מקירותיו הוא ויטרינה שמעברה השני יושבת כל העת עובדת סוציאלית, כמו קהל שממתין שהחיה תעשה משהו.
היתה במרכז הקשר תחושת ניכור, במקום שתהיה בו תחושה של חמימות וגישור בין כל הנפשות הפועלות. למרבה מזלנו, תקופת מרכז הקשר היתה קצרה והבנות המדהימות שלי נמצאות בקשר עם אביהן, בעיקר בזכות זה שלי ולאביהן היה חשוב שהקשר ביניהם יחודש. ירדנה
יכול לקרות לכולם
קראתי את הכתבה על מרכזי הקשר שוב ושוב. פשוט מדהים כמה היא אמיתית ונכונה. במקרה שלי, גרושתי ואני, שני אנשים משכילים בתפקידים מכובדים, הגענו למרכז קשר. איך זה קורה? התשובה היא כי המדינה מנתבת את המלחמה בין בני הזוג למסלולים שונים כגון: יחידת גישור בבית המשפט, מרכז קשר הורי וכדומה.
איש לא עוצר לרגע במירוץ המטורף הזה לחשוב על טובת הילדים ועל התהליך הטראומתי שהם חווים בהסדרי ראייה דרך מרכז קשר. כולם מרוויחים מכך וכולם קשורים וכולם יונקים את הכסף בהליך הגורר הליך. במקרים ברורים שבהם יש סיכון לילדים, יש לדעתי הצדקה לנקיטת אמצעים הכרחיים כגון אלה, אך מה שקורה בפועל הוא שכולם, ללא יוצא מהכלל, מתויגים ופשוט הופכים למספר בסטטיסטיקה.
לדעתי, אין באמת לאיש אינטרס לשנות זאת. באופן אישי, אחרי כמה מפגשים במרכז הקשר הצבעתי ברגליים וחודש לאחר מכן חזרה השפיות למערכת. אך לא כולם היו והתנהגו כמוני. ראיתי אבות המגיעים אל מרכז הקשר כאילו כפאם שד, כמו בסרט נע. כך לא צריך להיות המצב. אחרי שנים רבות החוויה הזאת עדיין צרובה בליבי. זה לא משנה מי אתה או מה אתה. סביר להניח שאם אתה בהליך גירושים, מספיקה תלונה פיקטיבית אחת כדי לשלוח אותך למרכז הקשר. ואז, לך תוכיח אחרת. מ'
השתקה גורפת
קראתי בכאב ובצער את הכתבות שפירסמתם בנושא רשויות הרווחה. כל אחד מהסיפורים שהבאתם הוא סיפורה של משפחה, ובייחוד של ילדים, שעולמם חרב עליהם עקב המעורבות של רשויות הרווחה ומרכזי הקשר בעניינם. על אלה יש להוסיף את האנשים שמצאו עוז בנפשם לספר את סיפורם במסגרת התגובות הרבות שהתפרסמו במשך שבועיים לאחר פרסום כתבתכם הראשונה. אם נוסיף לכל אלה את הסיפורים המזעזעים המתפרסמים באתרי האינטרנט חדשות לבקרים, ואת הרבים האחרים שמקבלים את ה"גורל" שנגזר עליהם על ידי רשויות הרווחה בדממה, יהיה אפשר להעריך עד כמה גדול השבר. למרבה הצער, פעילותן של "נשות הרווחה" מתבצעת בצל השתיקה וההשתקה.
לעורך דין אין דריסת רגל בלשכותיהן ועל צילומים ופרוטוקולים - הס מלהזכיר. יתר על כן, כאשר סוף סוף מתמנה איש מקצוע ניטרלי לבדוק את המצב ומגיע למסקנה שונה משלהן, הוא מוחרם, מושפל ומאוים, ובפועל משמש אזהרה לאחרים לבל יעזו לסטות מהתלם. גם כאשר מצפונו של מישהו מתוכם מציק לו והוא מביא לידיעת הצד הפגוע את עמדתו, הוא ננזף ומורחק מתפקידו.
ממילא, כאשר סוף סוף מוקמת ועדה שאחרי חקירה ובדיקה מגיעה למסקנות שאינן לרוח גורמי הרווחה, הם דואגים למסמס את הדברים או להשתיקם באמצעות הארגונים המתאימים. עיינתי היטב בתגובות הרשויות שהובאו בכתבתכם. באף אחת מהן לא היתה התייחסות לגופו של עניין. במקום זה התקשטו בנוצות המרוטות של "טובת הילד," שרק להם הפתרונים איך הדבר מתיישב עם הדברים שהוצגו בכתבות.
בכתבה האחרונה הגדילו לעשות וטענו שהנעשה במרכזי הקשר הוא "הפתרון" ולא הבעיה. נכון, יש ילדים שצריך ואף חובה להוציא מן הבית, יש גם מקרים שבהם אין מנוס מקביעת ביקורים במרכזי קשר, אך מה על אותם מאות ואלפים שדינם נגזר לשבט, ללא חקירה ובדיקה? מה על אותם ילדים שהורחקו מההורים ללא שיקול דעת ענייני וללא סיבה ראויה? מה על אותם הורים שברגע שהם משמיעים קול זעקה, הם מוקעים מייד כאנשים אלימים ומסוכנים? מה על אותם אלה הזקוקים באמת ובתמים לטיפול אנשי הרווחה אך חוששים לפנות לקבלת עזרה, שמא גם הם ייהפכו לחלק מהסטטיסטיקה הגדלה והולכת של הנפגעים על ידי הגוף שהוקם וממומן מכספי הציבור כדי לדאוג לרווחתם? אין בפי מילים כדי להודות על תרומתכם להעלאת הנושא לסדר היום הציבורי, שמא מכם תבוא הישועה. אדם כואב
 |
| פשעי משרד הרווחה - תגובות קוראים למאמר טראומת מרכזי קשר |
 |
| פשעי משרד הרווחה - תגובות קוראים למאמר טראומת מרכזי קשר |
קישורים:
אב גרוש מספר על הסדרי ראיה עם בתו במרכז קשר של נשרד הרווחה - פברואר 2014 - 103 FM - טל, אב גרוש מספר על פגישותיו על בתו במרכז קשר של משרד הרווחה. בקלות בלתי נסבלת עלולים הורים נורמטיבים לראות את הילדים שלהם שעה בשבוע במקום קר, מנוכר ואפל כשעובדת סוציאלית מפקחת עליהם, אסור לחבק לנשק ללחוש ועוד...
תחקיר: טראומת מרכזי הקשר - מתוך ישראל היום , מיכל יעקב יצחקי, נעמה לנסקי , פברואר 2014 - "ברגע הפכתי להיות 'אבא אלים שמטריד מינית את בתו'" • עדויות ממרכזי הקשר - טראומת מרכזי הקשר. בכל יום ראשון, לקראת השעה שלוש, היה גילי מסיט הצידה את כל עיסוקי חייו וממהר אל מרכז הקשר שבעיר מגוריו. הוא ידע שאסור לו לאחר, כי עומדת לרשותו רק שעה אחת בשבוע. 60 דקות. 3,600 שניות, ולא שנייה אחת יותר, כדי להיות עם בתו היחידה, בת החמש וחצי. אם יאחר, יאבד כמה שניות של להיות איתה, ואת זה הוא בשום אופן לא יכול להרשות לעצמו. מה גם שהוא עלול להיענש. מישהו עשוי לקבל את הרושם השגוי שלא אכפת לו, או שהוא לא אבא אחראי מספיק, ולבטל כליל את שישים הדקות האלה, שהוא מחכה להן ורק להן במשך כל השבוע. שלפניהן ואחריהן החיים שלו תפלים, ריקים ועצובים...
שר הרווחה מאיר כהן משפיל הורים במרכזי קשר - מחאה דימונה אוקטובר 2013 - 17 באוקטובר 2013 - שר הרווחה מאיר כהן משפיל ומבזה הורים וילדים במרכזי קשר. תאוות הבצע של עובדים סוציאליים ברשויות הרווחה אינה יודעת גבול. העובדים הסוציאליים כופים על הורים וילדים ללא רבב, על לא עוול בכפם להיפגש במרכזי קשר בתנאים משפילים ולא לא יראו אחד את השני.
פלייליסט - מרכזי קשר רשויות הרווחה - ינואר 2012 - מרכזי קשר רשויות הרווחה משמשים למפגשים בין הורים לילדיהם הנמצאים בטיפול ובהשגחת המדינה, כאשר פקיד הסעד סבור כי ההורה מהווה סיכון לילד באם יפגשו לבדם. אמנם בית המשפט (משפחה או נוער) קובע את הסדרי הראיה במרכז הקשר אך המדיניות היא שהשופט משמש מעין חותמת גומי של פקידי הסעד...
פקידת הסעד לחוק הנוער נרי מנור מציגה טיפול במרכז קשר - נובמבר 2011 - תכנית המקור - ערוץ 10 - פקידת הסעד לחוק הנוער נרי מנור ממינהל השירותים החברתיים תל אביב מציגה את דרכי הטיפול והסיוע הסוציאלי לילד ומשפחתו במרכז קשר. פקידת הסעד לחוק הנוער היא "תובעת" מטעם המדינה בחוק הנוער להוציא ילד מביתו ולהעבירו למסגרת אחרת מופרטת בד"כ, אומנה, אימוץ סגור, פנימיה ועוד מסגרות שונות ומשונות. בנוסף פקידת הסעד קובעת את הסדרי הראיה של הילד עם הוריו במרכז הקשר, מפקחת, משגיחה וגם מטפלת באמא ובילד במרכז הקשר. פקידת הסעד אפוא, לא רק מציגה את ההורים בפני בית משפט לנוער אלא גם בפני בנם, בפני ועדת החלטה או כל גורם אחר מאבחן ומטפל, מכאן הכוח לפקידת הסעד לכוון את ההליך השיפוטי כראות עיניה לכל כיוון שתחפוץ. בתי משפט לענייני משפחה ונוער הם חותמות גומי של פקידות הסעד ורואים המלצותיהן כסוף פסוק...
מחדלי הרווחה ובתי משפט לענייני משפחה - מדיניות מופקרת הסדרי ראיה ומרכז קשר לילדי הורים גרושים - מרץ 2011 - הזכות לחיי משפחה אינה מכובדת ע"י בתי משפט לענייני משפחה ועובדות סוציאליות הממונות כפקידות סעד לסדרי דין כמעט באורח קבע בכל סכסוך נורמטיבי. הרשויות מתעמרות בבעלי הדין, משפילות אותם, אוספות רסיסי לשון הרע, מעלות אותם על הכתב, מנתקות ללא רחמים הורים מילדיהם, עיכובים יזומים בכתיבת תסקירים,..
רוני מלקאי - דוברת משרד הרווחה: תגובה מדובררת לכאבם וסבלם של הורים לפגוש ילדיהם במרכזי קשר - דצמבר 2011 - המילה האחרונה" עם אברי גלעד וג'קי לוי - גלי צה"ל - תגובה מדובררת ומזלזלת של עו"ד רוני מלקאי דוברת משרד הרווחה על כאבם וסבלם של הורים הכמהים לפגוש את ילדיהם במרכזי קשר של משרד הרווחה...
סיפורה של אם ששירותי הרווחה מונעים ממנה לראות את ילדיה - דצמבר 2009 – סיפורה של מירי (האמא ל') אם חד הורית לשני ילדים בני 4 ו-6 שפקידות הסעד של לשכת הרווחה בעירייה מונעות ממנה לראות את ילדיה. מירי מספרת על שני מפגשים מרגשים עם ילדיה במרכז קשר תחת עיניהם הפקוחה וידם הקשה של פקידי שירותי הרווחה בעיריית גבעתיים מערימים קשיים על האמא ל' לפגוש את ילדיה במרכז קשר. פקידות הסעד והעובדות הסוציאליות פועלות בדרך של הפחדה השפלה ועלילה על מנת למנוע המפגשים בין האמא ל' לילדיה...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה