קלונם של פקידי הרווחה - מתעללים בזקנים ומעניקים לעצמם מדליות - מנכ"ל המשרד נחום איצקוביץ

קלונם של פקידי הרווחה - מתעללים בזקנים ומעניקים לעצמם מדליות - מנכהמאמר צל"ש לממשלה על הטיפול בניצולי השואה? זהבי בהלם , נתן זהבי | 10/2/2012 , nrg

במשך שנים עובדי המדינה ראו בניצולי השואה נתון סטטיסטי בתקציב המדינה. שום משרד ממשלתי לא זכאי לקבל את "עיטור האור", כפי שקיבל השבוע מנכ"ל משרד הרווחה נחום איצקוביץ, בעקבות הטיפול בהם

מפאת כבודם של קוראי המדור המתפרסם כבר 20 שנה מדי שבוע, אני מנסה לרסן את עצמי מהתבטאות חריפה וחריגה בנוגע לאירוע שהתרחש השבוע בהרצליה. על האירוע קראתי בעמוד 27 ב"ידיעות אחרונות" בפינה תחתונה רחוקה מהעין, 55 מילים. הרגשתי שקצב פעימות הלב שלי מזנק בהיסטריה, והחזקתי את עצמי לא לשחרר אגרוף לקיר לפרק את הזעם.

הנה תוכן הידיעה שגרמה לי ל"קריז": כותרת: סייע לניצולי השואה - פרס למנכ"ל משרד הרווחה.

תוכן הידיעה: "'עיטור האור' לשנת 2012 יוענק הערב למנכ"ל משרד הרווחה נחום איצקוביץ על תרומתו לרווחת ניצולי השואה. העיטור יוענק בטקס של הקרן לרווחת ניצולי השואה בישראל במעמד שר הרווחה משה כחלון ובהשתתפות יו"ר הקרן אלוף (מיל') אלעזר שטרן ומנכ"ל הקרן רוני קלינסקי. איצקוביץ עמד בראש ועדה בין-משרדית שגיבשה תכנית סיוע לניצולי שואה, אשר כללה קצבאות זקנה, הבטחת הכנסה ומימון תרופות עבורם".
.
נברתי בפרסומים על אודות האירוע ומצאתי באחד האתרים באינטרנט שירי הלל לאיצקוביץ, בין השאר בגין "סל השירותים הממשלתי, בראשות מנכ"ל משרד הרווחה, מסייע לנזקקים ניצולי שואה בעלי הכנסה נמוכה בתחומים הבאים: החזרים בגין הוצאות רפואיות ועזרים כגון משקפיים, טיפול שיניים וכדומה".

הרשו לי להתבטא בשפה פרחית קצת. אז ככה, נשבע לכם באמא שלי זיכרונה לברכה שלנגד עיניי על שולחן העבודה שלי נמצאת כרגע רשימה של ניצולי שואה שעברו אלף מדורי גיהינום של מילוי טפסים כדי לקבל עזרה בענייני טיפול שיניים, משקפיים, מכשירי שמיעה וכדומה. עד שקיבלו אישור לבקשה שלהם, הם רכשו את האביזרים שלהם נזקקו ועשו את הטיפולים שלהם נצרכו. לאחר שסיימו פנו לקרן לרווחת ניצולי השואה לקבלת הכסף ששילמו, ושם ענו להם: "אין כסף". הם צלצלו עשרות פעמים לבדוק אם יש כבר כסף וישבו בהמתנה שעות עד שענו להם שוב ושוב שאין כסף. 17,400 ניצולים שקיבלו אישור לרכוש אביזרים וטיפול עד סכום של כ-4,000 שקלים טולטלו הלוך ושוב במשך ימים, שבועות, חודשים, שנים.

כאן במדור פרסמתי נתונים על ניצולים שחיכו וחיכו וחיכו עד שהלכו לעולמם בלי שקיבלו החזר על הסכומים שהוציאו, שעבור המדינה הם חסרי משמעות, אך עבורם היו הון עתק.

אני יכול לצטט לכם שיחות עם יו"ר הקרן אלעזר שטרן והמנכ"ל רוני קלינסקי שבהן הפניתי אליהם תלונות שהגיעו אליי מניצולים על מצבם הקשה, על ערמות הטפסים שהם נאלצים למלא כדי לקבל את המגיע להם, על ההתעמרות של נציגי הביטוח הלאומי שבאים לבדוק אם אכן הם במצב קשה. כל מי שמודע למצבם של אלפים מבין ניצולי השואה שנשארו בחיים יודע שממשלות ישראל נהגו בקמצנות ובאטימות בטיפולן בניצולים. אלעזר שטרן ורוני קלינסקי יודעים על המצב. אני מתבייש בשבילם שנתנו יד ולקחו חלק בטקס הענקת עיטור האור למנכ"ל משרד הרווחה.

מקבל העיטור איצקוביץ בוודאי זוכר את התכנית המקיפה שבה הצעתי איך לפתור את בעיית הניצולים הנופלים בין הכיסאות ובין הטפסים. חלקים מהתכנית הזו שימשו אותו כשעמד בראש ועדה בין-משרדית אשר עסקה בגיבוש פתרונות למצוקה הזו. כמו עשרות הוועדות שמונו על ידי משרד הרווחה וזכו לפרסום באמצעי התקשורת ונשכחו כעבור זמן קצר, כך גם ועדת איצקוביץ - אחרי שפרסמה את מסקנותיה היא נעלמה מהמפה, ואי-שם באמצע 2008 החליטה הממשלה לעגן בחקיקה את ההמלצות.

בשיחותיי עם שטרן, שנחשב בעיניי אדם הגון שאומר את אשר על לבו, שאלתי אותו למה הוא לא זורק את המפתחות ויוצא לתקשורת לומר את האמת על המצב. שטרן אמר לי שהוא עדיין מקווה שהמצב ייפתר על הצד הטוב ביותר. המצב לא נפתר על הצד הטוב ביותר.

אחרי שמאות נפטרו הצליחה הקרן לגייס סכום שבו יכלו לבצע החזר של 40 אחוז מהחוב לניצולים, החזר ששוב הצריך החלפת ניירת בינם למשרד. משרד האוצר הרוויח את הכסף שלא הוחזר לנפטרים או לבני משפחותיהם.

אגב, לא מדובר באיצקוביץ אישית, אלא בכך שמדובר במנכ"ל משרד ממשלתי בשעה שהממשלה חטאה בתחום זה. לשום גורם ממשלתי לא מגיע צל"ש, ואיצקוביץ היה צריך לדחות את הפרס.

פלייליסט - רשויות הרווחה מתעמרות ומתעללות בקשישים

.
לא עוד נתון סטיטסטי

בזמן שהניצולים שמעו בתקשורת כמה הממשלה והפקידים הבכירים דואגים להם, הם המשיכו לסבול מיחס מעליב מצד משרדי הממשלה השונים ועובדיהם.

אני מרגיש נבוך לספר לכם שבמשך שנים ארוכות אני מטפל בבעיות של קשישים וניצולי שואה שהמערכת השלטונית גורמת להם עוול. המצב שלהם, כפי שהם מספרים לי, גורם לי לא אחת להזיל דמעות. כדי לעזור להם אני מפעיל כמה אנשים בעלי מצפון, במקרים מסוימים אני והם מוציאים כסף פרטי כדי לפתור בעיות מידיות. אני חייב לציין שכמה מעובדי המדינה הקשורים לטיפול בניצולי שואה באופן ישיר או עקיף מגלים רצון לעזור מתוך הכרה עמוקה שהמערכת שבה הם עובדים גורמת סבל לאנשים שכבר עברו שבעת מדורי גיהינום ורוצים לסיים את חייהם בכבוד.

כדי שלא ייווצר הרושם שהדברים הם פרי דמיוני הנה שתי דוגמאות מיני רבות של תלונות שהגיעו אליי.

תלונה א': "אני פונה אליך בעניין ניצול שואה א.ב, בן 88, חולה סופני המאושפז במוסד סיעודי ולצדו מטפלת סיעודית בשם א.ו, המטפלת בו במסירות כבר שש שנים. בתאריך 13.7.11 יפוג תוקף שהייתה בישראל, ולכן פנינו למשרד הפנים בבקשה להארכת הוויזה.

"בשל מצבו הקשה והטיפול הצמוד שהוא זקוק לו המליץ המוסד הסיעודי על המשך העסקתה של העובדת. לדאבוננו, נענינו בשלילה על ידי כל הגורמים שיכלו לסייע לנו בבקשתנו לסייע לניצול השואה להיפרד מעולמנו בכבוד. אודה לעזרתך בעניינו ותבוא עליך הברכה".

המכתב נשלח על ידי אשתו של הניצול, שגם היא עברה את תופת השואה אצל הרופא השטן ד"ר מנגלה.
העניין טופל. שכרי בגין הטיפול בעניינו של א.ב. היה ענק - קופסת קרטון עם שוקולד ומכתב קצר שבו נאמר: "לנתן זהבי היקר, תודה מקרב לב על הטיפול בעניין המטפלת של בעלי, א.ב. ניכר שעבודתך
מתבצעת הרבה מעבר לאור הזרקורים ונתינתך מזיזה הרים וגבעות לטובת הציבור. מי ייתן ויהיו לך הרבה ימים מתוקים כמו שהצלחת לגרום לנו, ח.ב". בכיתי כשקראתי את המכתב.

כעבור כמה שבועות דמעתי שוב כשהגיע אליי שליח עם ציור שמן קטן, שאליו היה מצורף מכתבה של גברת ה.ק. שבעניינה טיפלתי. ב-1942, כשהייתה בת שבע, נלקחו הוריה למחנות ההשמדה ונספו. היא, סבה וסבתה היו בגטו בודפשט.

בינואר 2011 מעדה ה', בת ה-76, ושברה את הירך, הפכה מוגבלת ונזקקה לעובדת צמודה. בפנייתה לביטוח לאומי נענתה כי חסרה לה חצי נקודה כדי לקבל סיוע של עובדת צמודה.

פניתי לנוגעים בדבר ושאלתי אותם: "אם אקח סכין ואחתוך לה אצבע ברגל, זה שווה חצי נקודה?" האיש מהעבר השני חש לא בנוח. כעבור זמן קצר לגברת ה' נשלחה עובדת לבדוק שוב את מצבה, ונקבע שמגיעה לה מטפלת צמודה.

היא שלחה לי תמונת שמן קטנה פרי מכחולה וכתבה: "רציתי להודות לך מעומק לבי, איש יקר, שהוציאני מחושך לאור. כאישה שחיה לבד הייתי ללא יכולת תפקוד בהתנהלות היום-יומית. כל פניותיי לביטוח הלאומי לקבלת מטפלת סיעודית לא נענו. והנה, בעזרתך האדיבה קיבלתי מטפלת פיליפינית ובכך חזר האור לחיי".

אני יכול למלא לכם עשרות עמודים עם סיפורים דומים. לחלק מהם לצערי לא הצלחתי לעזור, חלק כבר נפטרו. בכל מקרה, לדעתי ומניסיוני, לא להרבה עובדי מדינה מגיע עיטור האור. עיטור החושך והאטימות מגיע להם.

למען הסר ספק, אני רוצה לומר שאחרי הרבה שנות פעילות תש כוחי והיו לי הרבה יותר אכזבות מהצלחות. אני מקווה שעובדי המדינה המטפלים בניצולים שקוראים את המדור ימלאו את תפקידם בהרבה יותר רגישות ואנושיות, ולא יראו את הניצולים כעוד נתון סטטיסטי בתקציב המדינה.

קישורים:
תוויות: , , , , , ,

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

הירשם ל- תגובות לפרסום (Atom)