הכתבה: לקראת שידור: רעות , אורית הראל, 27.07.11 , מערכת מוטק'ה
רשויות הרווחה רצחו את רעות איש שלום - סרטה התיעודי של סיגל עמנואל "רעות" (היא דלית מספרה של מילי מאסס "בשם טובת הילד") מציג בפסיפס של עדויות את סיפורה המצמרר של רעות איש-שלום, שחיפשה לעצמה בית ובסופו של דבר נרצחה בבית
.
רעות איש שלום - הסרט
.
מקור עוצמתו של הסרט "רעות" של סיגל עמנואל הוא בסיפור המצמרר שהוא מציג. הסרט התיעודי מביא את סיפור חייה הקצרים והקשים, עד למותה האלים בגיל 21, של רעות איש-שלום. יש בסיפור הזה כל האלמנטים שאיתם אפשר היה בקלות לגלוש בסרט למחוזות מלודרמטיים דומעים-רגשניים: ילדות בצל אלימות וניכור, הזנחה, מוסדות, סמים, חיים ברחובות, אימוץ, מאבקים משפטיים, נישואים שלא מאהבה, יהודייה בכפר ערבי, שלוש לידות ורצח. אבל עמנואל בונה את הסיפור הזה דווקא מתוך עדויות מאופקות, עצורות וענייניות, שקובעות נקודות ציון בכרוניקה האיומה והאבודה מראש הזו, שמזעזעת את הצופה.
רעות איש-שלום לא חיה את חייה, היא שרדה אותם. עד שנרצחה בדקירות, בגיל 21. היא נולדה כדליה, ידעה מגיל שש שהיא מאומצת וחוותה ילדות קשה. בלקוניות מלווה בחיוך קטן וחלול היא מסכמת זאת כך: "התלהבתי מזה שאני מאומצת. חשבתי שאני יכולה להחליף את ההורים". כשהוכנסה לאחד משורה של מוסדות בגיל 11 וחצי, "התחלתי להכיר את הפשע", היא אומרת. בגיל 17 כבר בילתה את רוב זמנה בכיכר החתולות בירושלים, בתוך סביבה של סמים, פשע ומצוקה. "לא קיבלתי חום ואהבה בבית אז הלכתי החוצה, לכיכר, לחפש אותם", היא מסכמת.
בשלב כלשהו החליטה כי הדרך למנוע מרשויות הרווחה לאלץ אותה לחזור לאחד המוסדות שבהם שהתה - שאת כולם תיעבה - היא להיכנס להריון. והיא אכן הרתה וילדה, אך רשויות הרווחה החליטו כי התינוק יילקח ממנה לאימוץ. הוא נמסר למשפחה אומנת דתית, משפחה של מתנחלים בגוש קטיף. רעות לא באמת ויתרה על הילד, למרות שחזרה לכיכר החתולות. מי שחילץ אותה משם היה ג'ליל, ערבי תושב צור באהר, שעבד אז בשוק. כשהכיר אותה היא לא התקלחה ולא החליפה בגדים עשרה ימים. "המצב שלה היה על הפנים", הוא מעיד. הוא מודה שריחם עליה. הוא טיפל בה, התיידד איתה, עשה איתה ילד. כשרשויות הרווחה הודיעו לה שגם את התינוק השני בכוונתם לקחת ממנה, היא נמלטה לכפרו, לצור באהר. "רעות התחתנה איתי כי היא רוצה בית, לא כי היא רוצה להתחתן", מודה ג'ליל בסרט. "מה מעניין אותה לעבור לפה? זה כלא פה בשבילה".
לקראת שידור: רעות
עם בית וילד ובעל בכפר יצאה למאבק על בנה הבכור. עו"ד משה בראון ייצג אותה מול המדינה בבית המשפט והיא זכתה. בנה הבכור, בן שנתיים וחצי, לא הכיר משפחה אחרת לבד ממשפחת האומנה שלו. היום שבו אמור היה להיות מוחזר לאמו הביולוגית הוכרז יום אבל ביישוב המאמץ. עורך דינה של רעות מספר על "רגע של אופוריה עם עננה, עם תחושה שזה יותר מדי טוב, שמשהו בטח ישתבש". בגיל 19 רעות הייתה בהריון שלישי. בנה הבכור הוחזר אליה, הקשר עם המשפחה המאמצת, בעיקר עם האם, נמשך, אך משהו ברעות נשבר בהדרגה. "היא אמרה לי, נלחמתי עליו ובסוף הוא ימות אצלי", מספרת האם המאמצת. "היא הבינה שזה לא מתאים לו, ולכן נלחמה שיחזור אלינו".
לאחר התדיינות משפטית סוכם שהילד יוחזר למאמציו, אחרי שרעות תלד את בנה השלישי. האם המאמצת ליוותה את רעות בלידה. אחרי הלידה לקחה את הבן הבכור חזרה אל משפחתה. רעות חזרה לכפר. באחד הימים ביקשה להיפגש עם בנה הבכור ועם אמו המאמצת. אחיינה בן ה-16 ליווה אותה למפגש בקניון. כשנפגשו, הורתה לאחיין לקחת את הילד ולהימלט. "בתמימותה היא חשבה שתיקח את הילד ותצא", מספר עורך הדין.
כוחות משטרה גדולים הוקפצו למרדף. עם ג'ליל דיברו במונחי חטיפה. לא עזר לרעות שטענה כי היא האם. בסופו של דבר הבינה כי אין לה ברירה והחזירה את הילד. היא נעצרה ל-24 שעות ושוחררה בערבות. "אני מתה שחלאס, הכול ייגמר. שיתנו לי לחיות בשקט", אומרת רעות בסרט. בספטמבר 2005, כשהיא בת 21, היא נדקרה למוות בביתה בצור באהר. כשג'ליל חזר הביתה, מצא את בנם הצעיר, בן עשרה חודשים, יושב על גופת אמו. תיק הרצח שלה לא נפתר עד היום.
המצלמה של עמנואל מלווה את רעות לאורך שנים ברחובות, בבתי חולים, בבית בצור באהר, לבדה או לצד אנשים. היא מעשנת, מחייכת חיוך לא שמח, מתרפקת על ילדיה. היא מפוכחת ונאיבית כאחד, לכאורה מציאותית אך גם חולמנית באופן מכמיר לב (גם אם מדובר בחלומות קטנים). היא מנסה לשדר עצמאות וכוח, אבל בעצם משדרת כאב ותסכול וייאוש גדול. היא רוצה להיות חלק מעולם נורמטיבי, אבל לא מסוגלת להתנהל לפי כלליו. היא עושה בחירות לא נכונות מסיבות לא נכונות ומתרסקת אל חייה, שנגמרים בצורה הרבה יותר גרועה ממה שאפשר היה אולי להניח. והמצלמה מתעדת הכול, עד לסופו הלא סופי של הסיפור העצוב הזה, שהתקווה הייתה בו רק אורחת לרגע.
קישורים:
רשויות הרווחה רצחו את רעות איש שלום - סרטה התיעודי של סיגל עמנואל "רעות" (היא דלית מספרה של מילי מאסס "בשם טובת הילד") מציג בפסיפס של עדויות את סיפורה המצמרר של רעות איש-שלום, שחיפשה לעצמה בית ובסופו של דבר נרצחה בבית
.
רעות איש שלום - הסרט
.
מקור עוצמתו של הסרט "רעות" של סיגל עמנואל הוא בסיפור המצמרר שהוא מציג. הסרט התיעודי מביא את סיפור חייה הקצרים והקשים, עד למותה האלים בגיל 21, של רעות איש-שלום. יש בסיפור הזה כל האלמנטים שאיתם אפשר היה בקלות לגלוש בסרט למחוזות מלודרמטיים דומעים-רגשניים: ילדות בצל אלימות וניכור, הזנחה, מוסדות, סמים, חיים ברחובות, אימוץ, מאבקים משפטיים, נישואים שלא מאהבה, יהודייה בכפר ערבי, שלוש לידות ורצח. אבל עמנואל בונה את הסיפור הזה דווקא מתוך עדויות מאופקות, עצורות וענייניות, שקובעות נקודות ציון בכרוניקה האיומה והאבודה מראש הזו, שמזעזעת את הצופה.
רעות איש-שלום לא חיה את חייה, היא שרדה אותם. עד שנרצחה בדקירות, בגיל 21. היא נולדה כדליה, ידעה מגיל שש שהיא מאומצת וחוותה ילדות קשה. בלקוניות מלווה בחיוך קטן וחלול היא מסכמת זאת כך: "התלהבתי מזה שאני מאומצת. חשבתי שאני יכולה להחליף את ההורים". כשהוכנסה לאחד משורה של מוסדות בגיל 11 וחצי, "התחלתי להכיר את הפשע", היא אומרת. בגיל 17 כבר בילתה את רוב זמנה בכיכר החתולות בירושלים, בתוך סביבה של סמים, פשע ומצוקה. "לא קיבלתי חום ואהבה בבית אז הלכתי החוצה, לכיכר, לחפש אותם", היא מסכמת.
בשלב כלשהו החליטה כי הדרך למנוע מרשויות הרווחה לאלץ אותה לחזור לאחד המוסדות שבהם שהתה - שאת כולם תיעבה - היא להיכנס להריון. והיא אכן הרתה וילדה, אך רשויות הרווחה החליטו כי התינוק יילקח ממנה לאימוץ. הוא נמסר למשפחה אומנת דתית, משפחה של מתנחלים בגוש קטיף. רעות לא באמת ויתרה על הילד, למרות שחזרה לכיכר החתולות. מי שחילץ אותה משם היה ג'ליל, ערבי תושב צור באהר, שעבד אז בשוק. כשהכיר אותה היא לא התקלחה ולא החליפה בגדים עשרה ימים. "המצב שלה היה על הפנים", הוא מעיד. הוא מודה שריחם עליה. הוא טיפל בה, התיידד איתה, עשה איתה ילד. כשרשויות הרווחה הודיעו לה שגם את התינוק השני בכוונתם לקחת ממנה, היא נמלטה לכפרו, לצור באהר. "רעות התחתנה איתי כי היא רוצה בית, לא כי היא רוצה להתחתן", מודה ג'ליל בסרט. "מה מעניין אותה לעבור לפה? זה כלא פה בשבילה".
לקראת שידור: רעות
עם בית וילד ובעל בכפר יצאה למאבק על בנה הבכור. עו"ד משה בראון ייצג אותה מול המדינה בבית המשפט והיא זכתה. בנה הבכור, בן שנתיים וחצי, לא הכיר משפחה אחרת לבד ממשפחת האומנה שלו. היום שבו אמור היה להיות מוחזר לאמו הביולוגית הוכרז יום אבל ביישוב המאמץ. עורך דינה של רעות מספר על "רגע של אופוריה עם עננה, עם תחושה שזה יותר מדי טוב, שמשהו בטח ישתבש". בגיל 19 רעות הייתה בהריון שלישי. בנה הבכור הוחזר אליה, הקשר עם המשפחה המאמצת, בעיקר עם האם, נמשך, אך משהו ברעות נשבר בהדרגה. "היא אמרה לי, נלחמתי עליו ובסוף הוא ימות אצלי", מספרת האם המאמצת. "היא הבינה שזה לא מתאים לו, ולכן נלחמה שיחזור אלינו".
לאחר התדיינות משפטית סוכם שהילד יוחזר למאמציו, אחרי שרעות תלד את בנה השלישי. האם המאמצת ליוותה את רעות בלידה. אחרי הלידה לקחה את הבן הבכור חזרה אל משפחתה. רעות חזרה לכפר. באחד הימים ביקשה להיפגש עם בנה הבכור ועם אמו המאמצת. אחיינה בן ה-16 ליווה אותה למפגש בקניון. כשנפגשו, הורתה לאחיין לקחת את הילד ולהימלט. "בתמימותה היא חשבה שתיקח את הילד ותצא", מספר עורך הדין.
כוחות משטרה גדולים הוקפצו למרדף. עם ג'ליל דיברו במונחי חטיפה. לא עזר לרעות שטענה כי היא האם. בסופו של דבר הבינה כי אין לה ברירה והחזירה את הילד. היא נעצרה ל-24 שעות ושוחררה בערבות. "אני מתה שחלאס, הכול ייגמר. שיתנו לי לחיות בשקט", אומרת רעות בסרט. בספטמבר 2005, כשהיא בת 21, היא נדקרה למוות בביתה בצור באהר. כשג'ליל חזר הביתה, מצא את בנם הצעיר, בן עשרה חודשים, יושב על גופת אמו. תיק הרצח שלה לא נפתר עד היום.
המצלמה של עמנואל מלווה את רעות לאורך שנים ברחובות, בבתי חולים, בבית בצור באהר, לבדה או לצד אנשים. היא מעשנת, מחייכת חיוך לא שמח, מתרפקת על ילדיה. היא מפוכחת ונאיבית כאחד, לכאורה מציאותית אך גם חולמנית באופן מכמיר לב (גם אם מדובר בחלומות קטנים). היא מנסה לשדר עצמאות וכוח, אבל בעצם משדרת כאב ותסכול וייאוש גדול. היא רוצה להיות חלק מעולם נורמטיבי, אבל לא מסוגלת להתנהל לפי כלליו. היא עושה בחירות לא נכונות מסיבות לא נכונות ומתרסקת אל חייה, שנגמרים בצורה הרבה יותר גרועה ממה שאפשר היה אולי להניח. והמצלמה מתעדת הכול, עד לסופו הלא סופי של הסיפור העצוב הזה, שהתקווה הייתה בו רק אורחת לרגע.
קישורים:
- כישלון קונספציית האימוץ הסגור - סיפור ילדותה ונעוריה של דלית - פקידי הרווחה משווקים את מוסד האימוץ בפנטזיות של הצלחות ואושר, אך נמנעים מלדווח לציבור נתונים כמותיים כגון כמה אימוצים כשלו, מה עלה בגורל הילדים שננטשו ע"י המאמצים, ומה עלה בגורל ההורים המולידים שילדיהם נלקחו מהם בכפייה. בפועל מוסד האימוץ הסגור נכשל לחלוטין, ופוגע קשות בגופם ונפשם של הילדים והוריהם...
- פקידת הסעד מהשירות למען הילד - מניפולציות, סילופים ושיבוש מהלכי משפט לניתוק ילדה מאמה - יוני 2000 - תמ"ש 000009/97 שופטת בית משפט לענייני משפחה חנה בן עמי דוחה בקשת אימוץ קטינה שהוגשה ע"י גורמי הרווחה ומחזירה את הקטינה לאימה בהשגחת פקידת סעד לחוק הנוער. השופטת בן עמי מותחת ביקורת קשה על הטיוחים והמניפולציות של פקידת הסעד מהשירות למען הילד שפעלה לכפות את המהלכים לאימוץ תוך גרימת נזק לילדה לאמא הביולוגית להורים האומנים ועוד...
- השיטות הבזויות של עובדות סוציאליות לניתוק ילדים מהוריהם לאימוץ - פקידת הסעד אירית מעוז - פקידי סעד ועובדים סוציאליים משתמשים במניפולציות על מנת להוציא ילדים מחזקת הוריהם לאימוצים, אומנה, פנימיות ועוד מימוש מטרות הנראות בעיניהן כ"מקודשות". פקידי רווחה אלו משתמשים בכל האמצעים הבזויים העומדים לרשותם לשם "עבודת הקודש"...
- השירות למען הילד - השיטות הבזויות ברשויות הרווחה לחטיפת ילדים מביתם ומשפחתם - הכתבה "השירות למען הילד פעל לערעור הקשר בין הילדים לאמם" , שוש מולה , ידיעות אחרונות - בפסק הדין מציינת השופטת כי השירות למען הילד עשה הכל כדי שלבית המשפט לא תישאר ברירה אלא להיעתר לבקשה למסור את הילדים לאימוץ. גורם משפטי בכיר: "השירות נמצא בבעיה. בשנה מוגשות 1,200 בקשות לאימוץ, בעוד שההיצע עומד על 70 בלבד". האומנם ממהר השירות להוציא ילדים ממשפחותיהם כדי לספק את הביקוש?...
- משרד הרווחה קורע ילדים מביתם ומשפחתם ומפקיר אותם לתעשיית המין - זה מתחיל מ"טובת הילד", "סיוע" סוציאלי, עובדת סוציאלית, "ביקור בית" פקידת סעד, ועדת החלטה, בית משפט לנוער, משפחת אומנה, אימוץ, פנימיות ומעונות וירידה לרחוב לתעשיית המין.
אני בטוחה שלא תפרסם את זה אבל- מה כל כך טוב שחסרת בית תגדל ילד ברחובות?מה טוב בלהכנס להריון רק כדי להשתמש בילד ככלי, כחפץ. ''אם יהיה לי ילד אני לא אחזור למוסד'' מה כלכך טוב בלהוציא את הילד מחיים במשפחה מאמצת למקום שהוא לא מכיר להחזיר חזרה ולקחת שוב ככלי כחפץ? האם אי פעם ראתה את טובת ילדיה? אומרם שאין לדבר סרה במתים. אבל האובייקטיביות כואבת
השבמחקבילדותי, בכיתתי, היו 3 ילדים מאומצים. היום כשאנו מבוגרים, הם פגשו את האמהות הביולוגיות, והם אומרים שלא היו מוכנים לגדול אצלן, כי הן היו חסרות אחריות וחסרות חום. הם מודים להוריהם המאמצים שאימצו אותם. ההורים המאמצים היו צריכים לסבול את הטמפרמנט הסוער והלא יציב שלהם. אחת מהם, אכן, היתה במוסד לנערות כמה חודשים. היום היא מבקשת להגיד להם תודה.
השבמחקרעות הגיעה ל"מסילה" בגיל 11.5 . זה גיל מאד מאד צעיר. "מסילה" הוא מוסד לנערות עברייניות. כנראה שלא ידעה מנוח בילדותה, ומיזגה היה מאד סוער. דרך בנה הראשון היא ניסתה שיניחו לה, אבל רשויות הרווחה כנראה זיהו את מזגה הסוער ואת מצבה הנפשי הרעוע והחליטו לאפשר לבנה לגדול אצל משפחה יציבה. כואב הלב, שנערות כאלה, אין להן מנוחה נפשית. אין שלווה, ואף אחד לא דואג לספק להן את השלווה הזאת.
גישתך יש בה קורטוב של ג'נוסייד (רצח עם) העברת אוכלוסיות ילדים מהורים בעלי "מזג סוער" לכאלו "יציבים" ע"פ ראות העוסיות בדלתיים סגורות ללא ראיות.
השבמחקנראה לי ע"פ תפיסתך המעוותת כי אינך ראוי להיות הורה וטוב יעשו פקידות הסעד (בחיסיון המקובל) אם ישלחו את ילדיך להורים מאמצים (באימוץ סגור שלא תפריע) עם תפיסות "מאוזנות" יותר
הורה לא יציב לא יכול לגדל ילד לבדו. רעות לא הוכיחה שום יציבות, לפחות לפי הסרט. להסתובב כל הזמן בכיכר החתולות? להגיע בגיל 11.5 למסילה ואחר כך להתחתן עם ערבי ולגור עמו בכפר?
השבמחקבהחלט יכול להיות שהיו לה חיים קשים מאד, אבל השאלה אם היתה מסוגלת להעניק חום ליצור חי, שתלוי בה. זו כל השאלה. האם את או אתה יכולים להגיד שהיתה לה היכולת לכך? אני לא ראיתי שהיא רצתה להיות אם. נראה שמה שהיא רצתה זה לברוח למקום שקט.
שורה תחתונה- מה שחשוב זה שהילד יגדל בסביבה יציבה שמעניקה לו חום. מה הטעם שהוא יסבול? איך היא היתה מגדלת את בנה הבכור בדיוק- בכיכר החתולות?
אני בטוחה שהיא היתה בחורה נחמדה וטובה אבל היא בעצמה היתה ילדה שצריכה לגדול. היא עצמה היתה עדיין צריכה אמא. לא היה טעם שהילד שלה יעבור את מה שהיא עוברת. רחמנות על הילד.
לפי גישתך כל עובדי הייטק שרוב היום בעבודה לא ראויים להיות הורים?, גם שופטים ועורכי דין שרוב היום מחוץ לבית לא ראויים להיות הורים? נראה לי שיש לך תפיסת עולם מעוותת ולא מגובשת להורות כיום.
השבמחק