ההתנשאות והאטימות השופטת עדנה ארבל מול משפחות מוחלשות

עדנה ארבל - התנשאות, אטימות וטיוח פשעי משרד הרווחההמאמר עם מי את מזדהה? , פרופ. אסתר הרצוג , 11.11.12 , העוקץ

אם חד הורית, מוחלשת, ענייה ולעתים גם עולה חדשה יכולה פעמים רבות להעניק לילדיה הרבה יותר מאשר מוסדות סגורים של המדינה, אליהם הילדים נשלחים לעתים קרובות מדי על ידי עו"ס ושופטות

מדינת ישראל מובילה בעולם בהיקף הוצאת ילדים מביתם בכפייה והשמתם במוסדות סגורים. מדיניות הרווחה שלה בנושא ילדים ונוער בסיכון פוגעת בעיקר באוכלוסיות מוחלשות, המתקשות להתמודד עם הכניסה הכפויה, של פקידוּת הרווחה, בחסות מערכת המשפט, לתוך חייהן. השלכותיה של מדיניות זו, הקרויה השמה חוץ-ביתית, הן הרסניות, בעיקר בשל העמקת הדחיקה של ילדים מקבוצות מוחלשות לשולי החברה ולמעגלי עבריינות וסטייה וחסימת הזדמנויותיהם להשתלבות תעסוקתית, השכלתית וחברתית בעתיד. מדיניות זו הצמיחה מגוון של מסגרות טיפוליות/שיקומיות בחסות משרד הרווחה והיא משרתת היטב את פקידוּת משרד הרווחה, את המערך המוסדי ואת אינספור הגורמים הפרופסיונאליים המעורבים בתחום.

ברצוני לעמוד על הפן המגדרי בנושא זה, שהוא קשה לדעתי באופן מיוחד. הכוונה היא לעימות המבני המעמדי-זהותי בין קבוצות נשים מוחלשות ובעיקר חד-הוריות, עניות, עולות חדשות (ישנות) ואחרות מול נשים מבוססות כלכלית-חברתית-השכלתית-מקצועית. כדי להמחיש את הנושא אציג כאן דוגמה אחת מני רבות אליהן נחשפתי במהלך עשרים שנות פעילותי החברתית.

צילום: cc by-konradfoerstner

בערב יום הכיפורים האחרון פסקה עדנה ארבל, שופטת בית המשפט העליון, כי רינת (שם בדוי) בת 13 שעברה פגיעות מיניות חוזרות מצד נערים בגילה, תמשיך לשהות במוסד טיפולי של מערכת הרווחה. כך, לאחר שנתיים של שהות במוסד, למרות שמצבה שם הידרדר, למרות אומללותה וכמיהתה לשוב לביתה ולאמה ולמרות שהאם מטפלת בה במסירות ובאהבה. "תיק" זה ממחיש בקיצוניות איך משרתות נשים בעלות כוח וסמכות את מערך האינטרסים הפטריארכלי. פקידות סעד (פקידי סעד גברים הם מיעוט) הממליצות על הרחקת תינוקות וילדים מהוריהם והשמתם הכפויה במסגרות שופטות וטיפוליות לכאורה המשמשות כחותמת גומי להמלצותיהן של הפקידות, מזינות את תעשיית מוסדות הרווחה, ההולכת ומתעצמת על גב אמהות מוחלשות וילדיהן.

כבר לפני כמעט שלושה עשורים עמדה ברברה סבירסקי, בספר העוסק באלימות כלפי נשים, על הקונפליקט המובנה במדינה הפטריארכלית בין קבוצות נשים, המצויות משני צדי המתרס הכלכלי-תעסוקתי-השכלתי. באמצעות התלות בנציגיה, מוסדותיה ומשאביה, מתאפשרת שליטה והתערבות בחיי קבוצות חלשות כלכלית-חברתית, שנשים עניות, חד-הוריות, מהגרות, הן הקבוצה המרכזית ביניהן. הדוגמה הבולטת ביותר להתנגשות המעמדית בין נשים היא בין עובדות סוציאליות למטופלות שלהן. לטענת סבירסקי, בגלל עמדת הכוח המבנית שיש לעובדת הסוציאלית ביחס למטופליה היא משיגה "את תחושת החשיבות שלה על חשבון נשים אחרות: ככל שהיא שווה יותר, המטופלות שוות פחות; ככל שהיא חשובה יותר, הן חשובות פחות. עמדת הכוח של העובדת הסוציאלית משחיתה אותה כאדם וכאשה" (הציטוט מהספר מופיע כאן בעמוד 83).

מפסיקתה של עדנה ארבל מתברר שגם נשים במעמד גבוה וחזק מזה של עובדות סוציאליות, בעלות יוקרה חברתית, המרופדת בתגמולים כלכליים נדיבים, פועלות כאויבות של נשים מוחלשות וילדיהן. הן משרתות את האינטרסים של מנגנוני הרווחה, כנראה מתוך סולידריות של בנות אותו מעמד חברתי: משכילות, מסודרות כלכלית-משפחתית ומקושרות.

ה"תיק" של רינת, שהוזכר למעלה, הוא רק דוגמה אחת למה שקורה פעמים רבות לנערות הנפגעות מינית ולאמהותיהן. כאשר נערה נפגעת מינית היא מתויגת כקרבן במקרה הטוב וכזולה/זונה במקרה הרע; האם מתויגת, על ידי מערכת הרווחה כחסרת מסוגלות הורית, כלומר ככישלון אמהי במקרה הטוב וכאשמה במה שקרה, במקרה הרע. לרוב, הפוגעים מסומנים על ידי מערכת המשפט כלא אחראים (מפאת גילם), ו/או כבני טובים שסרחו. התוצאה היא שהם חוזרים לשגרה, וכנראה גם להמשך פגיעה בנערות מוחלשות. עם הכתמת האמהוּת ופסילת זכות ואחריות האמהות לטפל ולהגן על בנותיהן, הופכות הילדות/נערות לבנות חסות של מערכת הרווחה, ומשאב זמין למערך הטיפולי-ממסדי. תהליך זה מבוצע בעיקר על ידי נשים שהן עובדות סוציאליות, הנתמכות בעבודתן במערכת המשפט, פעמים רבות בידי נשים אחרות, שופטות.

משרד הרווחה משתמש בילדים לסחר ולכלי לעשיית כסף


רינת נפגעה מינית בהיותה כבת 11, בעת ששהתה במועדונית של הרשות המקומית בפיקוח לשכת הרווחה. האם, ענייה, חד-הורית, עולה חדשה, הוכרזה כמי שאינה מסוגלת להגן על בתה, על אף שהפגיעה התרחשה מחוץ לבית ולא על ידי מי מבני המשפחה. רינת הועברה למוסד של מערכת הרווחה בעוד שהפוגעים המשיכו בשגרת חייהם. באמצעיה הדלים ניהלה האם מאבק מעורר השתאות והגיעה עד לבית המשפט העליון, כדי להציל את בתה. מחוות הדעת שהוגשה על ידי מכון אבחון הפועל בשיתוף עם מערכת הרווחה, עלה כי רינת עברה במוסד פגיעות פיזיות. בריחותיה החוזרות משם הן אחת מהראיות לסבלה. למרות זאת, המליץ מכון האבחון על השארתה במוסד, כי להערכתו האם לא מסוגלת להבטיח את ביטחון בתה… ולפיכך היא אשמה במה שקרה לבתה… יתר על כן ובאופן אבסורדי גם האחריות לכשלון הטיפול ברינת בעת שהותה במוסד יוחסה לאם כי אינה "משתפת פעולה עם הרווחה". מהמלצתו של פרופ' אלי זומר, פסיכולוג בעל שם בארץ ובחו"ל, להחזיר את הנערה לאמה, העדיפה השופטת להתעלם. היא קבעה כי בעוד ששה חודשים יתקיים דיון חוזר. סופו של דיון זה כבר כמעט נגזר, כפי שלמדנו מתיקים רבים דומים. גורלה של רינת עלול להיות כגורלן של רבות מהנערות המטופלות במוסדות רווחה: להגיע לרחוב, לזנות ולסמים.

ארבל, שהחליטה על המשך שהותה של הנערה במוסד תמשיך, כנראה, לישון טוב במחשבה כי לא ייתכן שרשויות הרווחה מונעות משיקולים זרים, שהרי רק טובת הילדה לנגד עיניהן; שמוסדות הרווחה תמיד טובים יותר גם כשמתרחשת בין כותליהם פגיעה בחוסים; שיש להתבסס על אמינותו של מכון האבחון, שאף כי הודה במצבה המידרדר של הנערה בשנתיים האחרונות, המליץ להשאירה במוסד.

בשונה מגישה זו, דחה ב-8.12.11 השופט מנחם קליין את בקשת העו"ס להרחיק נערה מפגרת מהוריה ולהכניסה למעון סגור כפתרון לא מתאים וקבע: "לא יתכן שתחת לצוד את הזאבים שביער, אנו ניאלץ, כחברה מתוקנת להכניס למעון את כל הכיפות האדומות. יתירה מזו, מי יתקע לנו כף שגם אם נציל את כיפה אדומה מהזאב שמסתובב ביער בני ברק, לא תיפול היא ביד זאב אחר במעון? אינני סבור שזהו הפיתרון האידיאלי במקרה זה."

אפשר לקוות שאף שיום הכיפורים לא גרם לשופטת עדנה ארבל להתעלות, ממרום מושבה כשופטת עליונה, על ההתנשאות והאטימות ולא עורר בה את מידת האנושיות, הנשיות והאמהיות, ביחס לחומרת מצבה של רינת ולאסונה של האם, הגישה החלופית של קליין תהיה המודל הראוי לחיקוי.

הכותבת היא פרופ' לאנתרופולוגיה חברתית, מרצה במכללות בית ברל ולוינסקי, מרכזת פרלמנט נשים ויו"ר עמותת ע.ל.י.ה, למען זכויות ילדים והורים

קישורים:
תוויות: , , , , , ,

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

הירשם ל- תגובות לפרסום (Atom)